דבר תקווה: מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ' בנימין בר-תקוה (מסורת הפיוט ה-ו) | בעריכת א' חזן וא' שמידמן

 

דבר תקווה: מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ' בנימין בר-תקוה (מסורת הפיוט ה-ו) | בעריכת א' חזן וא' שמידמן

בר־אילן; רמת גן תשע"ז

 

פרופ' בנימין בר־תקוה הוא מחשובי חוקרי הפיוט בדורנו. במחקריו הרבים הוא עסק בכמה תקופות ובכמה אזורים: א. ארץ ישראל, איטליה ואשכנז; ב. ספרד ומרוקו; ג. פרובנס וקטלוניה. תלמידיו וחבריו ביקשו להקדיש לכבודו ספר מכובד, המכיל מגוון מאמרים בנושאים נושקים או קרובים לתחום עיסוקו. הספר מחולק לשלושה מדורים: הפיוט הקדום, שירת ספרד ומורשת השירה מן המאה הארבע־עשרה ועד זמננו. כרגיל אסקור אחדים מהם.

שולמית אליצור בחנה את סיטואציית השיח בפיוטי התוכחה, מהפיוט הקדום ועד הפיוט הפרובנסלי. בפיוטי תוכחה אנחנו מצפים למצוא בדרך כלל סיטואציית תוכחה, כלומר סיטואציית שיח שבה דובר חיצוני – מדריך, אב נביא או האל בעצמו – פונה אל אדם או לקבוצת אנשים בדברי מוסר וכיבושין. אלא שבפיוטי התוכחה הקדומים אנחנו מגלים סיטואציית תפילה, כלומר הדובר השירי פונה לקב"ה, והאל הוא הנמען הגלוי של הטקסט. הסיבה שאלו נקראים פיוטי תוכחה היא שהפייטן חושב גם על קהל שומעיו ומכוון להוכיח אותם. כך למשל המשפט "אנוש מה יזכה / וצבא דוק / לא זכו בעיניך?" פונה לאל, אך מכוון לשומעים "חסרי הזכויות". במפנה האלף הראשון, וכפי שבא לידי ביטוי בפיוטו של ר' יוסף אבן אביתור, אנחנו פוגשים בסיטואציית תוכחה, שבה פונה הדובר במפורש אל האדם וקורא לו לזכור את אפסותו ולחזור בתשובה. ככל שאנחנו מתקדמים בזמן, אנחנו מגלים במורשת ספרד, בייחוד מאז ר' שלמה אבן גבירול, סיטואציות שיח מגוונות ומתחלפות. הגיוון הזה בא על חשבון סיטואציית התפילה שנכחה בפיוט הקדום, וזו נעלמה כמעט לחלוטין.

עדן הכהן בחן את יוצרותיו של ר' שלמה סולימן לשבתות הפורענות, ומתוכן ביקש לעמוד על דרכי היווצרותו של מחזור יוצרותיו לכל שבתות השנה. חוקרי הפיוט בגניזה עמדו במבוכה מול סתירה לא קלה. בגניזה אנו מוצאים תיעוד למנהג קהילות ישראל להפטיר בשבתות בין המצרים בענייני פורענות ובשבע השבתות שלאחריהן בענייני נחמה. מנהג זה היה בעיקרו מנהג ארץ ישראל, ברם בקהילות בבל קראו בשבתות אלו בהפטרותיהן המקוריות של פרשות השבוע. אלא שאנו מוצאים אצל אותו פייטן, מערכות פיוט לשבתות הפורענות והנחמה שאינן קשורות לענייני הפטרות הפורענות והנחמה, ולצידן מערכות פיוט שדווקא מתייחסות לענייני אותן הפטרות. למעשה כבר פליישר ואליצור עסקו במבוכה זו שבפיוטי רש"ס והציעו כי היה שלב שבו קיבלו קהילות ארץ ישראל את מנהג הקריאה הבבלי החד־שנתי, אך עדיין שמרו על מנהגן המקורי להפסיק את סדר הקריאה השנתי לשם קריאה בפרשיות המיוחדות של השנה, ולכן נכתבו מערכות יוצר רגילות לשבתות פינחס-ניצבים, אך גם לשבתות הפורענות והנחמה שחלו בזמנן. לאור כמה קשיים שמעוררת הצעה זו, מבקש הכהן להסתפק בהצעה הפשטנית והראשונית יותר, לפיה רש"ס כתב את היוצרות הרגילות לאותן פרשות עבור קהילות בבליות שנהגו במנהג הבבלי, ובשלבים מאוחרים יותר בחייו חזר ועיבד אותן לקהילות שנהגו לייחד הפטרות מיוחדות לשבתות אלו. הצעה זו, המבוססת על קורפוס רחב של קטעי גניזה, משליכה על הבנת דרכי היווצרותם של הפיוטים והעיבודים המאוחרים להם.

