טלי בוסקילה | פוריות, לידה וילדות: המשפחה היהודית במרחב העות'מאני

טלי בוסקילה | פוריות, לידה וילדות: המשפחה היהודית במרחב העות'מאני

שזר; ירושלים תשפ"ד

 

לילה אחד הוא חלם חלום. "נכנסתי לביתי ואמרתי לאשתי: 'תן לי הילד' ונתנו לי. אמרתי לו תישק לי. והייתי מושיבו על ברכי והוא יפה. ואיקץ." ואז הוא ראה שאין ילד והבית ריק, אבל הוא לא איבד תקווה. "ראיתי שהיה לי בן שאני הייתי הולך אחריו והוא רץ לפני... והנה שב ובידו שושנים ואני הייתי טועם אותם ולקחתי אותו על זרועי וחוזר ונכנס עמו עד ביתי." חלומות אלו הם רק שניים מסדרת חלומות שחלם ותיעד רבי אלעזר אזכרי בעל ה'חרדים'. אזכרי היה חשוך ילדים, אבל הוא לא איבד תקווה, וביומנו המפורט הוא מספר על חלומות רבים שבהם עולה התשוקה העזה לחבוק בן. חלומות אופטימיים אלו ליוו אותו עד לשנתו האחרונה. 

במקור מרגש זה עושה טלי בוסקילה שימוש היסטורי, הן לגבי דימוי האב המשתעשע עם ילדו כפי המקובל במאה ה־16, הן לגבי הקשר הרגשי שחשו אבות לילדיהם. מקור זה מצטרף לאלפי מקורות מתוך חיבורי הלכה, פרשנות, דרשנות, רפואה, סגולות, פתגמים, זיכרונות ואפילו פרוטוקולים משפטיים של בתי הדין השרעיים, מהם שרטטה המחברת תמונה מרהיבה של כל מה שקשור לפוריות, לידה וילדוּת במרחב העות'מאני, שראשיתו במאה ה־16 וסופו במאה ה־19. הספר פותח במבוא מתודולוגי עשיר. השער הראשון (פרקים א–ב) עוסק בפוריות ועקרות, ובמהלכו נבחנים דימויים של אי־פריון, לצד התמודדות מעשית עם בעיות אלו. השער השני (פרקים ג–ד) עוסק בחודשי ההיריון ובלידה, וגם מרחיב בזהותן של מיילדות יהודיות ומעמדן בחברה. השער השלישי עוסק בקשרי הורים וילדים. בפרק ה' ישנו עיסוק בשנים הראשונות, בהנקה, בטיפול בילדים, בתרבות הפנאי של הילדים, בסכנות החמורות שארבו לילדים בתקופה זו ולבסוף בהתמודדות הקשה של ההורים עם מות ילדים. פרק ו' עוסק בטקסי ראשית החיים – ליל השמירה, ברית מילה, לידת בת, פדיון הבן וטקס החלאקה. פרק ז' עוסק ביחסי הורים וילדים, בין היתר בזמני פירוק הבית או בפטירת ההורים. 

מתוך העיסוק המרובה שלי בברית המילה ובמנהגיה, מצאתי עניין רב בספרה של בוסקילה. ספרה מצטרף לרשימת מחקרים היסטוריים שפורסמו בדור האחרון, העושים שימוש גם במתודות מתחום מדעי החברה, כמו מגדר, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ובכך מעניקים משמעות עמוקה יותר לנתונים ההיסטוריים. ראויים לציון ספרו המונומנטלי של ניסן רובין, ראשית החיים (1995), וספרה של אלישבע באומגרטן, אמהות וילדים (2005), המתמקד ביהדות אשכנז של ימה"ב, שניהם נמצאים אצלי בשימוש מתמיד, ושניהם פורצי דרך בהבנת המשמעות העמוקה של אירועי הלידה והטקסים שמלווים אותה. בוסקילה, שלדבריה צועדת בעקבותיהם, מבקשת לקדם עוד יותר את המחקר, תוך מתן דגש על המרחב העות'מאני על זוויותיו והיבטיו הייחודיים. בנימה אישית אומר כי למרות שביקרתי בעבר לא מעט שימוש "מיותר" במתודות חברתיות, הספר הנוכחי מוכיח כי ניתן לעשות שימוש כזה בצורה איכותית ומעשירה, זאת בעזרת היצמדות זהירה למקורות ובהתרחקות ממסקנות מרחיקות לכת. על דרך המשפט שכתבתי אז לפיו ההיסטוריה מספיק מרתקת גם בלי הסיפורים שלנו, הרי שספר זה הוא מופת למינון מדויק ולאיזון ראוי בין עובדות לפרשנות.

