כנישתא: מחקרים על בית הכנסת ועולמו, גיליון 5 | בעריכת י' תבורי, ר' גפני וש' פוגל

 

כנישתא: מחקרים על בית הכנסת ועולמו, גיליון 5 | בעריכת י' תבורי, ר' גפני וש' פוגל

אוניברסיטת בר־אילן; רמת גן, תשפ"ה

 

לאחר הפסקה של כעשור ומחצה הופיע כעת הכרך החמישי של כתב־העת כנישתא, המוקדש לכל מה שקשור לבית הכנסת ולמה שנעשה בין כתליו. כדרכי אסקור כמה מן המאמרים, ולבסוף אוסיף כמה מילות ביקורת כלליות על מצבו של גיליון זה לעומת קודמיו.

שמעון פוגל בחן את הסידור 'תפילת ישראל' של דניאל גולדשמידט. גולדשמידט היה חוקר משכמו ומעלה, ועם זאת הוא גם הוציא סידור שנועד לתפילה בבית הכנסת ולא לחוקרים. הסידור לא התקבל בקרב הציבור, הוא אף נתקל בביקורת בשעתו, וכמעט שנשכח לחלוטין. פוגל מבקש להראות שגולדשמידט לא הצליח להפריד לחלוטין בין גישתו המחקרית לסידור התפילה ובין הצורך להציג סידור תפילה המיועד לציבור שמרן. אחת הדוגמאות לכך היא בנוסח ברכת המזון מקוצרת "לברך בשעת הדחק". בסידורים נפוץ נוסח מקוצר של ברכת המזון, אולם גולדשמידט נטל נוסח המיוחס לרס"ג שהתפרסם במחקר רק במאה העשרים. מבחינה הלכתית הנוסח נשען על סמכותו של אחד מגדולי הגאונים, והוא עונה על כל הדרישות ההלכתיות של ברכת המזון. עם זאת, ניכר כאן הרצון להחדיר את נוסחו של רס"ג, פרי העולם המחקרי, אל העולם המסורתי של הסידור.

דוגמה נוספת מצויה בברכת 'שנתן ארך אפים לעוברי רצונו'. גולדשמידט הוסיף את ההוראה כי הברכה נאמרת "על ראיית מרקוליוס ושאר מיני ע"ז הקדמונים", אלא שהמילה 'הקדמונים' היא תוספת של גולדשמידט כדי להרחיק את הברכה מהנצרות בת זמנו, ובניגוד למשמעות הפשוטה של ההלכה. פוגל מציין כי הדבר עולה בקנה אחד עם דבריו בהקדמת מהדורת הסליחות שלו, לפיהם הלשון הקשה בפיוטים נגד האסלאם והנצרות היא "תגובה פרימיטיבית אך טבעית על הייסורים הנוראים שבאו על העם מידי אומות העולם". דרך אגב, מידע מעניין מובא בהערה: משפט זה זיכה אותו בביקורת חריפה של הרב חיים פרדס בעיתון 'הצפה', כאשר הוא מצדו הגיב במאמר חריף לא פחות וטען בין השאר בעד הצורך של מבקרים להשלים עם העובדה שלא תמיד הדעה בחיבור שהם סוקרים זהה לדעתם.

במאמר מעניין נוסף סקרה דליה מרקס את הסידור הרפורמי 'תפילת האדם' ועמדה על מגוון השיקולים שהנחו את עורכיו. אחד הקשיים שעומדים בפני עורכים של סידור רפורמי הוא נזילות הנוסח והצורך לקחת עליו אחריות. באין גורם שמימי או רבני שמנחית הוראות מלמעלה, הנוסח מותאם לנסיבות ההווה ולתפיסות היסוד העדכניות. אחד הביטויים לכך מופיע באנקדוטה הבאה. בשנות השבעים הוציאו כמה קהילות רפורמיות סידורים וקונטרסי תפילה, בהם קונטרס תפילה לערב שבת של קהילת 'אור חדש' בחיפה. פרופ' חנוך יעקבזן, אחד מהיוצרים המרכזיים של ליטורגיה רפורמית, ביקש להציע נוסחים חדשים למטבעות התפילה הקיימים. בשלב מסוים הציע ליצור אוגדן תפילה במקום ספר מודפס, כדי לאפשר הוספת דפי תפילה והוצאת דפים ישנים, אך התברר שהציבור זקוק לממד של קבע בתפילה. דומה שרעיון האוגדן הוא דימוי קולע לסידור התפילה הרפורמי.

