איל לוינסון | ויגדלו הנערים: מגדר ומיניות באשכנז בימי הביניים

איל לוינסון | ויגדלו הנערים: מגדר ומיניות באשכנז בימי הביניים

שזר; ירושלים תשפ"ב

 

ספרו של לוינסון מבקש לתאר את חיי היום־יום של צעירים וצעירות באשכנז של ימי הביניים, ובאופן ספציפי יותר את המגדר והמיניות של הצעירים והצעירות. את זאת הוא בוחן בשני היבטים: ראשית, דרך המתודה המגדרית – כיצד הגדירו צעירים את הגבריות שלהם או אלו דימויים תרמו להבניה הגברית של הצעירים. שנית, דרך המתודה ההשוואתית – השפעת היחסים החברתיים והתרבותיים של החברה הנוצרית על הזהות המגדרית של חברת המיעוט היהודית, והקווים המשותפים לתפיסת הגבריות הרבנית ולערכי הגבריות האבירית של אירופה.

הספר נפתח במבוא מעניין על מתודולוגיות של מגדר וגבריות, תחילה בחברה הנוצרית של ימי הביניים, וממנה לחברת המיעוט היהודית; הפרק הראשון עוסק במונחי הגיל ובהמשגות תאורטיות של תקופות הנערות; הפרק השני סוקר דימויים תרבותיים של בחורים ובחורות באשכנז; הפרק השלישי סוקר את תרבות הנעורים, במשחק, באירועים ומועדים שונים, ובהשפעת הגבריות האבירית על בחורי אשכנז; הפרק הרביעי סוקר את המפגש בין נערים לנערות, בין השאר בעזרת מקרים חריגים של קידושי שחוק או נישואי צעירים למבוגרות; הפרק החמישי והאחרון מסיים במעבר מהנערות לזקנה ומשם לסוף החיים. מקריאת הספר מתקבלת תמונה די מעניינת של היבטים אלו.

בענייני מגדר טרם השתלמתי, ולא אוכל להעיר על זווית זו של הספר. אתמקד אפוא בשימוש של הספר בטקסטים רבניים בני התקופה. הדגשתי בתחילה כי הספר ממוקד בנושא צר וספציפי, כי המסגור הראשי כתיאור "חיי היום־יום של צעירים" מפספס לכאורה חיים ערים ותוססים בתוך היכלי המדרשות של אשכנז וצרפת. דומני שאין מידע מספרי לגבי אחוז הצעירים בישיבות אשכנז, אבל גם אם ברור שעולמם התרבותי של הנערים לא מתחיל ומסתיים בבית המדרש, בוודאי של מרבית הצעירים, הרי שזהו לפחות רכיב שיש להתייחס אליו בכל הנוגע לחברה אוריינית. די היה לקרוא בספרו של מרדכי ברויאר, אוהלי תורה: הישיבה תבניתה ותולדותיה, או במאסף המשובח ישיבות ובתי מדרשות (אף הם בהוצאת שזר), ולהתרשם מעולם אינטליגנטי תוסס ופורה של צעירים. למרבה הפלא, בביבליוגרפיה של הספר אין אפילו הפניה למחקרים אלו והדבר אומר דרשני. אפשר שהתרחבות למוקדים כאלו הייתה מעשירה ומפרה גם את הנושאים הנידונים בספר במסגרתו הנוכחית. אך דומה שמה שמעיק יותר הוא ריחוקו של המחקר שבספר עצמו מאותה ספרות בית־מדרשית, תלמודית ורבנית, שכוננה את עולמם של יהודי ימי הביניים. הניתוק הזה משתקף הן ברובד הטכני שבדיוק ההפניות, הן בהסקת מסקנות תוך פספוס נקודת היאחזותן של התבניות הרבניות בשיח התלמודי העל־זמני כביכול. 

ואסביר. ההנחה הפשוטה במחקר היא כי כל מקור רבני משקף את תרבות זמנו, למשל אם רש"י מפרש קטע תלמוד ריאלי, יותר משהוא מלמד אותנו על בבל של המאה החמישית, הוא משמש עבורנו מקור היסטורי־ריאלי על צרפת של המאה ה־11. עם זאת, ההיסטוריון הדגול יעקב כ"ץ לימד אותנו להיזהר בשימוש במקורות הלכתיים ודרשניים כמקור היסטורי. לדבריו, מחברים עושים שימוש רב בניסוחים ובתכנים קדומים, כך שלא ניתן לראות בכל מילה שלהם תשקיף לתפיסת עולמם האמתית, ולכן גם לא ללמוד על המציאות החברתית בזמנם ובסביבתם. כמובן שאין להכחיש את העובדה שפעמים רבות השימוש במקורות הקדומים משקף הזדהות מלאה של הכותבים עם התפיסות הישנות, אך המשימה המוטלת לפתחנו היא לנסות להבחין בין שימוש בתבניות ספרותיות קיימות כ"מצוות אנשים מלומדה" ובין שימוש מודע בתבניות אלו לצורך הצגת עמדה אישית של הכותב עצמו, המשקפת את המציאות בזמנו (י' כ"ץ, 'על הלכה ודרוש כמקור היסטורי', תרביץ, ל, תשכ"א, ועפ"י הניסוח הקולע של ימימה חובב בספרה עלמות אהבוך, עמ' 34). לשם הדוגמה אציג מספר מקומות שבהם משתמש ספרנו במקורות רבניים וכיצד הוא מסיק מהם מסקנות היסטוריות:

