ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  אלחנן ריינר | כהרף עין בלימה; ירושלים־ברלין תשפ"ה   "בליל אחד בשבת, בארבע ימים לירח אייר, נכנסתי לים. וביום שבת עשירי לאייר, שנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשה ועשרים ליצירה, עמד עלינו נחשול שבים לטבעינו והיה זעף גדול בים. ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואתענה בהם תענית צבור שלם [...] וליל אחד בשבת, שלשת ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה [...]". מילים אישיות אלו מופיעות בתוך קטע לא ארוך שכתב הרמב"ם בשנת 1165, בהיותו כבן 26. רשימה זו היא לפי הידוע הטקסט המוקדם ביותר הנמצא בידינו מחייו. למרות הספקות שצצו על הייחוס לרמב"ם, מרבית החוקרים סבורים שמדובר ברשימה אותנטית. לא אכנס כאן לדיון בזהות מעתיק הרשימה מתוך כתב יד הרמב"ם, כמו גם בהופעתה של הרשימה בספר חרדים של ר' אלעזר אזכרי, אלא אגש הישר לגופם של דברים. עד כה עשו ברשימה זו שימושים היסטוריים וביוגרפיים, אך לא דנו בה כיחידה ספרותית שלמה וסגורה. ריינר מבקש להציע קריאה שונה לחלוטין. קריאתו מדוקדקת לפרטי פרטים עד רמת המילה והא...

  יצחק טברסקי | כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים | עורך: כרמי הורוביץ שזר; ירושלים תש"פ   הרב פרופ' יצחק טברסקי (תרצ"א–תשנ"ח) היה אדם מורכב ומעניין. בכובעו האחד הוא היה פרופסור לספרות עברית ולפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד. בכובעו השני הוא מילא את מקום אביו כאדמו"ר מטולנא בבוסטון. דמותו היא סמל לשילוב מפליא בין העולמות. למעשה גם רבים ממאמריו מוכיחים שילוב שבין חכמה לתורה או ליראה. לתולדותיו ולפועליו מוקדשת הביוגרפיה המרתקת של עורך הקובץ כרמי הורוביץ . עתה אגש לעיקרו של קובץ המאמרים. אבקש להבהיר שדבריי הם יותר במתחם האינטואיציות וההכללות ויש לקחתם בעירבון מוגבל מאוד. לא בדקתי לעומק כל מאמר ומאמר, בין היתר משום שמדובר בחומר כבד ואינסופי. בנוסף אבהיר שדבריי נסובים בעיקר על שלושת השערים הראשונים של הספר, העוסקים בספרות הראשונים. בשערים אלו עיון מעמיק בחייו וביצירתו של הרמב"ם, במגמות חיבוריו ובביקורת עליהם, בתוכני הלכה והגות במשנתו, וגם כמה פרקים על הראב"ד ועל חכמי איטליה. שלושת השערים האחרונים עוסקים בנושאי הלכה ומטה־הלכה, בבחינה של ...

  ג'יילס מילטון | הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה | מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא כתר; 2017   אין לי הרבה מה לומר על הספר הזה. הערות שוליים עשויות להכיל מידע שולי שאינו שייך לתמונה המרכזית ועשוי להפריע לשטף הקריאה. הלך אדון מילטון ואסף מתוך ההיסטוריה את אותן 'הערות שוליים' לכדי ספר שלם. נחמד לגלות שסטלין שדד בנק בצעירותו או שגופתו של צ'רלי צ'פלין נגנבה מבית הקברות למטרת כופר, אבל לאנקדוטות אלו ועוד רבות אין לרוב משמעויות היסטוריות או ביוגרפיות. ההצדקה היחידה להדפסתן של אלו על נייר, נייר אמיתי כזה שמנפיקים מגופה של עץ שבזמנים יפים ישבו בצילו אנשים שקראו ספרים שנדפסו על נייר שהונפק וכו', היא היותן מעניינות או משעשעות. דרישה מינימלית זו מצריכה מאמץ ספרותי שלא היינו בהכרח דורשים מההיסטוריון. ובכן, שתי בעיות. ראשית, הכתיבה. בין הסיפורים בספר מצאתי חומר שסופר טוב היה יכול להפוך לסיפורים מעולים, אבל לצערי הכתיבה יבשושית מה. סיפרתי בעבר על התרשמותי מספרו של ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון, 'היסטוריה של היהודים', שכתוב בצורה טכנית ויבשה. במקרה או שלא גם מי...

