זלמן שזר | על תלי בית פרנק: רשמי אופיבך | עם אחרית דבר מאת יונתן מאיר

 

זלמן שזר | על תלי בית פרנק: רשמי אופיבך | עם אחרית דבר מאת יונתן מאיר

בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ה

 

"זר לי המקדש אשר אל שממות הריסותיו אסורה. בשביל נפשי לא אבקש ולא אמצא בו כלום. את האלהים אשר עבדו בקרבו אין אני יודע, דרכי העבודה שלו זרים ומוזרים לי, והמחיר אשר שילמו בעדם – תועבה הוא: על פני גופותיהם של אחי דרכו, יד לצר הושיטו, בקדשי עמי התעללו, עלילות נמבזות ומתועבות עלינו טפלו תחת כנפי זדים הספוגות דם אבותי ואבותיהם להם מחסה ביקשו. ובכל זאת – כאשר נתכנסו הפראנקאים ללבוב אל הוכוח השני להעיד בפני צוררי ישראל כי שומה היא מאת התלמוד לשתות דם תנוקות נוצרים, בקשו הרבנים להוציא את בני הכנופיא הזאת מתוך כלל ישראל ולהכריז כי אין אחריותם עליהם לא לפני מלכותא דארעא ולא לפני מלכותא דרקיע. אולם – מוסיפה האגדה העממית – הבעשט לא הסכים: כל ישראל ערבים זה לזה וחלילה להפטר מערבות אחים אפלו בנוגע לחוטאים ומחטיאים שבקרבנו. [...] כי מי הם אלה 'האחים והאחיות' שברחו הנה לבקש מרגוע לנפשם הסוערה? הלא כמוני כמוהם על הספסל בחדר ישבנו, לפני אותו ספר עצמו את אולמי נפשותינו בראשונה פתחתו ורשמי חיים אחדים, עלובים ואיומים לתוכנו ספגנו. [...] אכן, זר לי המקדש אשר בין שממותיו הריסותיו אעמודה. אולם אחי הם אלה שנמלטו הנה על נפשם, אחים שסרחו ובגדו ושבעו לשקר וקטרו לבעל, אולם – בני אמי!"

ב"התנצלות" זו פתח זלמן רובשוב, הלוא הוא הנשיא שזר, את רשמי הביקור שלו בבית יעקב פראנק שבאופנבך בשנת 1914. במסה שלו טווה שזר בלשון פיוטית ואסוציאטיבית את רשמי הביקור יחד עם פרשת הפרנקיזם לאור התבוננות בספרים, תמונות ותעודות שבחן במוזיאון המקומי. לאחר פרסומים חלקיים של חיבורו, התפרסם הספר השלם בשנת תרפ"ג. למרות שהחיבור הוא קצר (כג עמ' + מספר עמודי תמונות), גרשם שלום, בחיבורו הידוע על מצוה הבאה בעברה, העלה אותו על נס וזיהה בו "סימני הבנה אמיתית לסבכי הנפש שבשבתאות".

לפנינו פקסימיליה מהודרת של הדפוס הראשון, בצירוף 'אחרית דבר' מאת יונתן מאיר, שהיא למעשה מבוא ביבליוגרפי וביוגרפי על הספר, על מחברו ועל פעילותו המחקרית הענפה בשדה השבתאות. מהדברים עולה כי שזר התעורר לנושא זה במהלך לימודיו באקדמיה של הברון דוד גינזבורג בפטרבורג. בפרסומיו שבאו בדפוס בשנים הבאות תמך גם ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב. כדרכו של מאיר, הוא ניתח מכתבים רבים שכתב שזר לאשתו רחל כצנלסון ולאחרים, ודלה מהם את נבכי ליבו וצפונות נפשו של שזר במסע מאלף זה. מתוך דברי שלום על שזר, עולה כי ספר זה היה הראשון (או מהראשונים) שהבין את התנועות המשיחיות ואת תפקידן הדיאלקטי, והוא מתייחד בהיותו שילוב של רגש עז והבנה היסטורית.

כאמור, מדובר בספר קצר. המבוא של מאיר אף הוא אינו ארוך במיוחד (24 עמ'), אך זהו מועט המחזיק את המרובה. אדגיש כי מאיר עסק בנסיבות מחקריו של שזר ובסיפור כתיבת הספר, וכמעט לא בגופי תורת הפרנקיזם. אם כי גם ספרו של שזר הרי מספר על מה שמסביב ולא חודר לעומקי התפיסות הפרנקיסטיות. בספר ישנה תרומה לחקר ההיסטוריוגרפיה השבתאית והפרנקיסטית בראשיתה, אך הכתיבה היפה הופכת אותו גם לחומר ספרותי מענג.

אסיים בהבחנה בין שבתי צבי ליעקב פרנק שבה חותם שזר את חיבורו: "לפני זמן מה עוד רגילים היו לכרוך את שני האישים הללו ולשפט אותם כאחד. ועוד בימינו מרובים הם הנוהגים כך. אולם מה שונים ורחוקים היו האישים, הם ועמדתם, תכונותיהם וגורליהם וההופעות ההיסטוריות הכרוכות בהם. הראשון, אשר מאיזמיר, הופיע ב'פקד פקדתי' [...] ואכן יצאה מלתו ותצת אש חיים ותקוה, ויהי הנס, ויתעורר העם. [...] וזה – בשם המשטמה הצורבת והקצף החולני יצא [...] לתלמידיו יעץ להבנות מחרבן האומה, להתרפס בפני אויביה מסביב ולשסות אותם בה [...]. ולמרות כל אלה הן אחים הם שניהם, הראשון והאחרון. כי אחד הוא הגן אשר מתוכו צמחו, אותו גן אשר בקרבו לכלנו שרשים. כי גורלנו הוא שחוללם בנפתוליהם".