סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות: היהודים בקרב שכניהם המוסלמים | בעריכת חוה לצרוס־יפה

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות: היהודים בקרב שכניהם המוסלמים | בעריכת חוה לצרוס־יפה

שזר; ירושלים תשנ"ו

לפנינו קובץ מאמרים קטן אך משובח העוסק בכתיבה ובהבניה של היהודים בכתבי הוגים וסופרים מוסלמים. המאמרים נכתבו בידי מיטב ההיסטוריונים המזרחנים שעסקו ועוסקים בנושא זה, ובמרבית המאמרים מוצגות מהדורות עבריות ומוערות לטקסטים של אותם הוגים. לא מזמן הרחבתי על מאמרה של חנה שמש, '"אלרד עלא אבן אלנגרילה": מאת מחמד אבן חזם', שבקובץ זה, וכעת אסקור מספר מאמרים אחרים.

מדובר בספר לא גדול (276 עמ'), כאשר חלק גדול מהמאמרים כבר פורסמו בבמות שונות באנגלית, ותורגמו ועודכנו לכבוד קובץ זה. ומיד עולה השאלה: למה על הפולמוס היהודי־נוצרי אפשר לכתוב אנציקלופדיה ואילו בנושא הפולמוס היהודי־מוסלמי צריך לקושש ולמחזר חומרים ועדיין החומר כה דל? בדיוק על שאלה זו עונה המאמר הראשון בקובץ (קודם לו מבוא של העורכת חוה לצרוס־יפה שבו מסופר, כרקע לסקירת המאמרים שבקובץ, על תולדות היחסים בין היהודים למוסלמים, החל מחוזה עֻמר ומעמד הד'מה ועד לפולמוס המוסלמי נגד התנ"ך). 

מרק ר' כהן מוכר בוודאי לרבים מלומדי ובוגרי החוגים להיסטוריה של עמ"י באוניברסיטאות שונות, וזאת על שום ספרו בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, שקיימים קורסים על יסוד שמו ובהם הוא נלמד היטב. המאמר שלו בספר שלפנינו, 'האיסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה', הוא תרגום מורחב של פרק בספרו האנגלי, ופרסומו כאן קדם להוצאת ספרו בעברית (לא השוויתי עם הספר). במאמרו הוא עורך ניתוח משווה בין הפולמוס היהודי־נוצרי לפולמוס היהודי־מוסלמי. שאלת המחקר שלו היא "מה הם הגורמים אשר ריסנו רדיפות ואי‏־סובלנות בעולם המוסלמי יותר מאשר בעולם הנוצרי?" הוא מונה מספר גורמים לכך, ביניהם: הבדל מהותי ברמה התאולוגית בין דת מוחמד לדת הנצרות; מעמדם המשפטי של היהודים בעולם האיסלאם לעומת מעמדם בעולם הנוצרי; התפקיד הכלכלי של היהודים בשני עולמות אלו; מעמדם בתוך המבנה החברתי הכללי; ולבסוף, תפיסתם של היהודים את גורלם בעולם האיסלאם ובעולם הנצרות. 

לשם החידוד הציורי נאמר זאת כך. כמו בזוגיות לא מוצלחת, קיימים טריגרים רבים שמקפיצים את העסק, אבל מה, סתם לצעוק? בני זוג ברמה יאלתרו תוכן טוב להתווכח עליו... הגורם הראשון שמנה כהן עוסק בתוכן הפולמוס, ומראה שלא היה כמעט על מה להתווכח. ארבעת האחרים (או לפחות שלושת האמצעיים) שייכים לרובד ה"מדליק". בארצות האיסלאם היו הרבה פחות טריגרים לפולמוס, אבל גם כאשר מישהו "נדלק", לא היה לו הרבה תוכן. ומכאן דלות החומר בפולמוס זה.

מי שמרחיב בתוכן הפולמוס הוא משה פרלמן במאמרו 'הפולמוס בין האיסלאם ליהדות בימי הביניים'. פרלמן סוקר את ספרות הפולמוס, שהחלה כבר לראות אור במאה התשיעית, כ־150 שנה לאחר צמיחת האיסלאם. מה שמעניין הוא שראשית הפולמוס ניזונה ממקורות נוצריים קדם־איסלאמיים, דרך נוצרים שהתאסלמו, אבל גם דרך יהודים שהתאסלמו. אבן חזם, ההוגה הגדול בספרד של המאה ה־11, היה כנראה הפולמוסן המשמעותי הראשון, את דבריו כיוון בעיקר נגד ר' שמואל הנגיד. בין עיקרי הפולמוס היו הזלזול בתנ"ך המלא בסתירות, ב"הפקעות", בהבלים, בהאנשת האל ובכך שחסרה בו התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא. פרלמן סוקר גם את הספרות היהודית הדלה למדי נגד האיסלאם. 

