אנדרה שיפרין | עסקי ספרים: כיצד השתלטו קונגלומרטים בינלאומיים על המו"לות ושינו את הדרך שבה אנו קוראים | מאנגלית: מיכל פורת

 

אנדרה שיפרין | עסקי ספרים: כיצד השתלטו קונגלומרטים בינלאומיים על המו"לות ושינו את הדרך שבה אנו קוראים | מאנגלית: מיכל פורת

בבל; תל אביב 2003

 

"עוד רווח לא צפוי הגיע ממרי מֶלון, רעייתו של המיליונר הנדבן ואספן האמנות פול מלון [...] מרי עברה טיפול פסיכואנליטי בידי ק"ג יונג, וביקשה ליצור לכבודו סדרה המכנסת את כתביו באנגלית [...] במשפחתנו מסופר על ביקורה הראשון של מרי במשרדו הקטן של אבי הנשקף אל כיכר וושינגטון. הוא היה עסוק בחתימה על מכתב ונשא עיניים לרגע רק כדי לומר, 'אנא קחי לך כיסא'. לאחר שעיכב אותה עוד כמה דקות, מן הסתם בכוונה, כחכחה מרי בגרונה ואמרה, 'אולי אתה לא מבין מי אני. אני מרי מלון.' ועל כך השיב אבי, 'אוי, אני מצטער מאוד; אנא קחי לך שני כסאות'."

את האנקדוטה הזו מספר המחבר אנדרה שיפרין, מנהל הוצאת פנתאון במשך שנים רבות, כדי להראות את הערכים שהנחו את אביו, שהיה מו"ל גדול בצרפת ובארה"ב, ולאורו הוא השתדל לצעוד בחייו. אל מול תאגידי ענק שהונעו ממניעים כלכליים בלבד, השתדלו אביו והוא להיות נאמנים לערכים של סוציאליזם, השכלה וידע חופשי.

בספר הזה מבקש שיפרין, שכבר הלך לעולמו בינתיים, לספר את סיפורה של המו"לות המודרנית, ובמידה רבה גם את סיפורו האישי והמשפחתי. לדבריו, בעבר הייתה המו"לות יריד מגוון של רעיונות המורכב ממספר רב של הוצאות לאור עצמאיות וייחודיות, ואילו במחצית השנייה של המאה הקודמת, הפך שוק זה לאחיד וחדגוני בעקבות תהליכי מיזוג והשתלטות בידי מספר קטן של קונגלומרטים בינלאומיים. בין היתר, הוא מתאר בספר את השפעת תיאוריית השוק שיושמה בעולם המו"לות וחוללה מהפך בתחום הפצת התרבות, ובהתאם לדפוס שנקבע במדיניותם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. "השוק, על פי התיאוריה, הוא מין דמוקרטיה אידאלית. לדברי המו"לים, אסור לאליטות לכפות את ערכיהן על הקוראים – הציבור הוא שיבחר כרצונו, ואם הוא חושק בחומר עממי יותר בתחומים מצומצמים יותר, יהי כן. הרווחים המוגדלים הם הוכחה שהשוק פועל כמו שהוא אמור לפעול". מה שהתחדש הוא שבעוד עולם הרעיונות היה פטור מהציפיות הרגילות לרווחים, כלומר הביטוי "השוק החופשי של הרעיונות" אינו מתייחס לערך שהשוק מצמיד לרעיונות אלא משמעו שצריך לאפשר לרעיונות להגיע לציבור, עתה מצאו את עצמם מו"לים קטנים קורסים מול החברות הגדולות. את בליעתם של בתי ההוצאה הקטנים בתאגידים גדולים הוא ממחיש בשוק הבריטי. בשנות החמישים פעלו בבריטניה בערך מאתיים מו"לים חשובים, ואילו כעת – בעת כתיבת הספר – יש בה פחות משלושים.

