נחמיה אלוני | כתב־יד של משה רבנו: יומני מסע לגילוי כתבי־יד עבריים
נחמיה
אלוני | כתב־יד של משה רבנו: יומני מסע לגילוי כתבי־יד עבריים
ראובן
מס; ירושלים תשנ"ג
"אנו
עוסקים בתקופתנו בקיבוץ הגלויות. אנו מקבצים שרידי עמנו בכל הארצות אשר היו נחיתים
שם. זהו מפעל שבות ומפעל גבורה שאין דומה לו בתולדות אנוש עלי אדמות [...] יש
קיבוץ גלויות שני שעוסק בו המכון והוא קיבוץ רוח ישראל ויצירתו במשך אלפיים שנות
גלות בכל מקום בו היו בני ישראל. כל אחד משרידי יצירתו הספרותית של עמנו הוא עד חי
לאחד מבני עמנו, שחי ופעל באחד הדורות ובאחד המקומות. כל קטע מקטע הגניזה שהוצא
מכריכה, וכל קובץ מקובצי כתבי־היד המכונסים על־ידי מפעל המכון הינם חלק מקיבוץ
הגלויות של רוח ישראל ויצירתו הספרותית. עצמות יבשות אנו מלקטים בהעלאת יהודים מכל
הגלויות, וקיבוץ הגלויות של שרידי יצירתנו הוא בבחינת הרוח שצריכים להפיח בעצמות
היבשות ולהחזיר את הנפש לגוף עמנו, כדי שתהיה תחייתנו שלמה."
זהו
סיפור מרתק על אחד ממפעלי הרוח החשובים ביותר שקמו מאז קום המדינה - המכון לתצלומי כתבי היד העבריים. לצד עלייתם
ארצה של רבבות יהודים מרחבי העולם, הגה בן גוריון תוכנית חשובה גם למען העלאתם של
אוצרות הרוח היהודיים – ריכוז צילומי כתבי היד העבריים המצויים בספריות ברחבי
העולם. בשנת 1950 הוקמה ועדת שרים מיוחדת בהשתתפות בן גוריון, שר הדתות ושר החינוך
והתרבות, בשיתוף האוניברסיטה העברית, במטרה למצוא את האנשים הראויים ביותר ליישום
התוכנית. במישור האקדמי עסקו בכך כמה מומחים ידועים, חלקם כבר עסקו בדבר שנים קודם
לכן, בהם שמחה אסף, גרשם שלום, יששכר יואל, דוד שמואל לוינגר ועוד. בין המועמדים
האפשריים היו מאיר בניהו, שרגא אברמסון, א"מ הברמן, מנחם זולאי, נפתלי בן
מנחם, יהודה רצהבי ועוד. המועמד הדומיננטי והפעיל ביותר היה נחמיה אלוני, והוא גם
מי שנבחר לבסוף על ידי הנשיא זלמן שזר כשליח המכון לחו"ל, לצד חיים זאב
הירשברג, שמונה על ריכוז העבודה בארץ.
לשמחתנו,
אלוני היה אדם מסודר, והוא גם ניהל יומנים אישיים מדוקדקים. אין לדעת אם הוא חשב
שביום מן הימים ייוודע הציבור הרחב ליומניו, אבל אין ספק שהוא מצא ביומנים מקום
לניקוז כל התחושות שלו, הן תחושות ההתרגשות הן תחושות האכזבה, הכעס, החשבונות
האישיים והקטנוניים וכל מה שלא אומרים בגלוי (כשאתה ענוב עניבה). יש בידינו לא מעט
מידע על שנותיו הראשונות של המכון, אבל נדמה שאין עוד מקור שמצליח להעביר את
התמונה המלאה ובהיקף רחב כמו צרור יומניו האישיים. בשנת תשנ"ז, כעשור לאחר
פטירתו של אלוני, שיתפה אלמנתו עידית את כלל יומניו עם הציבור. אלו עברו עריכה
והתאמה לספר, אך סדר היומנים והתאריכים נשמר כפי שהיה במקור. מעניין שמתוך היומנים
כמעט לא ניתן לדלות ידע מסודר על כתבי יד או על מחקריו הרבים, את אלו ניתן למצוא
במאות ספריו ומאמריו, ואילו היומנים משמשים רק "ניקוז" של כל מה
ש"על אודותיו יש לשתוק"... הספר הגיע לידי רק לאחרונה, טוב מאוחר מלעולם
לא, וקראתי אותו בנשימה אחת, נפעם מהגילויים המרתקים של מאחורי הקלעים של המכון,
שאני ועוד רבים חבים לו רבות.
