שלמה טיקוצינסקי | למדנות, מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל

 

שלמה טיקוצינסקי | למדנות, מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל

שזר; ירושלים; תשע"ו

 

"הוֹ הוֹ אָמַר רָבָא / שָׁר רֶבּ חַיִּים נַחְמָן / עַל עָרִים נִכְחָדוֹת [...] גַּם לִבִּי נִמְשָׁךְ לָאַגָּדָה / אַךְ לֹא הִנַּחְתִּי אֶת יָדִי מֵעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה / הַאִם תֵּרַצְתָּ פַּעַם רַבִּיקִיבָאֵיגֶר? / מִי אַתָּה שָׁמִיר מִי אַתָּה חַלָּמִישׁ / לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַמִּתְאַמֵּץ בִּסְבָרָה שֶׁל קְצוֹת הַחֹשֶׁן אוֹ רוֹגוֹצ'וֹבֶר? // לָכֵן חַיִּים נַחְמָן / אִם יֵשׁ בֶּאֱמֶת אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן / אֶל הַלּוֹמְדֶ'ס סוּר / לְתָרֵץ רַמְבַּ"ם קָשֶׁה, לְהַגִּיד פְּשָׁט בָּרַשְׁבָּ"א / הָיָה לְךָ אֶת רֶבּ חַיִּים הָאַגָּדִי עַל יָדְךָ / עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה [...] אוּלָם אַתָּה אֶל הָאַגָּדָה חֵילֶךָ נָתַתָּ / אֶל לְשׁוֹן עֵבֶר וּמְלִיצוֹת חֲכָמִים פָּנִיתָ / וּבְפָנִים שׂוֹחֲקוֹת מֵרָחוֹק צָפִיתָ / בְּווֹלוֹזִ'ין וְאַרְיוֹתֶיהָ הַלָּנִים בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה / וְהֵם הָיוּ עֲבוּרְךָ 'הַמַּתְמִיד' בַּחֲשֵׁכָה...".

את מילות השיר הללו, המתכתבות כמובן עם שירו הידוע של ביאליק, כתב שלמה טיקוצינסקי בספר השירה שלו 'זה זה זה' (ירושלים 2019, עמ' 34–35). אין מי שלא רואה בשורות של ביאליק את אחד התיאורים הספרותיים הנשגבים ביותר, תיאור שנחצב מעומק הלב המתגעגע. אבל טיקוצינסקי, מתוך חוויה אישית ומודעת, מזהה בשיר זה שטחיות מה, ובשיר התגובה שלו הוא מבקש להעביר חוויה עמוקה ומשמעותית יותר.

שלמה טיקוצינסקי המשורר הוא גם היסטוריון משכמו ומעלה. ספר המחקר שלו על ישיבת סלבודקה, הקדים את ספר השירים בכמה שנים, נדמה שיש בו השלמה וביסוס מדעי לשיר שבו פתחתי, וכפי שאסביר. מאז כונן רבי ישראל סלנטר את שיטת המוסר, נודעו ישיבות ליטא בעיקר על שם שיטותיהן המוסריות. אחת הישיבות הבולטות, מהוותיקות ביותר אשר לא נס לחה עד ימינו, היא ישיבת סלבודקה. ישיבה זו, הידועה כיום בשם שניתן לה עם עלייתה ארצה – ישיבת חברון, השפיעה עמוקות על צביונן ודמותן של ישיבות רבות מאוד, ולמעשה גם על הציבור החרדי־ליטאי ברובו. גם ישיבת סלבודקה נודעת על שם שיטתה המוסרית – שיטת 'גדלות האדם', אשר נוסדה בידי 'הסבא מסלבודקה' ר' נתן צבי פינקל, אבל לדברי מחברנו לא נכון לראות בשיטה המוסרית את פניה של הישיבה. "לאורך כל השנים השתדל הרב פינקל לשמור על רמה גבוהה של למדנות בישיבתו. לעומת כל ישיבות המוסר האחרות, היה בישיבתו בכל תקופותיה ריכוז גבוה של צעירים למדנים והיא הוציאה מקרבה אליטה למדנית ורבנית מרשימה. יתרה מזו, מקורות רבים מתארים את הרב פינקל כ'פעיל תורני' יותר מאשר כ'פעיל מוסרי', וטוענים שהדאגה להרבות לומדי תורה קדמה אצלו לדאגה להפיץ את ערכי המוסר" (עמ' 30).