  נחמיה אלוני | כתב־יד של משה רבנו: יומני מסע לגילוי כתבי־יד עבריים ראובן מס; ירושלים תשנ"ג   "אנו עוסקים בתקופתנו בקיבוץ הגלויות. אנו מקבצים שרידי עמנו בכל הארצות אשר היו נחיתים שם. זהו מפעל שבות ומפעל גבורה שאין דומה לו בתולדות אנוש עלי אדמות [...] יש קיבוץ גלויות שני שעוסק בו המכון והוא קיבוץ רוח ישראל ויצירתו במשך אלפיים שנות גלות בכל מקום בו היו בני ישראל. כל אחד משרידי יצירתו הספרותית של עמנו הוא עד חי לאחד מבני עמנו, שחי ופעל באחד הדורות ובאחד המקומות. כל קטע מקטע הגניזה שהוצא מכריכה, וכל קובץ מקובצי כתבי־היד המכונסים על‏־ידי מפעל המכון הינם חלק מקיבוץ הגלויות של רוח ישראל ויצירתו הספרותית. עצמות יבשות אנו מלקטים בהעלאת יהודים מכל הגלויות, וקיבוץ הגלויות של שרידי יצירתנו הוא בבחינת הרוח שצריכים להפיח בעצמות היבשות ולהחזיר את הנפש לגוף עמנו, כדי שתהיה תחייתנו שלמה." זהו סיפור מרתק על אחד ממפעלי הרוח החשובים ביותר שקמו מאז קום המדינה - המכון לתצלומי כתבי היד העבריים. לצד עלייתם ארצה של רבבות יהודים מרחבי העולם, הגה בן גוריון תוכנית חשובה גם למען העלאתם של או...

  אנדרה שיפרין | עסקי ספרים: כיצד השתלטו קונגלומרטים בינלאומיים על המו"לות ושינו את הדרך שבה אנו קוראים | מאנגלית: מיכל פורת בבל; תל אביב 2003   "עוד רווח לא צפוי הגיע ממרי מֶלון, רעייתו של המיליונר הנדבן ואספן האמנות פול מלון [...] מרי עברה טיפול פסיכואנליטי בידי ק"ג יונג, וביקשה ליצור לכבודו סדרה המכנסת את כתביו באנגלית [...] במשפחתנו מסופר על ביקורה הראשון של מרי במשרדו הקטן של אבי הנשקף אל כיכר וושינגטון. הוא היה עסוק בחתימה על מכתב ונשא עיניים לרגע רק כדי לומר, 'אנא קחי לך כיסא'. לאחר שעיכב אותה עוד כמה דקות, מן הסתם בכוונה, כחכחה מרי בגרונה ואמרה, 'אולי אתה לא מבין מי אני. אני מרי מלון.' ועל כך השיב אבי, 'אוי, אני מצטער מאוד; אנא קחי לך שני כסאות'." את האנקדוטה הזו מספר המחבר אנדרה שיפרין, מנהל הוצאת פנתאון במשך שנים רבות, כדי להראות את הערכים שהנחו את אביו, שהיה מו"ל גדול בצרפת ובארה"ב, ולאורו הוא השתדל לצעוד בחייו. אל מול תאגידי ענק שהונעו ממניעים כלכליים בלבד, השתדלו אביו והוא להיות נאמנים לערכים של סוציאליזם, השכלה...

  דבר תקווה: מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ' בנימין בר-תקוה (מסורת הפיוט ה-ו) | בעריכת א' חזן וא' שמידמן בר־אילן; רמת גן תשע"ז   פרופ' בנימין בר־תקוה הוא מחשובי חוקרי הפיוט בדורנו. במחקריו הרבים הוא עסק בכמה תקופות ובכמה אזורים: א. ארץ ישראל, איטליה ואשכנז; ב. ספרד ומרוקו; ג. פרובנס וקטלוניה. תלמידיו וחבריו ביקשו להקדיש לכבודו ספר מכובד, המכיל מגוון מאמרים בנושאים נושקים או קרובים לתחום עיסוקו. הספר מחולק לשלושה מדורים: הפיוט הקדום, שירת ספרד ומורשת השירה מן המאה הארבע־עשרה ועד זמננו. כרגיל אסקור אחדים מהם. שולמית אליצור בחנה את סיטואציית השיח בפיוטי התוכחה, מהפיוט הקדום ועד הפיוט הפרובנסלי. בפיוטי תוכחה אנחנו מצפים למצוא בדרך כלל סיטואציית תוכחה, כלומר סיטואציית שיח שבה דובר חיצוני – מדריך, אב נביא או האל בעצמו – פונה אל אדם או לקבוצת אנשים בדברי מוסר וכיבושין. אלא שבפיוטי התוכחה הקדומים אנחנו מגלים סיטואציית תפילה, כלומר הדובר השירי פונה לקב"ה, והאל הוא הנמען הגלוי של הטקסט. הסיבה שאלו נקראים פיוטי תוכחה היא שהפייטן חושב גם על קהל שומעיו ומכוון להו...