כרבע מיליון קטעים הגיעו אלינו מהגניזה הקהירית, רובם מקוטעים וקשים לקריאה. האם אפשר לשחזר על פיהם את סדרי התפילה של הקהילות שפעלו באזורי הגניזה? יוסף יהלום במאמרו מספר את סיפורה המרתק של מלאכת השחזור העצומה שהתפרסה על פני שנים ארוכות. המאמר מפרט איך היו בנויים הקודקסים שבגניזה, איך משחזרים סידור מקונטרסים שהתפרקו והתפזרו, ואיך מזהים אל נכון את תוכני החיבורים ואת שיוכם הקהילתי. לאורך המאמר ובעיקר לקראת סופו הוא מתאר את דרכי התפוצה של הפיוטים השונים ואיך הם השפיעו על הסידורים באירופה.

פיטר ש' לנרד בחן את סיומי פיוטי העבודה ליום הכיפורים. מאמרו נפתח בהקדמה מעניינת על הדרך שבה לאחר החורבן "נעשה עיקרו של יום הכיפורים לעשייה שבדיבור, להנכחה של טקס הכפרה על ידי קריאת הכתובים וביצוע יצירות ספרותיות מקיפות". כדי לבחון באמצעות פיוטי 'סדר העבודה' את דרך פעולתם של הפייטנים לחבר את קהלם לחיסרון העבודה באופן דרמטי, בחר לנרד מוטיב אחד החוזר על עצמו במרבית הפיוטים – סיום התיאור של עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הסיבה לבחירה זו היא אורכם של שישים פיוטי 'סדר עבודה' שהגיעו לידינו, ומתוך הבנה שמוטיב זה חוזר על עצמו במרביתם. סדר העבודה משמש סדר לימוד שנועד להנכיח את סדר היום שהיה במקדש מול קהל בית הכנסת. בהמשכו של סדר העבודה שליח הציבור חוזר לסיטואציה ליטורגית שמדגישה את העדר אותו סדר לאחר החורבן. תיאורו של סיום העבודה של הכוהן הגדול מהווה קו תפר בין שני חלקים מנוגדים אלו. כמה משמעויות העמיסו פייטנים על קו תפר זה. יש שהקדימו לו סדר עולם מקיף, הכולל את בריאת העולם או את בניין המשכן, ולשם הדגשת החשיבות הקוסמית של סדר הכפרה; מהלך אחר בעיצוב מוטיב זה נענה לרצון הקהל להשתתף – לפחות במישור ההצגה הספרותית – במעמד של הדר, שמחה, שלום או כבוד שנכחו בסיום העבודה.

אחד מאמצעי התבנית הנפוצים בשירת הקודש הוא השרשור, כלומר חזרה של מילה מסוף טור או מחרוזת בראש הטור או המחרוזת הבאים (בהתאמה). טכניקה זו שימשה כבר בתקופה הקדם־קלאסית, במאה החמישית, ופליישר כבר הסביר שבהיעדר החרוז, הבליט השרשור את גבולותיהם של יחידות השיר. טכניקה זו שימשה אפוא לצד סממני תבנית אחרים, את שאיפת היצירה הפייטנית להתארגן, מבחינת צורותיה, בדפוסים סימטריים. עידית עינת־נוב מבקשת במאמר 'על השרשור' לייחס לשרשור פעילות נוספת ומהותית, בתחום מסירת הרעיון של הפיוט (על ההבחנה בין עיסוק בצורות לעיסוק בתכנים, ראו מה שכתבתי בסקירה על ספרו של אריאל זינדר - קומי רוני). היא בחנה קורפוס מכובד של פיוטים ומצאה כי לא תמיד השרשור מהווה עיגון וחזרה של אותה מילה בטור או המחרוזת הבאים, אלא יש בחזרה על המילה המשורשת חידוש. לעיתים החידוש הוא בתחום הסמנטי – למשל 'אור' כהיפוך של חושך ו'אור' משורש אר"ר = קללה, לשם מעבר לעניין אחר; לעיתים השינוי הוא במובן של המילה – למשל 'לשובע' כאכילה לשובע או 'לשובע נשמח' כאיחול לריבוי שמחה, אף זו לשם מעבר לעניין חדש; אך לעיתים השינוי בא להפוך את המילה הקודמת על פיה, 'לתקן' את הבנתה או להרחיב את המובן הקודם. התפקוד האחרון, המתחדש במאמר זה, מוסבר ומודגם בהרחבה בצורה מרתקת.

