דוד הלבני | עלה לא נדף: חיים של לימוד בצל המוות | תרגום: אבריאל בר־לבב

דוד הלבני | עלה לא נדף: חיים של לימוד בצל המוות | תרגום: אבריאל בר־לבב

הקיבוץ המאוחד; תל־אביב 1999

 

דוד הלבני גדל כילד עילוי בעיר סיגט הרומנית, בה הוא התעלה בלימודיו ונסמך לרבנות. בימי השואה הוא נשלח לאושוויץ, ולאחר מסע ייסורים הוא ניצל כשריד יחיד ממשפחתו. הוא למד בכמה מוסדות אקדמיים בארה"ב, בהמשך התמנה לפרופסור לתלמוד, ובערוב ימיו עלה לישראל והמשיך ללמד. אני זוכר אותו בשנות ה־80–90 לחייו צועד בחינניות בספריה הלאומית כשגמרא בידו ופניו מאירות. השתמשתי בסדרת ספריו 'מקורות ומסורות' על התלמוד לא מעט, ולאחר פטירתו גם זכיתי לערוך מפתח ערכים לספרו האחרון. אני מודע לביקורת הרבה על שיטתו, הן באקדמיה ובוודאי מחוצה לה, ודעתי היא כי גם אם יש להתווכח על הסבריו הרי שלפחות בפירוק הסוגיות לגורמים ובהצגת השאלות הנכונות תרומתו היא רבה. 

הספר הזה בולט מאוד ביחס לספרי זיכרונות שואה, והמחבר בעצמו מגדיר זאת יפה בסוף הספר. מטרתו אינה להציג את הייסורים ואת הסבל או את האכזריות של הרוצחים, אלא "להגדיר את עצמי מבחינה רוחנית לאור השואה. האני הרוחני שלי לומד, לומד תורה ותלמוד, בתור עיסוק מרגש מאוד המאפשר קשר לממד האלוהי". העיסוק הוא אפוא ב"אני" הרוחני שלו, ולכן כדבריו הוא כמעט לא מספר על ילדיו ועל משפחתו, "כיוון שאינם כלולים במסע הרוחני שבא לידי ביטוי בלימוד שלי [...] בזכות הלימוד היו חיי בתור ילד נסבלים; הלימוד בודד אותי ממה שהתרחש בגטו, והגיע לגבהים סמליים ב'בלעטל', בדף של הטקסט המקודש שבו עטף שומר גרמני את הכריך שלו; והלימוד הוא שאיפשר לי להמשיך את חיי אחרי השואה ולהכנס לאקדמיה" (עמ' 125–126). 

ההבחנה הזו צריכה לעמוד מול הקורא לפני הקריאה בספר. קראתי מספיק כדי לדעת שחיי היהודים בהונגריה שלפני השואה לא היו דבש, אפשר גם להריח משהו בין השורות, אבל הוא מתאר ילדות שכל כולה חוויה אחת ארוכה של לימוד. הזיכרונות הראשונים שלו הם מאז שהוא מגיע לסביו בסיגט כילד בן ארבע, הוא לא מתבלט בתחילה, אבל בשלב מסוים הוא פתאום מגלה כישורים מיוחדים, כעילוי וכבעל זיכרון נדיר, השמועה על נער הפלא מתפשטת והוא מסתובב ברחובות סיגט כשאנשים מצביעים עליו ואפילו ניגשים אליו כדי לאתגר אותו בשאלות. והוא נדיב, הוא עונה לכולם, גם לזה שביקש לערוך לו 'מבחן סיכה'. סבא שלו רואה את הפוטנציאל, מטפח אותו ושומר עליו כמו על יהלום. הוא גם מגן עליו כלפי פנים כאשר מאשימים אותו במשפחתו שהוא נעשה מודרני, ואפילו רח"ל התחיל לאכול במזלג (כן! עמ' 22). חוויות היומיום לא מקבלות ביטוי בזיכרון המתועד, הוא חי באטמוספרה אינטלקטואלית והחוויות מתרחשות כמעט רק בעולם זה. 