  יערה ענבר | דלת אמות ידיעות ספרים; 2025   כשראיתי שיצא לאור ספר שבמרכזו פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אפילו לא היססתי. לא מזמן כתבתי על ספרו של אריאל הורוביץ, 'עורך צללים', והשוויתי אותו לעיסוק המשעשע בעולמם של מדעי היהדות העכשוויים שבסרט 'הערת שוליים'. עתה סברתי שהספר החדש מצטרף לשני האחרונים ולכן מיהרתי להניח עליו את ידיי. בפועל התברר לי ששגיתי בציפיותיי. בזבזתי חצי ספר כדי להבין שלא מדובר בסיפור על הרוח האקדמית הנושבת בין כותלי הקמפוס בהר הצופים אלא בסיפור על יחסים אנושיים, בין אדם לילדו, לבת זוגו לשעבר, להוריו, לחבריו, לתלמידיו ובעיקר בין אדם לעצמו. איני כותב זאת כדבר שלילי. אדרבה, חוט של טוהר נטוי על ספר שנמנע מסיפוק היצרים הרכילותיים שמחפשים את הרובד האנושי הנמוך, התככן והבלתי־מודע או את הרעל התחרותי בממסד האקדמי. כוונתי רק להבהיר שכדאי לפתוח בקריאה נטולת ציפיות, ולתת לספר לנתב את הקורא אל נקודת המבט המתאימה. אבל   אפשר בהחלט למצוא את נקודות הממשק היפות לעולם מדעי היהדות, ומעתה כל נקודה כזו היא בונוס. מתוקף עיסוקי אתמקד דווקא בנקודות אלו, הרבה...

  זלמן שזר | על תלי בית פרנק: רשמי אופיבך | עם אחרית דבר מאת יונתן מאיר בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ה   "זר לי המקדש אשר אל שממות הריסותיו אסורה. בשביל נפשי לא אבקש ולא אמצא בו כלום. את האלהים אשר עבדו בקרבו אין אני יודע, דרכי העבודה שלו זרים ומוזרים לי, והמחיר אשר שילמו בעדם – תועבה הוא: על פני גופותיהם של אחי דרכו, יד לצר הושיטו, בקדשי עמי התעללו, עלילות נמבזות ומתועבות עלינו טפלו תחת כנפי זדים הספוגות דם אבותי ואבותיהם להם מחסה ביקשו. ובכל זאת – כאשר נתכנסו הפראנקאים ללבוב אל הוכוח השני להעיד בפני צוררי ישראל כי שומה היא מאת התלמוד לשתות דם תנוקות נוצרים, בקשו הרבנים להוציא את בני הכנופיא הזאת מתוך כלל ישראל ולהכריז כי אין אחריותם עליהם לא לפני מלכותא דארעא ולא לפני מלכותא דרקיע. אולם – מוסיפה האגדה העממית – הבעשט לא הסכים: כל ישראל ערבים זה לזה וחלילה להפטר מערבות אחים אפלו בנוגע לחוטאים ומחטיאים שבקרבנו. [...] כי מי הם אלה 'האחים והאחיות' שברחו הנה לבקש מרגוע לנפשם הסוערה? הלא כמוני כמוהם על הספסל בחדר ישבנו, לפני אותו ספר עצמו את אולמי נפשותינו בראשונה פתחתו...

  שלמה טיקוצינסקי | למדנות, מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל שזר; ירושלים; תשע"ו   "הוֹ הוֹ אָמַר רָבָא / שָׁר רֶבּ חַיִּים נַחְמָן / עַל עָרִים נִכְחָדוֹת [...] גַּם לִבִּי נִמְשָׁךְ לָאַגָּדָה / אַךְ לֹא הִנַּחְתִּי אֶת יָדִי מֵעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה / הַאִם תֵּרַצְתָּ פַּעַם רַבִּיקִיבָאֵיגֶר? / מִי אַתָּה שָׁמִיר מִי אַתָּה חַלָּמִישׁ / לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַמִּתְאַמֵּץ בִּסְבָרָה שֶׁל קְצוֹת הַחֹשֶׁן אוֹ רוֹגוֹצ'וֹבֶר? // לָכֵן חַיִּים נַחְמָן / אִם יֵשׁ בֶּאֱמֶת אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן / אֶל הַלּוֹמְדֶ'ס סוּר / לְתָרֵץ רַמְבַּ"ם קָשֶׁה, לְהַגִּיד פְּשָׁט בָּרַשְׁבָּ"א / הָיָה לְךָ אֶת רֶבּ חַיִּים הָאַגָּדִי עַל יָדְךָ / עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה [...] אוּלָם אַתָּה אֶל הָאַגָּדָה חֵילֶךָ נָתַתָּ / אֶל לְשׁוֹן עֵבֶר וּמְלִיצוֹת חֲכָמִים פָּנִיתָ / וּבְפָנִים שׂוֹחֲקוֹת מֵרָחוֹק צָפִיתָ / בְּווֹלוֹזִ'ין וְאַרְיוֹתֶיהָ הַלָּנִים בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה / וְהֵם הָיוּ עֲבוּרְךָ 'הַמַּתְמִיד' בַּחֲשֵׁכָה......