ואכן, מלבד העיון בשיטת 'גדלות האדם', מבקש המחבר להעמיק ביסודותיה הלמדניים והאליטיסטיים של ישיבת סלבודקה. לשם כך הוא חוזר אל ראשית ימיה בסלבודקה, ממשיך לסקור את קורותיה בין מלחמות העולם, ולבסוף את עלייתה ארצה, התיישבותה בחברון וחידושה בירושלים לאחר פרעות תרפ"ט.

ובכל זאת, למרות הדגשת המחבר שפני הישיבה הם הלמדנות שלה ולא המוסר שלה, נראה כי קווי הלמדנות דומים בכל מקום ולכן לא הרחיב בהם המחבר במיוחד. קווי המתאר המוסריים והחינוכיים של הישיבה ושל 'הסבא', לעומת זאת, זוכים לשני פרקים ארוכים ועשירים. בפרק השני בחן המחבר לעומק ולרוחב את שיחותיו של 'הסבא' כפי שנכתבו בידי תלמידיו, והפיק מהם שיטה סדורה ובנויה באופן מרהיב: קווי היסוד של שיטת 'גדלות האדם' על משמעויותיה השונות, המשמעות החברתית שיש לשיטה זו, אופן הפקת הלקחים מתוך מדרשי חז"ל, שיטת ה'התפעלות' הרעיוניות כפיתוח שונה של ה'התפעלות' הרגשית של ר' ישראל סלנטר, אופיין של שיחות המוסר ועוד. הפרק השלישי בוחן לעומק את החניכות הסלבודקאית, התכסיסים שנקט 'הסבא' כדי למשוך ולעודד את התלמידים, הגיבוש החברתי והמרקם ההיררכי המבליט את ה'בחירים', ולבסוף האופי הדמוקרטי והאוטונומי של חניכי סלבודקה, שהיה מעין מבשר של תפיסות חינוך מודרניות.

כדי שלא נחטא בביטול תורה שבסיפורי מעשיות, ארחיב כאן שתי נקודות ממשנתו של 'הסבא'. אחת התבניות המוכרות, שגם רווחות בתורות מוסריות בכלל, היא הצגת משוואה בין שני מקורות סותרים, למשל מקור המציג דמות מסוימת באופן חיובי ומקור אחר המציג את גנותה או את עונשה בשל סיבה פעוטה לכאורה, ואז, ברטוריקה סלבודקאית, הפיכת השאלה לתשובה: "מן הסתירה גופה עולה שמושגינו רחוקים ממושגי התורה ואין כלל מעשים 'פעוטי ערך'". כך למשל בדרשת חז"ל על יצירת האישה, מתואר כי למרות שלא נבראה מהראש כדי שלא תהיה קלת ראש, לא מן העין כדי שלא תהיה סקרנית, לא מן האוזן כדי שלא תהא צייתנית ולא מן הפה כדי שלא תהא דברנית – בפועל היא לוקה בכל אלו, שהרי נאמר לגבי שרה "ושרה שומעת פתח האוהל" (בר' יח, י) והרי שהיא צייתנית, וכן נאמר "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" (ישעיהו ג, טז) והרי שהיא מקלת ראש וכן הלאה. 'הסבא' מתפלא איך אפשר להשוות את שרה אמנו הצדקת לבנות ציון החוטאות בבוטות שכזאת? כדי להתמודד עם הקושיה הוא פועל בשני מישורים, מחד הוא מוכיח כמה "נורא הוא קלקול ופגם של חטא אחד אפילו הקל ביותר. כל ענין התביעה על שרה אמנו לא היה אלא על חסרון משהו בקצה השלימות ופגם דק מן הדק עד אין נבדק..."; ומאידך הוא מקטין את חטאן של בנות ציון, ועל יסוד דברי חז"ל שעוונו של דור החורבן לא היה גלוי, הוא טוען כי גם חטאן של הנשים היה 'דק', ובכל זאת הייתה נגדן תביעה.

