יערה ענבר | דלת אמות

 

יערה ענבר | דלת אמות

ידיעות ספרים; 2025

 

כשראיתי שיצא לאור ספר שבמרכזו פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אפילו לא היססתי. לא מזמן כתבתי על ספרו של אריאל הורוביץ, 'עורך צללים', והשוויתי אותו לעיסוק המשעשע בעולמם של מדעי היהדות העכשוויים שבסרט 'הערת שוליים'. עתה סברתי שהספר החדש מצטרף לשני האחרונים ולכן מיהרתי להניח עליו את ידיי. בפועל התברר לי ששגיתי בציפיותיי. בזבזתי חצי ספר כדי להבין שלא מדובר בסיפור על הרוח האקדמית הנושבת בין כותלי הקמפוס בהר הצופים אלא בסיפור על יחסים אנושיים, בין אדם לילדו, לבת זוגו לשעבר, להוריו, לחבריו, לתלמידיו ובעיקר בין אדם לעצמו. איני כותב זאת כדבר שלילי. אדרבה, חוט של טוהר נטוי על ספר שנמנע מסיפוק היצרים הרכילותיים שמחפשים את הרובד האנושי הנמוך, התככן והבלתי־מודע או את הרעל התחרותי בממסד האקדמי. כוונתי רק להבהיר שכדאי לפתוח בקריאה נטולת ציפיות, ולתת לספר לנתב את הקורא אל נקודת המבט המתאימה.

אבל  אפשר בהחלט למצוא את נקודות הממשק היפות לעולם מדעי היהדות, ומעתה כל נקודה כזו היא בונוס. מתוקף עיסוקי אתמקד דווקא בנקודות אלו, הרבה יותר מאשר בעלילה המרכזית. נקודת השבר הראשונה שמתוארת בספר היא סטודנטית צעירה שיורה שאלות מתריסות כלפי אלישע יידוב וכלפי המערכת האקדמית. המאבק הסמוי הזה מטלטל אותו ומעלה בו הרהורים על הרלוונטיות של העיון התלמודי ושל מדעי היהדות והמשמעות שלהם לחיים האמיתיים. מנקודה זו הוא הולך ומתכנס לעצמו, ומכאן אנחנו הולכים ונחשפים לעולמו השברירי מול בנו המתבגר, שמסתבך בפרשייה לא נעימה וסוחף את כל סביבתו למערבולת איומה. הסיפור העצוב לא מתקדם אל סוף ורוד, אבל אעצור בטרם אחטא בספוילרים.

בקטע שאהבתי מאוד, ומכריי יבינו מיד למה, מתואר שאלישע הקפיד תמיד שליד מיטתו ידורו בכפיפה אחת ספר פרוזה וספר הגות או מחקר, אבל "די מהר לילך שמה לב שבעוד ספרי העיון מתחלפים בקצב מסחרר – ספר הפרוזה נותר אותו אחד". היא לא מבינה את זה ונוזפת בו: "איך אתה יכול לייבש אותו ככה? קנז המסכן, הדפים שלו כבר חיוורים מבושה [...] רק תזכור שאני הזהרתי אותך, אתה מסיר מעצמך את סירת ההצלה הבטוחה. כשאתה תמיד בתוך ספר – אתה שומר לעצמך עולם מקביל זמין, שאתה יכול לברוח אליו בכל רגע מהמציאות. אל מי תברח כשתצטרך? אל גרשם שולם? אל רוזנצווייג? אל יונה פרנקל?" (עמ' 50). אבל נדמה שלילך לא עמדה על עומק החיבור הנפשי של החוקר אל תחומי הידע שלו. ככל שהוא מסתבך בצרות החיים, הוא אמנם נתמך בסביבתו, אבל העוגן העיקרי שלו בתוך הים הסוער הוא עולם הרעיונות התלמודי אליו הוא שב ואותו הוא חוקר בראשו בכל עת. התשוקה הזו מושווית בהמשך לתשוקתו של בן עזאי שלא יכול להתחתן משום שהוא היה כביכול נשוי לתורה. אלישע דווקא חווה את הנישואין היטב, "אבל כנראה שבאיזשהו שלב התשוקה האחרת השתלטה עליו [...] לא פעם הותיר את לילך שוממה במיטתם בעודו כותב וכותב וכותב, טובע בהשוואת פרשנות אחת לאחרת או ברמזים לזהות דמויות במיתוסים שונים" (עמ' 85–86).

נהניתי מאוד מהדהוד אווירת הקמפוס של האוניברסיטה בהר הצופים. החל בהרהורים התפלים שהטרידו אותי דוגמת השאלה האם באמת ב'אולם 300' קיימת בימה או שמדובר בתוספת ספרותית, וכלה בעיסוק הפילולוגי הקלאסי בנוסח התלמוד המלווה בהשערות לגבי התפתחות הנוסח. ההיכרות של המחברת עם העיסוק המדעי בתלמוד ובמחשבת ישראל אינו מפתיע, בהתחשב בכך שהיא למדה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. עיון בספרה הראשון, חלום של בין השמשות: עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים (ידיעות 2013), יעלה כי רבות מן הסוגיות הנידונות בו שבות ונזכרות בספרה החדש. כך נוכל לפגוש את רב ששת העיוור, את רב בנאה המציין מערות קבורה ועוד.

משהו על הכתיבה. כאמור בתחילת הקריאה הושפעתי מהציפיה השגויה שלי, אך עם הזמן השלמתי עם התבנית ומצאתי את הקריאה נעימה וזורמת. הרגשתי לעיתים במעט גודש של מבע משולב ("המבע המשולב הוא טכניקה ספרותית בה דיווחו החיצוני של המספר על דבריה של דמות ספרותית משלב פריטים מתודעתה" - ויקיפדיה). נדמה לי שקולו של הגיבור צריך להיות קצת בולט יותר ולתחושתי האיזון הראוי הופר לא מעט. אך אני מודע לכך שמדובר בעניין של טעם, ולמרות הערתי מדובר בספר מעולה ומעורר מחשבות.