לאורך כל התיאור הוא ממקם את עצמו ואת בתי ההוצאה בהם פעל, לעיתים בצד הבולע ולעיתים בצד הנבלע. למעשה, הוא מונה מספר שיטות בהן הוא או בתי ההוצאות סביבו נקטו כדי להשקיע גם בספרים שלא זכו בתחילה לפוטנציאל, חרף הנסיבות הפוליטיות והכלכליות, ובמידת מה הוא מוכיח שלבסוף גם רעיונות חדשים ולא מוכרים מצאו את עצמם מגיעים למפה הציבורית, כמובן בתנאי שהציבור זיהה בהם איכות. אחד המוקדים הגדולים בהצלחתו היה זיהוי פוטנציאל של ספרים בזמן הנכון, גם בניגוד לתפיסה המזלזלת של הוצאות גדולות אחרות. זה קרה לו עם ההיסטוריה של השיגעון של פוקו, שהוא זה שייבא אותו מצרפת לארה"ב; עם הרומן הגרפי 'מאוס' שכתב ואייר ארט שפיגלמן על השואה; ספרים של הבלשן נועם חומסקי; ובמה שנוגע לשוק היהודי, עם רכישת שוקן־בוקס על ידי רנדום האוס בשנת 1987. שוקן־בוקס היא השלוחה הניו יורקית של הוצאת שוקן, שבמסגרתה יצאו לאור תרגומים אנגליים לספרי קפקא, ארנדט וגרשם שלום. אגב, כיום, לאחר מיזוגים שונים, רנדום האוס הוא בית ההוצאה לאור הגדול בעולם בשפה האנגלית.

פרק מרתק נוסף מוקדש לשאלת הצנזורה העצמית, גם כאן עולה הביקורת נגד שליטת תאגידים על שוק המו"לות, משום שככל שאלו נגועים בחברות רבות יותר ובוודאי בגופים פוליטיים, האינטרסים שלהם לצנזר נושאים רגישים גוברים. כאן גם נכנסת השאלה עד כמה משמעותיות הוצאות אוניברסיטאיות. בהתעלם מהדיון הפוליטי והאקדמי, מצאתי עניין רב באנקדוטות מעניינות ומשעשות וגם בזוויות מעניינות שהוא מציג בתחום זה.

למען האמת, איני יודע למה קראתי את הספר הזה, אבל כידוע אין טעם לאהבה, וכשאני רואה ספר שמדבר "על" ספרים, אני לא מהסס. הספר מציג כמובן תפיסה סוציאליסטית המבקשת להילחם בתאגידים של בעלי הון ובהשתלטותם על חברות קטנות. אני מודה שהידע שלי בתחומי הכלכלה והכלכלה הפוליטית דל למדי, למרות שנטיית ליבי היא לכיוון השוק החופשי גם בעולם הרעיונות. נדמה לי שמאז שכתב המחבר את הספר (2000), חל מהפך גדול בתחום המו"לות, וכיום יכול כל מחבר להפיץ את ספרו באמצעות האינטרנט. התנודות שמוצגות בספר לא פסחו על שוק המו"לות הישראלי, ובמחקר שהתפרסם בשנת 2015 (רוני בר צורי, משרד הכלכלה) עלה כי קיימת מגמת ירידה במספר המו"לים המסחריים, ובשנת 2010 היו עשרה מו"לים אחראים להדפסתם של יותר ממחצית הספרים בישראל. מן הצד השני, ראינו בשנה האחרונה כמה ספרים איכותיים שראו אור בהוצאות בוטיק. בשורה התחתונה, אני בספק כמה האמירה של הספר רלוונטית כיום. כך או כך, בחרתי לקרוא את הספר לא דרך השאלה הערכית המונחת בתשתיתו, אלא כאוטוביוגרפיה של מו"ל מוכשר ובעל מעוף שידע לזהות חומרים איכותיים בזמן הנכון.