הכלי השני שבאמצעותו פועלת המתודה החינוכית של סלבודקה, היא ה'התפעלות'. "הרב פינקל ניתח את המקורות והפיק מהם לקחים מוסריים בעלי מבנה אחיד פחות או יותר: מעשה קטן מסוים הוא בעצם כה גדול עד שהתורה מעניקה לו תיאורים מפליגים כל כך. דמות פלונית, למרות מדרגתה ומעשיה המופלאים, נענשה עקב רשלנות קטנה או הרהור, ללמדנו כמה גדול כוחו של מעשה פעוט". בעזרת הסברו של הרב הוטנר, מבהיר המחבר כיצד נועדה מתודה זו להחליף את תורת ה'רגש' של ר' ישראל סלנטר. בעוד הרגש מבטא כיסופים וגעגועים לדברים סתומים, ההתפעלות מתייחסת לרעיון ברור. והנה דוגמה מדברי הרב הוטנר, על דברי חז"ל על עגלון מלך מואב שקם מכיסאו לקראת אהוד בן גרא שנשא עבורו את דבר ה': "בשכר עמידה זאת זכה עגלון מלך מואב שתצא ממנו רות ומלכות בית דוד. ומינה, שגם מלך המשיח מיוצאי חלציו של עגלון הוא. עמידה אחת, ונושאת היא בחובה את כל פרשת דבר כסא ה' עד עולם". נדמה ששני הכלים הללו השפיעו עמוקות על תורת המוסר ועל השיחות המוסריות בישיבות הליטאיות עד עצם היום הזה.

חלקו השני של הספר פורס בהרחבה את פרשיית עלייתה של ישיבת סלבודקה לארץ ישראל. העלייה השלישית (1919–1923), לאחר הצהרת בלפור, עוררה התעניינות רבה בקרב חוגים חרדיים, רבנים וראשי ישיבות. אך ראשי ישיבות רבים חששו מהעלייה לארץ ישראל, עקב חילוניותו של היישוב. כמה עדויות בידינו על בחורים מישיבות ליטא שעלייתם עוכבה בידי רבניהם מחמת חשש זה. כך למשל שמואל בן־ארצי, חמיו של בנימין נתניהו, עוכב בידי ר' דוד בליאכר מנוברדוק־מזריטש, בטענה שהוא נתון להשפעה שלילית בקלות. גם 'הסבא', למרות שאיפתו לעלות ארצה, חשש מהאווירה החילונית והאתוס החלוצי ששררו בארץ. שיקולים מורכבים אלו ליוו את צעדיו של 'הסבא', שותפיו ותלמידיו, עד להעברתה ההדרגתית של הישיבה ארצה.

