יונתן מאיר | תיקון הפרדוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט הגנוז על ר' נחמן מברסלב

יונתן מאיר | תיקון הפרדוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט הגנוז על ר' נחמן מברסלב

בלימה; ירושלים־ברלין תשפ"ד 

 

מדובר בספרון קצרצר בן 102 עמ' בפורמט כיס. הספר מגולל סיפור מעניין של יחסים בין רב לתלמיד, בין גרשם שלום ליוסף וייס. וייס הוא מראשוני וחשובי תלמידיו של שלום (מה אני מבין, אבל מורן גאם הכהן בספרה הרכלני והמעולה על מחקר הקבלה בישראל מונה אותו כתלמידו השני של שלום, אחרי תשבי). שלום מצא בו פוטנציאל גדול מאוד, ולמרות זאת ואולי דווקא משום כך הוא הטיל בו מרה מפעם לפעם. על הדיסרטציה שהגיש לשלום כהכנה לדוקטורט, בנושא 'תאוריית הדיאלקטיקה והאמונה של ר' נחמן מברסלב', הגיב שלום באופן מורכב. את הפרקים הראשונים הוא שיבח מאוד, אבל על הפרק האחרון הוא כתב: "אני רואה בפרק זה, כמו בכמה עמודים אחרים כאן, סטיה מפוקפקת מאד מדרכו של מחקר נבון ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר". בצל אימת מלחמת תש"ח נדד וייס ללונדון וניסה למצוא שם את עצמו. בתוך כך הוא שינה את נושא הדוקטורט לבירור 'אמירותיו המקוריות של הבעש"ט'. 

יחסיו המעניינים של וייס עם שלום באים לידי ביטוי במאמריו ובמכתביו. כך במאמר שפרסם באסופת מאמרים בעיתון הארץ לכבוד יובלו החמישים של שלום, טען וייס כי מחקריו הפילולוגיים של שלום אינם אלא קמופלאז' שנועד להסתיר אי אלו מניעים רוחניים אישיים. שלום השתעשע בדברים אלו ובמכתב שכתב לאֵשָה (אלזה) ושמואל הוגו ברגמן הוא מספר: "[...] ותלמידי וייס עסק בשאלה שגם הוגו טרח בה דהיינו לשם איזה קמופלג' אני עוסק בכלל במה שנקרא מדע? מאמר נחמד וחצוף מאוד. רואים שתלמידי למדו משהו ממני ואינני רשאי להתלונן".

האירוניה של וייס עולה גם מתוך התכתבות נוספת. החוקר החסידי חיים ליברמן שפגש במחקרו של וייס וראה את סגנונו כתב כי "מר וייס זה ניכר בו שריח בית מדרשו של פרופ' ג. שלום נודף ממנו". וייס כתב על כך לשלום בהומור מנוסח ב"חסידית" כדרכו: "הוא כורך מצה ומרור ביחד, חקר החסידות 'בישראל', בבית מדרשו של ג. שלום והעובדה הביוגראפית המעציבה שלא ינקתי 'חלב חסידות משדי אמי' (ואילו ידע הר' חיים את האמת לאמיתה, שאמי לא יכלה להניקני כלל ולקחו הורי נערה מבנות הערלים והיא בת שש־עשרה כשהרתה לזנונים בפעם השניה, והניקתני יחד עם ממזרה – כך שהבסיס הביאולוגי ל'פגם כבוד חכמים' חזק יותר במאמרי מששיער ר' חיים לובאוויטשער, שכיוון לאמת ברוח קדשו)".

למרבה הצער התמודד וייס במשך שנים רבות עם סכיזופרניה ודיכאונות. במכתב שכתב בשנת 1968 לפניה, רעייתו של שלום, ציטט וייס מדברים שאמר לו שלום: "שורש נשמתך באמת מבחי' גלות בחי' חו"ל", והוסיף לצטט בשם ש"י עגנון "שיש בגלות כמה בחינות, כי יש גלות שכינה, יש עוד בחי' גלות והיא גלות כפשוטה דהיינו ישראל בין העמים כפשוטה, וענין שלישי שאמר עגנון בסוגיא דגלות הוא גלות האדם אצל עצמו". ציטוטים אלו משקפים את מצב נפשו ורוחו בסוף ימיו. בשנת 1969 שם וייס קץ לייסוריו בעזרת גלולות שינה. 

הפרק האחרון מספר על המאמצים שנעשו במשך השנים במטרה להדפיס את כתביו של וייס, לרוב ללא הצלחה או בהצלחה חלקית ובעריכות שלא היטיבו עם הכתבים. הספרון הזה למעשה מופיע כהקדמה למפעל הוצאת כתביו העבריים של וייס בהוצאת 'בלימה'. רק אוסיף כי מקור חשוב קודם ליחסי שלום-וייס הוא ספרו של נועם זדוף, גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948–1964, ירושלים תשע"ב. זדוף מציע הקדמה המגוללת את סיפור היחסים בקצרה, ומזווית רחבה יותר. ספרו הוא בעיקר מהדורה מודפסת ומוערת של המכתבים המספרים סיפור מרתק לא פחות, והקריאה על הדינמיקה המורכבת, הקשה וההומוריסטית שבין שלום לווייס הסבה לי בזמנו עונג רב. הספר שלפנינו, לעומתו, מספר סיפור עם קו עלילתי ספציפי יותר, ומלבד זאת הוא עושה שימוש בחומרים ממגוון סוגים ובמכתבים שלא נכללו בספרו של זדוף.

הספר מומלץ בעיקר למי שמכיר מעט את התחום או את הנפשות הפועלות, אבל גם לכל יהודי טוב שאוהב להשתעשע ברכילות עם עניבה, צהוב בקלאס. הכתיבה קולחת ומרתקת. כמה חבל שהספר לא עבר הגהה איכותית והוא לוקה בשגיאות הקלדה. והבהרה נוספת לסיום. הספרון הזה מבוסס, כמוצהר בראשו, על מאמר בשם זה שהופיע בקובץ מחשבת ישראל, ד (תשפ"ב) – "ומובא כאן בתיקון ובהרחבה". בהשוואת הספר מול המאמר (הזמין ברשת) התברר לי שהפרקים והפסקאות שווים, ואם ישנם תוספות או שינויים הם אולי משמעותיים מבחינה מחקרית, אך לא בהכרח בשביל קריאה פשוטה. אישית אהבתי את הפורמט ואת העימוד המשובב, אבל כאנשי רוח אנחנו כידוע לא משופעים בממון, אז לשיקולכם.