המזרחן הדגול ברנרד לואיס (ראו ברשימת הקריאה בהמשך), מספר על 'המדע היהודי לפי סופר ערבי במאה האחת־עשרה (אבן צאעד אלאנדלֻסי)'. צאעד חיבר ספרים רבים, ביניהם ספר על ההיסטוריה של העמים לדורותיהם, אותם הוא מחלק לאלה שעסקו במדע ואלה שלא עסקו במדע. רוב ספרו מוקדש לעמים ההודים, הפרסים, הכשדים, היוונים, הרומאים, המצרים, הערבים והיהודים – שמונה עמים שעסקו במדע. למרות שצאעד לא ידע הרבה על המדע היהודי, חשיבותו רבה בכך שהוא מהווה את העדות העתיקה ביותר על רוב הסופרים הנזכרים בדבריו, זוהי אחת העדויות המעטות מפי מחבר לא־יהודי ולבסוף הוא שימש מקור לרוב הספרים הערביים המאוחרים יותר המוקדשים לחיי המלומדים. לואיס מציג מהדורה בעברית של הפרק על היהודים. את ראשית המדע היהודי רואה צאעד באסטרונומיה ששימשה למחזור השנה והחודש. בין החכמים היהודים במהלך הדורות הוא מונה את הרופא אסחאק בן סֻלימאן (ר' יצחק ישראלי), הרופא והחכם חסדאי בן יצחק (אבן שפרוט), הבלשן מרואן בן ג'נאח (ר' יונה אבן ג'אנח), הפילוסוף סולימאן בן יחיא הידוע בשם אבן ג'ברואל (אבן גבירול), הפילוסוף סעיד בן יעקוב אלפיומי (רס"ג), החכם והיועץ אבו אברהים בן אסמאעיל בן יוסף הסופר הידוע בשם אבן גזאל (ר' שמואל הנגיד בן נגרילה) ועוד.

ורה באש־מורין מציגה טקסט מוסלמי בפרסית בשם 'רסאלה־י צואעק אליהוד [=מסכת מכת הברק נגד היהודים] מאת מֻחמד באקר בן מֻחמד תקי אלמג'לסי'. מחבר זה שימש כשיח' מוסלמי באספהאן שבאירן, בתקופתם של שאה סלימן ושאה סלטאן חסין (1628–1699). לא אתעכב על דבריו, רק על נקודה שאהבתי. לדבריו, "אללה הטיל את ה'ג'זיה' על 'אנשי הספר' (היהודים והנוצרים) כמעשה חסד – להבדילם מעובדי האלילים, שעמדה בפניהם רק הברירה לקבל את האיסלאם או למות. מאחר ש'בעלי הספר' נחשפו לבשורתם של נביאי התנ"ך, שקדמו לאיסלאם, הם מוכנים יותר לקלוט את בשורתו של מוחמד" (טיעון זה מצוי באופנים שונים במקורות מוקדמים, ואולי אפילו בקוראן). אני מאוד אוהב טיעונים תאולוגיים שעושים שימוש בדת מקבילה כפונקציונלית לדת "שלנו". הנוצרים (אוגוסטינוס) פיתחו את דוקטרינת העדות לפיה צריך אמנם לשמור על היהודים, אבל כקטנים וכמושפלים, זאת משום שהם מהווים עדות חיה לניצחון הנצרות, ולבסוף הם יקבלו עליהם את המשיח הנוצרי. היהודים (הרמב"ם ועוד) ראו בנצרות ובאיסלאם פונקציה של הפצת האמונה במשיח, בתורה ובמצוות, וזאת כהכנה ראויה למשיח היהודי. והנה המוסלמים, שנזכרו קצת מאוחר, רואים את היהודים והנוצרים ככלי מוכן לקליטת בשורתו של מוחמד. אני מתרווח להנאתי על הספה כמו יהודי טוב, אבל למעשה ממלא תפקיד לא בלתי־חשוב בשירות ישו ומוחמד. לא יודע מה אִִתכם, אותי זה מרגש.