נחזור
להשתלשלות העניינים בהקמת המכון. בראשית הדרך נפגש אלוני עם בן גוריון וסיכם בפניו
את המספרים: "לפי ההשערה חמישים אלף כתבי־יד, כעשרה מיליון דפים וקטעי גניזה,
כ־200 אלף עד מיליון דפים [...] סיפרתי לו על מקום המצאם של כתבי־היד בספריות
ממשלתיות, ציבוריות ופרטיות ואם נמנה את הארצות לפי חשיבותן, תהינה אנגליה, רוסיה,
אמריקה, איטליה, גרמניה, צרפת וארץ־ישראל." אכן, מספר עצום, "כמו שאין
מספר לישראל (כן ירבו) – כך אין מספר לכתבי־היד של ישראל", כפי שסיכם זאת
אלוני. כיום אנחנו יודעים על מספר גבוה בהרבה של כתבי יד ברחבי העולם, אם כי הדרך
לחשב את המספר אינה כה ברורה. מתוך רישום מאוחר יותר ביומנו של אלוני אנו למדים גם
על רכש המכשירים למכון שהוטל עליו כאשר שהה במינכן: "מכונת קריאה לסרטי
מיקרו, מכונת פוטוסטטים לעבודה במכון, זכוכיות לבדיקת סרטים, מכונה לגלגול סרטים,
חלקים למצלמה לצילום כ"י...". נדמה לי שהמכשירים שרכש אלוני הם המכשירים
המיושנים שהיו בשימוש במכון ממש עד לפני כמה שנים, כאשר נקנה ציוד חדיש ומותאם
למערכת המחשוב החדשה.
את
היעד הממוקד של אלוני אנו למדים מרשימות שכתב על ביקורו בבודפשט שבהונגריה, שהייתה
באותם ימים מעבר למסך ברזל. בפגישה עם נציגי הממשל, הוא הבהיר את מטרת המסע:
"מדינתנו מבקשת לכנס את כתבי־היד העבריים ופירושו של דבר רק דברים הכתובים
באות עברית ורק ביצירות ספרותיות ולא בתעודות לא רק בלועזית אלא אף לא בעברית ואני
חוזר ומדגיש: לא דוקומנטים. אינני מעוניין בדברים הקשורים בהיסטוריה ולא בדברים
אקטואליים [...] באתי לעסוק ביצירות ספרותיות ומדעיות של ימי הביניים ומבקש אני
להוסיף תצלומיהם לא לשם פרסום והדפסה אלא לשם שמירה מהשמדה וכליה".
בהזדמנויות נוספות אנו למדים כי אלוני נזהר מעיסוק בחומרים שעשויים להפריע למטרה
העיקרית. כך למשל הוא נמנע מעיסוק בספרי תורה ומגילות, בטענה שהנוסח שלהם אינו
משתנה. כיום המחקר עוסק גם בכתבי יד כאלו, ואין צריך לומר בתעודות היסטוריות. אך
נראה שהמטרה העיקרית בזמנו הייתה אוצרות הרוח שאינם מצויים בדפוס ושיש להם ערך
נצחי. אופן הפעולה היה כזה. אלוני היה יושב במשך כמה ימים בספרייה, בודק עשרות או
מאות כתבי יד, רושם את תוכנם הכללי וגם מעביר למוסד רשימה של כתבי יד רלוונטיים.
המוסד או איש מקצוע שכיר היו מצלמים את כתבי היד המבוקשים, הופכים אותם בתהליך 'זיעור'
למיקרופילמים. לעיתים אלוני כבר המשיך בינתיים למשימתו הבאה במקום אחר. בין הקשיים
שעמדו בפניו היו התנאים הפיזיים לשהות במוסד, הגבלת כמות כתבי היד שהטילו מוסדות
שונים להשאלה בכל פעם, דרישות של מוסדות אחדים ל'צילומי כפל', כלומר צילום של עותק
נוסף לטובת המוסד (סוג של מס או סתם התעללות), ועוד כהנה וכהנה.