אציג שתי דוגמאות לרפורמות בנוסח שנועדו לשם התאמה לערכים מודרניים. ב'תפילת האדם' מופיע נוסח ברכת הלבנה, זאת בניגוד לדעתם של כמה רבנים רפורמיים שראו בטקס זה נגיעות לעולם המאגיה ופסלוהו. אך מרבית הרבות והרבנים מצאו טעם בהתייחסות של הטקס לטבע וליחסי אנוש, ואת האמירה "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה", הרחיבו באופן הבא: "כשם שאני רוקד | רוקדת כנגדך ואיני יכול | יכולה לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי, חטאי וחולשותיי לנגוע בי לרעה".

רובד נוסף שהעיק בנוסח המסורתי הוא המחסור בהתייחסות לחוויה הנשית במקורות, הגבריים מטבעם, ולצורך זה נערכו עדכונים והוספות. למשל בטקסי בר ובת מצווה נהוג לקרוא את המשנה הראשונה במסכת אבות, תוך כדי העברת ספר התורה בין בני המשפחה המבוגרים ועד לילד או לילדה החוגגים. שלשלת המסירה בפרקי אבות היא כידוע גברית לחלוטין. בסידור הרפורמי נוסף הנוסח שהציעה הרבה רינת צפניה: "מרים קבלה תורה מסיני, ומסרתה לבנות צלפחד, ובנות צלפחד לדבורה, ודבורה לרות ורות מסרתה לברוריה. הן אמרו שלושה דברים: השמיעו את קולכן והעמידו תלמידות הרבה ועשו דרש לתורה". למרות הביקורת שנשמעה בציבור בדבר חוסר המהימנות ההיסטורית של המתואר בפיוט, תפיסת העורכים היא שהפיוט אינו בא לתאר אמת היסטורית במובן המחקרי של הדבר, אלא ליצור "משמעות בת קיימא מאבני בניין הקיימות בתרבות".

מאמרים נוספים בקובץ חולפים על מגוון סוגיות. אהרן גימאני כתב על הזכויות על מקומות הישיבה בבית כנסת אלשיך שבצנעא, בהסתמך על שלוש עשרה תעודות מקוריות מן המאות ה־18–19, כולל הצגה מלאה של הטקסט שבתעודות ותרגום שלהן לעברית; ראובן גפני סקר מגוון סידורי תפילה לתלמידים שנדפסו בארץ ישראל מאז שנת תרנ"ט ובחן את ההיבטים האידאולוגיים שהנחו את עריכתם. בין פרסומיו הרבים של גפני כבר הופיעו שני ספרים יפים המוקדשים לסידורי תפילה בארץ ישראל, וכעת מצטרף אליהם גם מאמר עשיר זה; במאמר פיקנטי ומסקרן ניתחה מיכל שאול את ה'קידוש' שנערך בבית הכנסת בשבת בבוקר לאחר התפילה, כמופע תרבותי וחברתי המחולל ומשקף את 'קהילת בית הכנסת' (משום מה לא נזכר כלל המקור התלמודי, הראשוני, על קידוש בבית הכנסת בליל שבת עבור האורחים); בחלק האנגלי של הספר מופיע מאמר אחד של נעמי כהן־צנטנר, הבוחן את ההתפתחות ההיסטורית של נוסחי תפילות המבקשים לשלב את הנוסח האשכנזי עם הספרדי. למרות אי ההצלחה של הממסד הדתי הממלכתי ביצירת נוסח אחיד, בפועל בבתי כנסת מאולתרים במעברות ובשכונות רב עדתיות צמחו תפילות משולבות מתוך צורך מעשי.

אוסיף כמה מילים כאובות. תחת עריכתו של פרופ' יוסף תבורי פעל כתב־העת בין השנים תשס"א–תש"ע ובמסגרתו הופיעו ארבעה ספרים. מכרך זה המופיע לאחר הפסקה של כעשור ומחצה, באופן אישי חשתי אכזבה עמוקה ביחס לגודל הציפייה. מתברר כי תחת ההרכב החדש של העורכים (מלבד פרופ' תבורי רשומים כעורכים שניים מששת כותבי המאמרים), אופי כתב העת השתנה לחלוטין ורמת העושר והגיוון שלו ירדה פלאים. בעוד המאמרים בכרכים הקודמים נשאו אופי תלמודי או היסטורי ועסקו במגוון סוגיות מעמיקות במנהגי תפילה ובצורתם של בתי הכנסת בהיסטוריה, המאמרים בכרך החדש עוסקים ברובם בסידורי תפילה מהדורות האחרונים ואינם מציגים חידושים מחקריים בולטים. שינוי העטיפה מכריכה קשיחה לכריכה רכה הוא רק ביטוי חיצוני קלוש לירידת הערך הזאת. אך לעולם לא מאוחר, ונותר רק לקוות שבכרכים הבאים תחזינה עינינו ב"כנישתא דשף ויתיב".