ב'אחרית דבר' ישנו עיסוק בהשוואה תרבותית בין יהודים למוסלמים, השוואה שאולי מן הראוי היה לפתוח בה. למרות הבדלים לא קטנים בין היהודים במרחב הנוצרי לבין אחיהם במרחב המוסלמי, מאמצת המחברת מבאומגרטן את המושג 'ניכוס' המתאר השפעות תרבותיות הדדיות, ומאפשר לעמוד על מנגנוני התאמה, תוך דמיון או שינוי, בין חברות בנות דתות אחרות. בהשוואה בין 'ליל השמירה' היהודי, בליל המילה, ל'ליל אל־סבוע' המוסלמי, או בין טקס ה'חלאקה' היהודי לטקס ה'עקיקה' המוסלמי, אנחנו מוצאים דפוסים דומים אך גם שינויים. קו התפר בין הדומה לשונה, עובר לדברי המחברת בין מרכיבים בטקס שאינם קשורים ליחסי פטרונות של אלוהים או של שליחו, בהם לא נדרשו התאמה או שינוי, ובין מרכיבים הקשורים ליחסי פטרונות ולכן דרשו התאמה או שינוי. 

אציג דוגמה יפה לאמונה עממית נפוצה ששלחה גרורות הן לספרות המנהג הן לספרות ההלכתית־משפטית. במאה ה־17 נשלחה לר' יוסף מטראני (מהרי"ט) שאלה על סכסוך שותפים שנוצר בעקבות גניבת סחורה מבית אחד השותפים – "ומצא מי שהעיד ואמר שסבת הגניבה הייתה לפי שאשת שמעון בעת לדתה יעצו אותה הנשים שתניח הארגזים פתוחים, כי כן תורת הנשים, כדי שתהיה רחם היולדת פתוח ללדת מהרה ושלסיבה זו מצאו הגנבים הארגזים פתוחים, היינו בלי מסגר במפתח, וגנבו מה שגנבו". מנהג עממי זה המתואר כ"תורת הנשים" היה נפוץ ביותר, ולפיו היו מקפידים שלא להשאיר בבית שום דבר סגור ונעול, זאת מתוך אמונה ש'פתיחה' זו תסייע בפתיחת הרחם בעת הלידה. בעבר שמעתי על נשים מעדות שונות שמקפידות בכך גם בימינו. מה שמעניין יותר הוא שהחיד"א מספר על מנהג "שמי שנכנסה אשתו בחודש הט' לעיבורה, נזהר לעשות החודש ההוא מצוות פתיחת ההיכל. והוא מנהג יפה ויש לו סמך". ממנהג זה אנו למדים ש"תורת הנשים" חצתה גם את הגבול המגדרי, ולבשה צורה גברית. לשם העניין אוסיף כי משבא החיד"א והעניק גושפנקה לאמונה זו, חדרה האמונה דרך המנהג הזה אפילו לספרי הלכה וסידורי תפילה וכך היא קיבלה יישום מעשי שמחזיק מעמד עד ימינו. זו דוגמה המלמדת על נזילותן של אמונות שונות, ועל יישומן והתאמתן במרחבים אחרים ואפילו בזמנים מודרניים יותר.