במאמר
מוסגר אוסיף כי השאיפה הייתה להשיג בעיקר את התצלומים, ולא את החומר הפיזי דווקא.
גם במקומות שבהם היה סיכוי לקבל את כתבי היד עצמם, נדמה שאלוני נזהר מלבזבז זמן
יקר עבור זה. בדיעבד מתברר שהשמירה הטובה ביותר לכתבי היד הייתה במוסדות לא
יהודיים. תארו לעצמכם שכתבי יד ימי־ביניימים היו בזמן השואה בידיים יהודיות, ספק
גדול כמה אחוזים מתוכם היו שורדים אם בכלל. למרבה הצער, גם כתבי יד ששרדו את השואה
ונותרו בידיים יהודיות (מלבד במכון) לא שפר עליהם גורלם, השמירה עליהם לקויה מאוד,
ולצערנו אבדו באופן כזה לא מעט כתבי יד. די לבדוק מה מתרחש באוסף כתבי היד של בית
המדרש לרבנים בניו יורק או במכון להיסטוריה יהודית בוורשה, ואסתפק בזה.
בנאום
הפרישה שלו מהמכון, בשנת 1963, הבהיר אלוני את גודל האתגר שבמלאכה זו, והייתה זו
הכנה לבאים אחריו אך גם הצצה לגודל המלאכה שבה התמיד: "כתבי־יד אלה גנוזים
בגניזות, יש מהם הכלואים בכספות ברזל ופלדה ויש האסורים בשרשרות לקירות ולמדפים.
רובם המכריע אסוף באוספים ואצור באוצרות ספרים, בספריות ממינים שונים: ציבוריות
וממשלתיות, של עדות וחברות, בתי־כנסת וכנסיות, ארמונות ומגדלים, בתים ומרתפים. היה
בגילוים אתגר כלשחרר אסירים ולהוציא לחופשי עצורים וכלואים. יש צורך למטרה זו
בדרכים ובאמצעים רבים ושונים, תחבולות והתחכמויות, קשרי חברות וידידות, ויחסי מדע
וחכמה בכדי להשיג את מבוקשנו. מי שסבור, כי בהתכתבות תיעשה פעולת הכינוס תמים
הוא."
לשם
המטרה הנעלה הזו היו כל האמצעים כשרים. בימינו סביר מאוד שהפעולות של אלוני לא היו
צולחות או לפחות היו אורכות שנים ארוכות הכרוכות ביורוקרטיה וסחבת. כך למשל, בבית
הכנסת שבעיירה האיטלקית פיטיליאנו הוצע לו לקחת את כה"י שנמצאו בו לטובת בית
הספרים הלאומי. בשיחה עם ממלאת המקום של השגריר ברומא, התברר לו כי נדרש רישיון של
הממשלה האיטלקית, אך הוא הציע להעביר את כה"י בדואר דיפלומטי. כאשר פקפקה
הנ"ל בכשירות המהלך, הוא התפלא: "וכי מבקש אני לקחת מספריות לא יהודים?
[...] לשם העברת רכוש יהודי ארצה כל הדרכים כשרות". גם כאשר הציג תקדימים
מממשלות אחרות שגזלו כ"י מהיהודים, היא התעקשה: "אין לנו ללכת בדרך של
עמים אחרים". אך הוא בשלו: "ומדוע הציג יעקב מקלות בשוקת?"...
בסופו של דבר, הוא התחרט שהוא בכלל נכנס עמה לדיון.