רפאל ישראלי, במאמרו 'מוסלמים ויהודים ב"קיסרות השמימית" של סין', מספר על קיום בין־דתי מרוחק ומעניין מאוד. לקיומם של יהודים בסין יש עדויות כבר מהמאה השמינית או התשיעית. יהודים פרסים הגיעו לסין כנראה בדרך המשי. מוסלמים היו בסין כמעט מראשית ימי האיסלאם, אלו היוו את דת המיעוט הגדולה ביותר. לעומתם היו קהילות יהודיות קטנות למדי. יהדות זו שקעה וכמעט נעלמה, ככל הנראה בעיקר בגלל נישואי תערובת. ישראלי מבקש למנות קווי דמיון משותפים בין היהודים למוסלמים בסין, כאלו שטשטשו את ההבחנה ביניהם בעיני הסינים (מנהגי תפילה ואכילה ועוד). ככל שחוסר הבחנה זה הלך וגבר, כך ניכרה בין היהודים השאיפה להשתחרר מחיבוק הדוב המוסלמי ותביעה לזהות עצמית נפרדת. נישואי התערובת הביאו לגסיסתה של הקהילה החל במאה ה־18 ובמאה ה־19 נעלמה הקהילה כמעט לחלוטין. ישראלי מציין כי בספרות על יהודי סין מנסים להסביר מדוע הם נכחדו לבסוף, אך למעשה השאלה החזקה יותר היא כיצד הם הצליחו להחזיק מעמד כקהילה נפרדת במשך למעלה מאלף שנה, ולשאלה זו הוא מנסה להציע כמה תשובות.

הסיפור המוסלמי־יהודי מגיע עד לימינו אנו עם מאמרו של ששון סומך בסוף הקובץ, 'דמויות יהודים בספרות הערבית של ימינו', בו הוא סוקר את דימוי היהודים והיהודיות בסיפורת הערבית של המאה ה־20. רובה ניתן לתיאור ככתבי תעמולה מובהקים, והמשותף לרוב המחברים הוא בכך שהם מעולם לא ראו יהודי או ישראלי, מה שגורם להם להעתיק זה מזה את התכונות המיוחסות ליהודים. החיילת הישראלית תתואר לרוב כמרושעת, חסרת רחמים, ערמומית, בלונדינית, שתפקידה העיקרי לפתות לוחמי חירות פלסטינים כדי להפילם במלכודת הישראלית ולסחוט מהם מידע מודיעיני. דמות נוספת היא דמותו של החייל הישראלי ממוצא מזרחי, הסובל מאפליה מצד החברה הישראלית בכללה ומצד מפקדיו האשכנזים במיוחד.

*

לקריאה נוספת: בימה"ב היו כמה פולמוסים סביבות המקרא. הקדישה לכך ספר חשוב חוה לצרוס־יפה, עולמות שזורים: ביקורת המקרא המוסלמית בימי הביניים, ירושלים תשנ"ט; לביקורת בכתבי רס"ג הקדיש אליעזר שלוסברג מאמר: 'למקומה של עקדת יצחק בפולמוסו של רס"ג נגד האסלאם', אברהם אבי המאמינים: דמותו בראי ההגות לדורותיה, רמת גן תשס"ב, עמ' 115–130 (לאחרונה סקרתי כאן מאמר של י"י יובל באותו נושא בתוך ספר שמעו כי נגידים אדבר, אם כי רמזתי שהוא ספקולטיבי למדי); השלמה למאמרו של פרלמן כאן יש אצל חגי בן‏־שמאי, 'שנאת היהודים במסורת האיסלאמית ובפרשנות הקוראן', שנאת ישראל לדורותיה, ירושלים תש"מ, עמ' 183–192; להקשר ספציפי של הפולמוס על ארץ ישראל ראו בספרו של נסים דנה, למי שייכת הארץ הזאת?, אריאל תשע"ד; אני לא מומחה ומכיר מספיק את נושא האסלאם והיחסים עם היהודים, אבל יכול להמליץ על שני ספרים שעשו עליי רושם רב: הראשון הוא ספרו הקצר והמרתק של ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, ירושלים תשנ"ו; השני הוא אוסף המאמרים האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, בעריכת מ' בר־אשר ומ' חטינה, ירושלים תשע"ח. במאמרים שבקובץ זה על הקוראן ועל מצוות היסוד ואולי במאמרים נוספים יש קצת על מגמות פולמוסיות כלפי דתות אחרות, אבל הקובץ כולו נותן תמונה מעודכנת ורחבה מאוד על היבטים שונים באסלאם.