א. תיאור השיח הרבני מתוך מקורות בני התקופה ללא פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר והיכרות עם הספרות התלמודית מוביל כאמור לרושם שגוי. בדיון לגבי המונחים 'תינוק' או 'ילד' כמתארים גיל מסוים, מצטט המחבר את ר' אליעזר מוורונה המספר על ר' שלמה מוורונא ש"היה ילד כבן עשרים וארבע או פחות" (עמ' 32). בהערה הוא מפנה ל"ספר ראב"ן הוא אבן העזר, ג, מהדורת דבליצקי, בני ברק תשע"ב, עמ' לט". ראשית, ההפניה נכונה מלבד כמה פרטים. צריך להחליף את "ראב"ן הוא אבן העזר" ב"ראבי"ה הוא אבי העזרי" [-נכדו של ראב"ן], ואת "תשע"ב" ב"תשס"ה" (ואכן המחבר שלנו מדבר על ראשית המאה ה־13, זמנו של ראבי"ה). אבל מה שחשוב, שהיכרות מוקדמת עם הספרות התלמודית הייתה מעלה מיד את דברי התלמוד במסכת סוכה (כו ע"ב) לגבי "ילדים ונשותיהן עמהן" (וגם רש"י שלנו מעיר שם ש'ילדים' הכוונה 'בחורים'), מהם עולה שבשיח הרבני ילד הוא כינוי גם לאדם נשוי צעיר (במחקר גם עשו שימוש בגמרא זו בנוגע לטרמינולוגיה התלמודית ל'ילד', למשל שרמר, זכר ונקבה בראם, עמ' 96, ובעבודת הדוקטור של דורית דויטש־אביבי, הילד בחברה היהודית בארץ ישראל ובבבל – 70–400 לספירה). הנה לנו דוגמה כיצד השיח הרבני נאחז לעתים בתבניות התלמודיות, ובפרט במקום שהשפה המדוברת איננה עברית. 

ב. במקום נוסף מצטט המחבר את רש"י על שרה: "בת עשרים כבת שבע ליופי", כראיה לדימוי גברי לפיו ילדה בת שבע יפה יותר מנערה בת עשרים. הוא מציין ש"רעיון קדום זה מופיע כבר בספרות חז"ל", ובהערה הוא מפנה אותנו ל'מדרש אגדה'. אלא שמדרש זה הוא ליקוט מאוחר מאוד, אולי אפילו מאוחר לרש"י. המקור הראשוני לאמירה זו הוא מדרש בראשית רבה המתוארך לימי האמוראים, שם הדברים מפורשים. היכרות בסיסית עם ארון הספרים התורני הייתה עשויה למנוע שגיאה מביכה זו. לעצם הדיון, שוב אנחנו צריכים לקחת בחשבון את השימוש של חכמי ימי הביניים במקורות חז"ל כהמשך טבעי ללא בקרה מהמציאות בת זמנם. עובדה היא שדווקא בעלי התוספות על התורה, כפי שהמחבר בעצמו מציין, לא מקבלים דימוי זה, וזאת דווקא בגלל המציאות הפשוטה שבת כ' נאה מבת ז' ולכן הם מגיהים את הדרשה לבת ק' כבת כ' ליופי ובת כ' כבת ז' לחטא ולעונשין. הפלפול סביב הדיון הזה והמסקנה כי יש כאן שתי גישות, משקפים חוסר היכרות עם הדינמיקה הפרשנית. 