כאשר
נתקל אלוני ב"מפריעים", הוא לא בחל באמצעים. כלפי חוץ הוא כמובן נקט
באמצעים מנומסים, אך הדף מכיל הכול כידוע, ומתוככי הגידופים אנו יכולים להבין איך
הוא תפס את מעמדו בצד של "הטובים" מול "הרעים". כזה היה
סיפורו של אוסף מוצרי הידוע. ז'אק מוצרי הגיע לקהיר אחרי גילוי הגניזה במטרה לחפש
אוצרות נוספים בסביבת בית הכנסת בן עזרא, ואכן הוא מצא בבית הקברות באזור אלפי
מסמכים חשובים ביותר, ביניהם גם מכתב בכתב ידו של הרמב"ם. בהשתדלותו של דוד
ילין ציווה מוצרי כי לאחר מותו יימסר האוצר לבית הספרים הלאומי בירושלים, במידה
ובניו לא יתעניינו ביהדות. בפועל, לאחר מותו בשנת 1934, דרשה אלמנתו ערבות של
10,000 ליש"ט בתמורה לקיום הצוואה. סירוב מהצד השני ועיכובים שונים הביאו לכך
שאלמנתו סירבה לספר היכן חבוי האוצר, וכל שהיה ידוע הוא שהאוצר מצוי במקום מסתור
בקהיר. אלמנתו נישאה בשנית לגוי מעשירי פריז, ולאחר פטירתו ניסתה להתחמק מהבקשות
אחר האוסף. אלוני לא ויתר וניסה להפעיל כמה אנשים שטיפלו בעניין האוסף במשך השנים
וכן את הרב הראשי של צרפת יעקב קפלן. "ביקשה גב' ג'יק מוצירי להימלט מישראל לקהיר
ומקהיר לפריס ומיהודים לגויים ולא אתן לה מנוחה בעולם הזה. לכל אשר אפנה אספר מעשה
הגניזה עד שאוציאנה מידה. מנוחה לא אתן לה ומנוחה לא תהיה לה לא בעולם זה ולא
בעולם הבא, כי בת סוררת היתה לעמה ולמולדתה". אלוני ראה באוצרות הרוח
היהודיים רכוש לאומי שהוא מעל ומעבר לזכויות קניין פרטיות. אגב, רק בשנת 2006
הסכימו צאצאי מוצרי להשאיל את האוסף לאוניברסיטת קיימברידג' לשם סריקה והעלאה
למאגר דיגיטלי.
את
הוויכוחים שלו על בעלותה של מדינת ישראל על כתבי יד יהודיים הוא מציג לא פעם באופן
משעשע למדי, שגם מראה את חוסר ההבנה של רבנים ואנשי ספר בתחום כתבי היד. כך למשל
הוא מספר על דיונו עם הרב הראשי של צרפת יעקב קפלן על 25 כ"י חדשים שהגיעו
לבית המדרש לרבנים בפריז, כאשר לטענתו של אלוני יורשם האמיתי הוא בית הספרים
הלאומי בירושלים. "והרב הראשי של יהודי צרפת פותח לפני שיטה, כי הם שייכים
לבית המדרש לרבנים בפריז. א) ייתכן שתצמח שוב כאן תרבות יהודית ועברית כי
רש"י היה בצרפת והיו עוד רבנים גדולים בצרפת. יותר מרש"י לא ידע הרב
הראשי למנות. ב) רק לכ"י שיש יורשים יחזיר בית המדרש לרבנים [...] אמרתי לו
כי לא בדקתי זאת וכה"י הם אנונימיים פרט לבודדים כגון שערי דורא ליצחק
מדוראן. נו נו, אמר הרב הראשי, כשיבוא יצחק מדוראן נחזיר לו את כה"י [...]
וזהו הרב הראשי היהודי בצרפת אחרי קום מדינת ישראל. הטוב הוא משונאי ציון הרבנים
בימי הרצל? הלמדנו לקח?"
זווית
מיוחדת שעולה מתוך הספר היא ברגשי הציונות העזים שלו. בביקורו באייזנשטאדט הוא ישב
בבית קפה של יהודי בשם פישר, "איש שהיה קרוב לאצ"ל ותמך בהם והשיג את
הכסף לקניית 'אלטלנה'. לאחר זמן, כפי שסיפר לי, התבקש לאסוף כסף לטובת ההגנה ועשה
גם זאת [...] חוש מיוחד לו לעגל הזהב ויחד עם זה, איש דתי ואדוק". אלוני גילה
בבית קפה זה תמונה של הנשיא חיים וייצמן, אלא שמשהו תפס את עינו – על ראשו של
וייצמן "הונחה" כיפה. אותו פישר הצטדק בפני אלוני ואמר לו שבית הקפה
משמש גם כבית כנסת ולא נאה בעיני הקהל מנהיג ישראל בגילוי ראש. אלוני הרגיעו ואמר
שאכן ראוי לו לנשיאנו כיפה, גם אם אינו דתי כלפי חוץ, ואף הוסיף בהומור:
"הלוואי ויתקרבו נטורי קרתא לחיינו, ויוסיפו לו פאות מסולסלות".