אבל גם השאלה היכן בארץ להשתקע, לוותה בלבטים ובתהליכים רבים. באשר להצעה לעבור לירושלים למשל, חשש הרב יחזקאל סרנא הן ממעורבות של התלמידים בזירת המחלוקת הירושלמית בין היישוב הישן לראי"ה קוק, הן מהשפעת הצביון המודרני של תלמידי הישיבה על אופי היישוב הישן השמרני והקנאי. גם באשר להשתקעות בתל־אביב עלה החשש מפני החילון השורר ברחובותיה. על הצורך למצוא יישוב שמשולבים בו ה'חדש' וה'ישן' ענו היישובים פתח־תקוה וחברון, שאף התחרו ביניהם על ליבה של הנהלת הישיבה. זירה נוספת הייתה הזירה הפוליטית – המנדט הבריטי וההנהגה הציונית. זו האחרונה לא נלהבה מרעיון בואה של קבוצה גדולה של צעירים שלא עומדים לתרום לבניין היישוב. אבל היו מי שניסו להשיג פשרה. למשל הסופר והעסקן נתן מיליקובסקי, והפעם סביו של נתניהו, הגה תוכנית לשילובם של בני הישיבה בעבודה חקלאית, במסגרתה יעסקו הבחורים בחקלאות במשך ארבע שעות ביום. אך לאכזבתו הגיב הרב אפשטיין, מראשי הישיבה: "עבדי השם ותורתו אנו, עבדי הארץ ישנם רבים גם מבלעדינו".

העלייה לארץ ישראל, אל בין קהילות רבות ומגוונות, חידדה את הצורך של הישיבה בגיבוש הזהות העצמית. לאורך הספר מתוארות רבות מההתמודדויות הזהותיות עם הסביבה השונה, היישוב החדש מכאן והיישוב הישן מכאן. גם בחברון פגשו בני הישיבה תרבויות לא מוכרות. הזרוּת בתוך התושבים הערביים מובנת מאליה, אך גם הזרוּת בקרב הקהילה הספרדית בחברון באה לידי ביטוי במכתב שכתב הבחור דב מעייני (לימים רבה של מגדיאל) לחברו בחו"ל. במכתב הוא מספר על איזה מנהג מעניין של "הדלקת ל"ג בעומר", ולדבריו, "המקובלים בימי האר"י ז"ל חדשו את המנהג ומימיהם נתפשט המנהג על ידי החסידים וכל כת דלהון, ונעשה של כל העם. מאליו מובן איזה פרצוף הוא מקבל כבר עכשיו [...] לפנים היה זה יום טוב של חסידים ואנשי מעשה, אבל עכשיו קבל אותו הצביון המתואר למעלה, אשר ודאי אין לשמוח בו. [...] גם בחברון עשו אנשי העיר אבוקה אתמול בערב והזמינו את כל הישיבה. ההנהלה בעצמה עם הרב בראש לא נענתה להזמנה כלל, ותאמר שאין היא מודה בה לגמרי, אבל מבני הישיבה באו רבים לראות וגם אני הקטן בתוכם [...] זה היה מחזה נהדר אבל מעט פראי, ולא ריח היהדות נדף ממנו. בעיני זה לא מצא חן כלל, אבל בכלל מענין היה לראות [...]" (מצוטט בעמ' 243–244 הערה 66). מצאתי עניין רב במכתב הזה, כי נדמה לי שהחיכוך הזה, המהול בביקורתיות ובסקרנות, נוכח עדיין בישיבות ליטא במלוא עוצמתו עד לשנים האחרונות, והוא מבטא יותר מכול את משחקי הזהות הליטאיים, שהגיבוש הנגטיבי והיסוד השולל נוכחים בהם באופן דומיננטי מאוד.

כאשר מבקש המחבר לברר האם בסופו של דבר הישיבה הייתה קרובה יותר ליישוב החדש או ליישוב הישן, הוא מבחין בין ההנהלה לתלמידים. בעוד ההנהלה חששה מאוד מהחיכוך עם היישוב החדש, הציוני והמאיים, התלמידים נקטו בעמדה ליברלית יותר והם גילו נכונות להתערות ביישוב במהירות. כמה קווי זיקה בין התלמידים ליישוב החדש מונה המחבר: עמדה ביקורתית כלפי היישוב הישן וישיבותיו; עמדות מתונות כלפי הקמת האוניברסיטה העברית, אירוע שהיה רב משמעות מבחינת היישוב דאז; הכנה לקראת חיי מעשה והשתלבות ביישוב, לרבות לימוד שפות ו'עברות' שמות משפחה; גישה אוהדת כלפי היישוב והתפתחותו; הצטרפות של תלמידים לאגודות חרדיות ששאפו להקים התיישבות חקלאית ברוח ישיבתית.