ג. "למשחקי הכדור היה גם פן מגדרי. סביר להניח שאת המשחק שבו מטיחים את הכדור בחוזקה לקיר שיחקו הבחורים [...] אולם לא רק בחורים שיחקו בכדור אלא גם בחורות [...] בעלי התוספות, לדוגמה, הסבירו שדברי תורה נמסרים בין תלמידים וחברים 'ככדור של בנות שזורקין זו ליד חבירתה' [...] משחק זה הוא ככל הנראה מסירות בין נערות, האמורות לתפוס את הכדור מבלי שייפול על הקרקע. ייתכן שדיון זה מלמד שבאשכנז בימי הביניים, כמו בתקופת חז"ל וכמו בתקופתנו, משחקי כדור היו ממוגדרים. משחקי מסירות נחשבו משחק נשי, ואילו זריקת כדור על הקיר ותפיסתו נחשבו משחק גברי" (עמ' 84). 

למרות הציטוט מבעלי התוספות, לא מדובר בפירוש שלהם עצמם, אלא ציטוט מדרשה המובאת בפסיקתא ובתלמוד הירושלמי לסנהדרין על הפסוק "דברי חכמים כדרבנות", נוטריקון 'ככדור בנות'. בעלי התוספות במסכת סוכה אף נדרשים להסביר את המדרש הזה, אולי דווקא משום שהם לא הכירו את המשחק הזה. אבל גם כאן גוף העניין מפליא. המחבר מצא כמה שימושים או משחקים שונים בכדור, בכמה מקומות מדובר על 'נערים' המשחקים בו, כלומר שימוש א־מגדרי של זכר רבים, ובכמה מקומות נזכרות בנות (כזכור, בגלל אילוץ הנוטריקון 'כדרבנות'). אבל מאחר וההנחה שלו, שכנראה סומנה מראש, היא שגם למשחק הזה יש "פן מגדרי", הוא נדרש לחלק בין שימושים שונים של הכדור, בין הטחה בקיר שהיא משחק גברי לבין 'מסירות' שהוא משחק נשי. הנחת המבוקש בצירוף הסקת מסקנות בעייתית משמשות כאן בערבוביה. אדרבה, הסיפור המובא בהמשך מר' יהודה החסיד, על משחק כדור שהתקיים בערבוביה של בנים ובנות, מלמד אותנו כי המשחק לא היה ממוגדר.

ד. לקראת סוף הספר עוסק המחבר בדימוי הטרחני של הזקנים, והפער בין זקנים לזקנות בעניין זה (עמ' 173). למעשה, הדימוי שהוא מביא מרש"י, לפיו ערך הזקן פוחת משמעותית ביחס לפחיתת הערך של הזקנה, הוא לא יותר מאשר ציטוט כמעט מילולי מדברי חז"ל בבבלי (ערכין יט ע"א): "ומאי שנא נקבה דכי מיזקנא קיימא אתילתא ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא? אמר חזקיה, אמרי אינשי 'סבא בביתא – פאחא בביתא, סבתא בביתא – סימא בביתא'". רש"י על התורה, המצטט זאת, לא מוסיף כלום ובוודאי לא משקף תרבות ייחודית המוכרת לו מזמנו ומאזורו דווקא. גם ר' יוסף בכור שור שמבקש לפרש זאת כתוצאה של העיסוק של הגבר במלאכה כבדה בכל חייו, מוּנע ממוטיבציה פרשנית שאינה בהכרח משקפת ניסיון שמיוחד לזמנו דווקא. 

הדוגמאות הללו מטילות פגם בשימוש של הספר במקורות. גם אם לכל המקורות הללו מוסיף המחבר הוכחות ממקורות נוספים, ההנחה המשתקפת מתוך המסקנות היא כי הספרות הרבנית של ימה"ב הינה מערכת טקסטואלית סגורה וחתומה. ולא היא, "העבר מתנועע בתוך ההוה," כלשונה של זלדה שכבר ציטטתי בהקשר זה. בדיוק משימוש כזה מזהיר אותנו כ"ץ ההיסטוריון. אילו רק היה הספר מבקש לתאר בסתם את חיי היום־יום באשכנז, אפשר שהיה מקום לפטור את דבריי כזוטות. ברם הספר מדגיש כל הזמן את הפן המגדרי וגם מנסה ללמוד מהמקורות דווקא על היבט זה ודווקא על חיי היהודים באשכנז של ימה"ב, ומשכך אופן הסקת המסקנות מן המקורות מטיל על הספר כולו צל כבד המזקיק עיון מחודש. אפשר גם שדלות המקורות היא מחיר של הבחירה להתמקד בנושא כה צר.

למרות הביקורת, ספרו של לוינסון עשוי לשמש מצע נכבד להיכרות עם חייהם של הצעירים באשכנז. בהרצאה ששמעתי פעם מהמחבר, נוכחתי בנועם שיחו ובסבר פניו המאירות. תכונות מבורכות אלו ניכרות גם בכתיבה הנעימה והיפה. לצד הזהירות המתבקשת בשימוש בספר, הספר בהחלט מעניק שעה של קורת רוח.