כלפי
גרמניה במיוחד הוא הביע שנאה עזה. ברחבי גרמניה שמורים כתבי יד רבים מאוד, והוא
נאלץ לבלות בה לא מעט זמן. רושם השואה כמובן היה עז ביותר, והוא לא יכול לשאת את
הפער בין העבר הרצחני של המקום לבין התדמית השלווה והתמימה שנים ספורות לאחר מכן:
"רועה ליד הבאר מחלל בחליל ושני ילדים משחקים ביונה ומאחוריהם זוג מבוגרים
בפתח ביתם, והאנשים שלווים והחיים שקטים. בליבך מנקרת שאלה: האמנם טרפו בנים אלה
את היונה ובן היונה? היכלו אנשים שקטים אלה לרצוח בני כבשה תמימה ושישה מיליונות
מלאים? הנה משרתים בני גרמניה את איש ישראל כותב הטורים, מנקים חדרו, מגישים לו
מזונותיו, נושאים מזוודותיו ואף מצחצחים נעליו בכל בוקר. וקשה עלי שירותם ומגעילני
נימוסם ומבחילתני הסברת פניהם ומרגיזתני דרישת שלומם [...]".
ואם
כלפי גויי גרמניה היה יחסו קשה, כלפי היהודים שהתגוררו בגרמניה היה יחסו קשה אף
יותר. כאשר ראה אלוני יהודים שמתגוררים בחו"ל בכלל, ובגרמניה בפרט, ואינם
עולים לארץ ישראל, הוא התפרץ כלפיהם בזעם. "ובערב ראיתי את חלאת המין האנושי
המהלכת כאן ברחובות מינכן, ואשר כינויה הוא 'מוהלשטראסה', בחורים יהודים בריאים,
רזים ושמנים, יוצאי פולניה ולא מעט חוזרים מישראל, מהלכים ברחובות אלה ועוסקים בכל
מיני מסחר [...] תפסוני שניים מהבחורים האלה וביקשוני שאמכור להם דולרים, או שמא
זקוק אני לדיפלום. – החילותי להתלוצץ ואמרתי להם שאני יהודי ישר והם עקומים [...]
יהודי ישר נוסע לארצו ואינו יושב בארץ הטומאה בת הטומאה ואם כל הטומאות
שבעולם". אחד מהם מתחיל להתבלבל ולהצטדק, לדבריו השהות שלהם בגרמניה מאפשרת
משלוח חבילות וקיום היישוב בארץ ישראל, לא שהוא עצמו שלח אלא מישהו אחר, ומלבד זאת
אבדו כוחותיו במחנה הריכוז ואין לו עבודה בארץ. אבל אלוני לא מוותר: "אנו
מקבלים את כל יהודי העולם בריאים וחולים, ישרים ורמאים בלא הבדל". כשהלה עונה
שהוא חולה ואינו יכול לנסוע לעבוד עבודה קשה, מפטיר אלוני לעברו: "נכון מאוד.
אתה חולה מאוד ואתה גם חלאה גמורה, כי היושב בארץ גרמניה כיום, בתוך הטומאה הוא
יושב. והעוסק בעסקים נאים כמו שלך הוא חלאה בתוך הטומאה. חולה מסוכן ואנוש
אתה."
ויש
גם קטע מקסים (במחילה) שבו הוא בז לשלושת הרבנים "מנהיגי הדור בק"ק
מינכן", והוא לא מסוגל להבין "איך ישבו שלושה יהודים טובים כאלה בטומאה
מטומאה, אבי אבות הטומאה שבעולם [...] לא אל בליבם ולא עם בליבם אלא עגל הזהב
המלוכלך והטמא. ועלוב בניין הרבנות כמו שעלובה אותה הרבנות עצמה [...] יושבים
שלושה רבנים בחיבוק ידיים ובפיהוק שפתיים, בשעה שנס קיבוץ גלויות מתרחש לעיניהם
ומאות אלפי בני ישראל מצפים לאיש תרבות ולאיש רוח במרחבי הארץ בישראל". הוא
חייב לסיים בלעג מתחום עיסוקו: "אף לאחד מהם אין מושג בכתבי־יד. הם שמעו על כתב־יד
התלמוד במינכן והרב לייבוביץ על שניים במינכן כי בדקדוקי סופרים נזכר כי"א
וכי"ב, והרב רוז לא שמע על אחד מהם. ושלושתם יושבים במינכן, עיר כתבי־היד של
התלמוד, ומפהקים במשותף".