זווית נוספת שמאירה בוסקילה מצויה בתחום הרגשות. כבר הזכרתי פעם את טענתו המפורסמת של ההיסטוריון והסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס (1914–1984) לפיה בימי הביניים לא היה קיים כלל מושג 'ילדות'. לפי טענה נוספת של אריאס, "שכיחות מקרי המוות בקרב תינוקות קטנים יצרה אצל הורים מנגנון נפשי־קולקטיבי שמנע מהם להיקשר רגשית לילדיהם, כל עוד הם לא יצאו מכלל סכנות הילדות" (עמ' 230). כמו חוקרים רבים, מוכיחה גם בוסקילה כי טענה זו אינה נכונה. מתוך מגוון מקורות היא דולה ברגישות ומבעד למסך המילים את הרגשות הקשים שחשו הורים אל מול אובדן ילדיהם. בין המקורות היא מצטטת את קינתו הכאובה של ר' אברהם הלוי ('גינת ורדים') על מות ילדיו: "פתע פתאום בא שמשי בצהריים בחצי השמיים... מות רדף אחרי נכנס בחדרי.. לקח ממני מחמד עיני במגפה בן ידיד ויחיד שוקד על לימודו.. ותתקפני צרת הבת, חביבה כבבת, בת שתים עשרה שנה וגדולה במעשיה... וימת לבי בקרבי ולא נשאר לי כוח אחריה... ומן היום ההוא אני כקנה הרצוץ בין הנעצוץ" (עמ' 231). מקורות ספרותיים ופיוטיים, כמו גם כתובות שעל גבי מצבות, מלמדים על תחושות אובדן ושבר קשות כמו גם על קשרי האהבה ואת ייחודיותם של ילדים בעיני הוריהם.

[אזהרת טריגר לאניני טעם, בפסקה הבאה] פרק קצר עוסק בחומרי מרפא וסגולות לנשים עקרות. במילים ספורות מתייחסת המחברת לסגולת השלייה לפוריות, אם כי היא לא מפרטת את דרכי השימוש בה. אם הדבר נעשה מטעמי אנינות ועדינות, אזי ניתן להסביר גם את הצנעתו בשוליים של חומר סגולי נוסף שהיה נפוץ כסגולה לעקרות – עורלת תינוק. במאמר שפרסמתי לפני כמה שנים הראיתי את תפוצתה הרחבה של סגולת בליעת העורלה, בעיקר בקהילות ישראל במזרח ובמערב, אך כנראה שגם במזרח אירופה (ש"י עגנון מזכיר את הסגולה בספרו 'הכנסת כלה'). אפשר עוד לשמוע על המנהג המבחיל הזה עד ימינו, ומוהלים רבים נדרשים עד היום לזהירות מ"גניבת" עורלות. הסגולה הזו עוררה דיונים הלכתיים רבים, ומרבית הרבנים התנגדו לה. במאמר שלי הראיתי בדרך השוואתית את תפוצתה של הסגולה בקרב המוסלמים כמו גם בקרב שבטים שונים במדינות שונות. דומני שזו דוגמה מעניינת לאמונה עממית שחצתה תרבויות וגם העסיקה פוסקי הלכה, אשר הייתה יכולה להעשיר את הדיון בספר. אפשר כאמור שאנינות ועדינות כלפי הקוראים חסכו מאיתנו את הדיון הזה. מכל מקום זו הזדמנות להמליץ על ספר מקיף של אברהם אופיר שמש, חומרי מרפא בספרות היהודית של ימי-הביניים והעת החדשה: פרמקולוגיה, היסטוריה והלכה, שבו הוא סוקר יפה את הסגולות הללו, את משמעותן הרפואית ואת ההיבטים ההלכתיים שנלוו להן.

לסיכום, ספרה של בוסקילה מהווה אוצר בלום של ידע על פוריות, לידה וילדות, ולא רק במרחב העות'מאני. הכתיבה נעימה ומרתקת. כאמור, אין בספר דיונים טרחניים וגם לא ספקולציות מפוקפקות. אם לזרוק רעיון, לדעתי זו מתנה מושלמת לתקופות של היריון ולידה, אבל הוא עשוי להיות מתאים ומעורר עניין עבור כולנו ובכל עת.