דף הגמרא, ה'בלעטל', לא עוזב אותו גם בגיא צלמות. אחרי אושוויץ הוא מגיע למחנה עבודה בשם גרוס־רוזן, ובאחת ההזדמנויות הוא נתקל באחד משומרי מחנה העבודה כשהוא אוכל לתאבון כריך שומני שהכתים את נייר העטיפה והפך אותו שקוף. אבל משהו תפס אותו, הוא מזהה שמדובר בדף של הלכות פסח משולחן ערוך. הוא לא מסוגל להישאר אדיש, "נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר, בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיני התחננתי בפניו שיתן לי את ה'בלעטל', את הדף [...] הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת". ובכן, השומר נענה לנער והנער לוקח את הדף אל המחנה. "הדף הפך למוקד כינוס. השתוקקנו ללמוד בו כאשר היה לנו זמן פנוי, אפילו יותר משהשתוקקנו לתפילין. הדף, שחלקים ממנו היה עלינו לפענח בגלל שהשומן הפך כמה אותיות לבלתי קריאות, בלע את תשומת לבנו [...] נוכחותו של הדף במחנה היתה מסוכנת. מי שהדף נתפס אצלו היה נחשב למבריח. מר פינקלשטיין התנדב לשמור על הדף וכמובן להביא אותו ביום ראשון מדי שבועיים, כאשר היינו משוחררים מעבודה [...] ידענו שהדף נמצא אצל מר פינקלשטיין, וחשנו גם אנו מוגנים" (עמ' 55–57).

העמדה התיאולוגית של הלבני מורכבת למדי. מחד הוא נכון לפרק כל סוגיה וכל משפט, בצורה רחוקה באופן מהותי מדרך הלימוד בבית המדרש המסורתי. מאידך, הוא מקפיד על ההלכה בצורה הכי פשוטה ומסורתית שלה. המורכבות הזו יוצרת קושי עמוק שמוכרת מן הסתם לרבים מאנשי מדעי היהדות שחיים ושותפים בקהילה דתית, וכפי שביטא זאת הלבני בעצמו בסיפור הבא. בשנת 1983 התעוררה בבית המדרש לרבנים סערה סביב מינוי נשים לרבניות. הלבני חש קרוע בין ההזדהות עם הרפורמות שביקשו לחולל ועם הרצון לפתור את הבעיות לבין הצורך המסורתי לשמור על ההלכה לבל יתפרש כביכול היא נכפפה למודרניות. הוא לא הסתפק בהצבעה נגד ההחלטה, אלא שלח מכתב מיוחד לחבר הסגל. במכתב הוא מסביר את חשיבות ההלכה בעיניו, את סמכות החכמים הקדמונים, אלו שינויים שנעשו בהלכה רצויים ואלו פסולים, ולבסוף הוא מסיים באמירה מרתקת במיוחד: "אסוני האישי הוא כי איני יכול לדבר עם האנשים שאתם אני מתפלל, ואיני יכול להתפלל עם האנשים שאתם אני מדבר. אולם כאשר אני חייב לבחור, תמיד אצטרף לאנשים שאתם אני מתפלל, כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה" (עמ' 88; את המשפט הראשון הוא שמע, לדבריו, מפרופ' עקיבא ארנסט סימון). 

המעניין הוא שהלימוד המסורתי המוכר לו מבית אבא לא נעלם לחלוטין. בעתות משבר אדם נאחז לעתים בחוויות ילדות או במשהו רגשי מהעבר, אבל אצל הלבני התודעה היא אינטלקטואלית כמעט לחלוטין. מה הוא עושה בשעות מצוקה או חרדה? "למדתי בשיטה המסורתית. לא השתמשתי בחשיבה הביקורתית, שבה למדתי במשך יותר מחמש עשרה השנים הקודמות. אז יחסתי את השינוי לקושי שבלימוד ביקורתי כשנמצאים במצב של חרדה [...] כעת אני רואה בשינוי חזרה לרקע שלי בסיגט, כאשר הלימוד עם סבא טמן בחובו ביטחון, הבטחה להגנה. בלימוד היה פיצוי על כל הקשיים שחוויתי בבית, ובזכותו גם זכיתי לכבוד בבית ובקהילה. במשך השנים, כאשר חשתי שוב מאוים, הייתי שב וחוזר ללימוד המסורתי כפי שעשיתי בשנותי המוקדמות, כדי לחוש שוב ביטחון" (עמ' 97). 

אזכיר בקצרה גם את הפרק האחרון בספר שבו הוא משתף במחשבות תאולוגיות על השואה. הדבר המתועב בעיניו הוא למצוא הצדקה תאולוגית לשואה. לא זו בלבד, הוא מתנגד אפילו לעצם העלאת השאלה התאולוגית מדוע הייתה השואה, שכן שאלה זו מניחה לכאורה כי קיימת תשובה מספקת. לימים הוא ירחיב בנושא בספרו שבירת הלוחות: תאולוגיה יהודית לאחר השואה, ולכן אניח לנושא זה בסקירה על הספר הנוכחי (כתבתי משהו בקצרה בסקירה על ספרו של ויזל - הלילה).

מדובר בספר לא ארוך (142 עמ'). התרגום לא מן המשופרים (קראתי בעותק עם הערות רבות בשוליים, חלקן על תרגום לקוי), אבל הקריאה שוטפת ומרתקת. בעיניי מדובר בספר יסוד לכל מי שרוצה לחקוק בנפשו רושם של אהבת התורה והלימוד בכל רגע ובכל מצב.