קברי הקדושים בבבל שימשו מוקד לעלייה לרגל במשך דורות רבים, ובמיוחד קבריהם של עזרא ושל יחזקאל הנביא. יהודית דישון הקדישה את מאמרה למחברת 35 בספר תחכמוני של יהודה אלחריזי, שבה הוא מספר על ביקוריו בקברים אלו. סיפורי המופתים שאפפו את המקומות הקדושים לא נולדו אתמול, וכבר בזמנם סיפרו למשל על האור הבוקע מקברו של עזרא. אלחריזי הרציונליסט, הטיל בראשונה ספק בשמועות אלו: "וכשמעי אלה המאמרים / חשבתים שקרים / ולא האמנתי לדברים". הוא גם פירט כמה הסברים טבעיים לתופעות הפלאיות, למשל: "אולי שוכני הכפרים / הגויים אשר סביבות הערים / רוצים להתל בנו ולרמות / וידליקו לעינינו מדורות רמות". אך לאחר ניסיונות נוספים, הוא נאלץ להסכים לאמיתותן של אותן נפלאות. גם בקברו של יחזקאל הוא עבר חוויה דומה. ספרה של דישון, חרוזים של חכמה, בחן כמה ממחברותיו של תחכמוני, אך מחברת 35 זכה לעיון לראשונה במאמרה הנוכחי.

אציב כאן נר זיכרון לשלושה מהכותבים באסופה שהלכו לעולמם. בנימין לפלר ומיכאל רנד בחנו את הקדושתא הקלירית 'אלה אכלה' לשביעי של פסח – קדושתא שלשונה חידתית מאוד. לעיתים נדמה שאילוץ החריזה הביא להמצאת מילים לא מוכרות, למשל "עפו עולפו ערילי עגלח" – נסו נא להבין את משמעות השורה הזאת. כעת, אם לא הצלחתם, שימו לב להסבר: "נראה מעל כל צל של ספק שהצורה 'עגלח' היא עיוות של המילה הפשוטה 'עגלה'; 'ערילי עגלח' הוא כינוי למצרים, על פי 'עגלה יפהפיה מצרים (יר' מו, כ)". כלומר עפו עולפו [=נחלשו] ערלי מצרים. הצורך לחרוז ב'לח' הביא ליצירת המילה 'עגלח'. לפלר היה מומחה לפיוט והוא נפטר בטרם נדפס המאמר, ואילו רנד נפטר בדמי ימיו כמה שנים לאחר הדפסת הספר.

ראובן צור ז"ל, חתן פרס ישראל לספרות, נודע בגישת ה"פואטיקה קוגניטיבית" שפיתח, גישה המשלבת ספרות, לשון ופסיכולוגיה. במאמרו בספר שלפנינו הוא ביקש לבחון את הפרוזודיה המוצהרת והאינטואיטיבית של משוררי ימי הביניים. במאמר הוא מספר גם על פעילותו המחקרית במשך שנים רבות, שבמרכזה השאלה איך פועלות האינטואיציות האנושיות בדבר הריתמוס בשירה, ומהם התהליכים הקוגניטיביים שבהם כרוך הביצוע הריתמי של השירה. בין ההבחנות נמצא גם הקשר בין הזיכרון האנושי לאורך הרכיבים במחרוזות הפיוטיות במשקלים השונים והמגוונים. אני מודה שאני חלש בנושאים אלו והמינוח המדעי הקשה עליי לעקוב אחרי המאמר כולו, אבל נדמה לי שמי שעוסקים בתחומים אלו עשויים למצוא במאמר עניין רב. 

סקרתי פחות ממחצית מן המאמרים המשובחים באסופה זו, אך גם המאמרים האחרים עשירים ומחכימים. יישר כח לעורכים על עבודת הכינוס השקולה ועל העריכה האיכותית.