בנושא
כתבי היד במיוחד צץ הקושי מול הגרמנים. הוא מספר כי כמה שנים לפניו ביקש גרשם שלום
מפרופ' רוף מספריית בוואריה במינכן את כ"י מינכן 95 הנודע, אך למרות שהממשלה
נטתה לקבל את בקשתו, פרופ' רוף התנגד בכל תוקף "וניצח סמאל את האראל".
הדבר הכעיס אותו ביותר, "מאחר והשמידו בני עם רשע זה את יוצרי האוצרות האלה
אין להם זכות להיות בעלים על ירושתם התרבותית. מן הראוי היה לדרוש מגרמניה את כל
כתבי היד העבריים כחלק מהפיצוי שמגיע לעמנו. עם שנושא על מצחו אות קין לנצח, אינו
רשאי לראות את עצמו כבעל הפיקדון הנאמן לרוח העם שבו נלחם."
קשה
להתעלם משפע הרכילויות המלוות את כל הספר. למרות דברי רעייתו במבוא לספר כי הוסרו
מהספר לא מעט דברי הערכה עוקצניים שכתב אלוני כלפי כמה אישים, עדיין נותרה כמות
מכובדת מאלו, ונותר רק לדמיין איך היה הספר נראה לולי הצנזור. בנושאים רגישים כאלו
אוותר על ציטוטים מהספר, כך לפחות תהיה לכם סיבה להתאמץ להשיג את הספר. אני בטוח
שתהנו משפע הרכילויות על א"א אורבך, ח"ז הירשברג, הרב פישמן־מימון, מוסד
הרב קוק ועוד כמה שאחסוך מכם את שמם מפני כבוד צאצאיהם החיים לצידנו. לרוב מדובר
ביחסי אהבה־שנאה, ולא פעם הגנאי מעורב בשבח.
אפשר
לספר הרבה על המכון ועל פעליו האדירים של אלוני, יכלה הזמן והם לא יכלו. אוכל לספר
שאת שמו של אלוני הכרתי מתוך הקטלוג הממוחשב עוד הרבה לפני שידעתי מיהו. תמיד היה
נעים להתפלפל על הרשומות של אלוני ולעיתים גם להציע תיקונים, אבל עושר המידע
והאינטואיציה הבלתי נתפסת בעידן שקדם למאגרים הממוחשבים הפעימו אותי תמיד. חשוב
להבין שגם פרויקט 'כתיב' המדהים ותהליכי הדיגיטציה שחוללו מהפך באופן השימוש בכתבי
יד לא מחקו את הישגיו הכבירים של אלוני. ראשית, עולם מדעי היהדות ואפילו ארון
הספרים היהודי, לאחר שבעים שנות מחקר וכתיבה, היו שונים לחלוטין ללא הקורפוס העשיר
שבכתבי היד. שנית, גם היום ישנם עדיין מיקרופילמים שטרם עברו דיגיטציה והם מצויים
בשימוש יומיומי, שלא לדבר על כתבי יד שאבדו מאז סריקתם, שמה שנותר מהם כיום הם רק
הסרטים שהצליח אלוני לגייס.
באחד
היומנים חושף אלוני מרחשי לבו: "בשבועיים האחרונים לא הייתי בקו הבריאות.
אמרתי בליבי: הידע דור יבוא, שהיה יהודי שרץ לגולה וסבב ערים ועיירות כדי לכנס
בשבילו מקורות תרבות ישראל המפוזרת והנפלאה בפינות נידחות ובמקומות רחוקים?"
נענה אנחנו ונאמר: אכן, זוכרים אנו לאלוני את נדודיו, טרחותיו, מאבקיו ועמלו הרב
למעננו ולמען אוצרות הרוח שכה מסר עליהם את נפשו. קשה להפריז בתחושות הכרת הטוב
שכולנו חבים כלפיו, ויהיו הדברים לזכרו.
היש סיבה לכך שהותרת לנו לנחש מהו 'המכון'?
השבמחקאתה צודק. הוספתי כעת בראש הפסקה השנייה.
מחק