בידול נוסף טורח המחבר לעשות בין ישיבת סלבודקה לשאר הישיבות הליטאיות שעלו לארץ ישראל בשנות המנדט – לומז'ה ונוברדוק. את לומז'ה שהתפרקה לחלוטין בתוך כמה שנים פוטר המחבר בהסבר לפיו היא לא הביאה עימה לארץ ישראל מורשת ספציפית של מוסר או של לימוד, וגם צורת עלייתה הייתה ללא גיבוש מספיק. באשר לנוברדוק, הדברים מורכבים יותר. בתום סקירה ארוכה על משנתה של נוברדוק, מראה המחבר כי פתיחותה של סלבודקה אל ערכי המודרנה אפשרה לה עמידה מול האתגרים החדשים בהצלחה בלתי מבוטלת. נוברדוק התעקשה להמשיך בנחישות התבניתית שלה מאז היווסדה, האופי הפסימי שלה לא התאים לצעירים ילידי הארץ, וגם לא נמצאו מנהיגים בדמות הדמויות הכריזמטיות שעמדו בראשה במזרח אירופה.

הפרק העשירי, החותם את הספר, בוחן את תרומת סלבודקה למחשבת החינוך החרדית. בין הרעיונות המצויים בחינוך התורני שניתן לייחסם להשפעה כזו, מונה המחבר את שכלול הגישה האינדיבידואליסטית; מעבר מאכיפה בעזרת אמצעי משמעת חיצוניים אל טיפוח ההכרה; שינוי בגישת ההתמודדות עם אתגרי המודרנה, מדרך של מלחמה חזיתית לדרך טיפוח עליונות רוחנית; 'תורת השאיפות'; ערכו של הרגע ושל המעשה הפעוט, לחיוב ולשלילה; ועוד. למרות שרבים מן הרעיונות מושפעים בוודאי גם מהתהליכי המודרנה ומהתרבות המערבית, הרי שלטענת המחבר הסברת הפנים הסלבודקאית למודרנה היא שפתחה את הפתח לקליטה מבוקרת של ערכי מודרנה בחינוך. סוגיות נוספות, כמו בדיקה שיטתית של יישום המרכיבים האמורים בחינוך הדתי והחרדי, אחריתה של תנועת המוסר בארץ ישראל, מצב האתוס הסלבודקאי בישיבת חברון ובישיבות נוספות כיום ועוד – את כל אלו משאיר המחבר לחוקרים הבאים, וכך אנו נשארים עם טעם של עוד ועם סקרנות לא פתורה.

ישיבות ליטא לא זכו למחקר בהיקפים גדולים, בוודאי לא בהשוואה לתנועת החסידות למשל. בין המחקרים הידועים על ישיבות ליטא ניתן למנות את ספרו המונומנטלי של שאול שטמפפר - 'הישיבה הליטאית בהתהוותה', את ספרו של בן־ציון קליבנסקי - 'כצור חלמיש', את ספרם המשותף של עמנואל אטקס וטיקוצינסקי מיודענו - 'ישיבות ליטא: פרקי זכרונות', אסופה משובחת שמשלימה במידת מה את ספרי המחקר, ועוד ספרים בודדים על דמויות ספציפיות. אבל גם בין הספרים שנכתבו, נדיר למצוא מחקר כה משובח שנכתב בידי בוגר ישיבות שמחובר בכל נימי נפשו לעולם זה. בין מעלותיו של טיקוצינסקי ניתן למנות את השילוב הייחודי של חריפות מפוכחת ולעיתים צינית עם רגש כן ועמוק לישיבות הקדושות. מורכבות זו נתנה את אותותיה בספר הזה, והרי לנו מחקר משובח ומרהיב הספוג רגש של אהבה וכבוד לעולמה של הישיבה.