אלחנן ריינר | כהרף עין

 

אלחנן ריינר | כהרף עין

בלימה; ירושלים־ברלין תשפ"ה

 

"בליל אחד בשבת, בארבע ימים לירח אייר, נכנסתי לים. וביום שבת עשירי לאייר, שנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשה ועשרים ליצירה, עמד עלינו נחשול שבים לטבעינו והיה זעף גדול בים. ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואתענה בהם תענית צבור שלם [...] וליל אחד בשבת, שלשת ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה [...]".

מילים אישיות אלו מופיעות בתוך קטע לא ארוך שכתב הרמב"ם בשנת 1165, בהיותו כבן 26. רשימה זו היא לפי הידוע הטקסט המוקדם ביותר הנמצא בידינו מחייו. למרות הספקות שצצו על הייחוס לרמב"ם, מרבית החוקרים סבורים שמדובר ברשימה אותנטית. לא אכנס כאן לדיון בזהות מעתיק הרשימה מתוך כתב יד הרמב"ם, כמו גם בהופעתה של הרשימה בספר חרדים של ר' אלעזר אזכרי, אלא אגש הישר לגופם של דברים.

עד כה עשו ברשימה זו שימושים היסטוריים וביוגרפיים, אך לא דנו בה כיחידה ספרותית שלמה וסגורה. ריינר מבקש להציע קריאה שונה לחלוטין. קריאתו מדוקדקת לפרטי פרטים עד רמת המילה והאות. לדבריו, עניינה של הרשימה הוא יציאתו מן המגרב המווחדי והצלתו מן ה'שמד' - ההמרה הכפויה שעבר. בתשתית הסיפור מסע ימי בן חודש ימים שראשיתו בנמל במערב, שיאו בסערה בלב ים, וסופו בנמל עכו. ריינר שם לב כי הרמב"ם לא מזכיר מאומה על מה שאירע לו בין מועד הגעתו לארץ ישראל ובין עלייתו לרגל לירושלים ולחברון. לאור זאת הוא מסיק כי לא מדובר בכרוניקה, אלא ברשימת נדרים או 'קבלות', מחוות רשות או מנחות תודה, שהחסיד מקבל על עצמו. הוא מספר על חמישה מאורעות שבעטיים הוא קיבל על עצמו חמישה נדרים, שלושה מהם לדורות ואילו השניים האחרים לעצמו בלבד: יום כניסתו ל'בית הגדול והקדוש' בירושלים ויום 'עמידתו' במערת המכפלה. גרעין המסע טמון ברצונו של הרמב"ם לכפר על ההתאסלמות שלו למראית עין. במשפט הקצר "ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל" נעוצה תחילתו של מסע הכפרה הנפשי של הרמב"ם מקורי השמד שעטה על עצמו תחת כפיה מוסלמית. הבאתי את הדברים בקיצור רב מאוד, כמובן, וכדי להבין את מלוא ההקשרים והדיוקים הטקסטואליים יש לקרוא את הדברים בהרחבה.

על המבנה המרהיב שבנה המחבר אפשר להעלות כמה תהיות, למשל כמה אמינות יש להעניק למקורות המוסלמים המעידים על התאסלמותו של הרמב"ם; מה משמעות ההתאסלמות הזו; מדוע היא נזכרת במילה אחת בלבד בטקסט הזה, אם היא אכן כה מרכזית במסע הנפשי של הרמב"ם?

נראה שהמחבר נטה לסמן את המטרה לפני החץ. דוגמה לכך היא ההשוואה הפילולוגית בין המשפט ברשימה "ומנדרי שאהא אני יושב לבדי [...] לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא אם כן נאנסתי" ובין התוויית הדרך הראויה לחסיד במורה הנבוכים: "ולפיכך מרבה כל חסיד להתבודד ולא יראה אדם אלא אם כן נאנס". אלא שההשוואה אינה עומדת אפילו לדברי המחבר, כפי שהעיד בעצמו בהערת השוליים. שם מבהיר המחבר שבתרגומו של שוורץ מסתיים המשפט במילים "אלא לצורך", והוא ראה לעצמו היתר לשנות את הניסוח בהתאם לרשימה.

אבל השאלה הביבליוגרפית שמרחפת מעל הכול תוביל למסקנה שאולי תייתר את כל השאלות האקדמיות (ה"נודניקיות"), שהרי הטקסט לא פורסם בבימות אקדמיות לחקר ההיסטוריה אלא תחת הוצאת בלימה, "הוצאה עצמאית לספרות יהודית רדיקלית" (אתר ההוצאה). עיקר תשומת הלב בחיבור שלפנינו נתונה למסע ספרותי וחוויתי בנבכי נפשו של הרמב"ם. ואכן, מבחינה נפשית חוויתית מדובר בעבודה יפה ומרשימה, והיא מצטרפת למגוון פרסומיה היפים והמעולים של הוצאת 'בלימה'. אעיר רק שעריכה נוספת הייתה מיטיבה עם הטקסט, מחדדת טיעונים, מסקלת כמה משפטים נפתלים וארוכים, ואף חוסכת כמה שגיאות לשון והקלדה.

 

תוספת:

בעקבות פרסום הסקירה, זכיתי לשיחה מרתקת ומחכימה עם פרופ' ריינר. בין יתר הנקודות שהתחדשו לי מהשיחה הבנתי שהביקורת שלי על הטיית התרגום בקטע מורה הנבוכים לצורך התאמתו לנוסח הרשימה הייתה מופרזת מעט. הניסוח במו"נ "ולא נועד עם אף אחד אלא לצורך", הוא תרגום של מיכאל שורץ, אך המחבר נועץ עם מומחים לערבית ולדעתם המקור הערבי בהחלט יכול להיות מתורגם "ולא יראה אדם אלא אם כן נאנס". אין כל מניעה אפוא לתרגם כך כאשר לפנינו הרשימה שכתב הרמב"ם בצעירותו, ההולמת מרכיבים נוספים באותה רשימה.