מאור ושמש: היסטוריה, הגות, סיפורת, מורשת | בעריכת ל"י קופר, א' אבן־מעשה וצ' מרק
מאור
ושמש: היסטוריה, הגות, סיפורת, מורשת | בעריכת ל"י קופר, א' אבן־מעשה וצ' מרק
בר־אילן;
רמת גן תשפ"ד
האדמו"ר
רבי קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין (1751–1823) היה מגדולי החסידות בראשית המאה ה־19.
במקומו הייחודי ובהיותו תלמיד של רבי אלימלך מליז'נסק, שימש חוליה חשובה בשלב
מיסוד החסידות. ספרו 'מאור ושמש' התקבל על כל חוגי החסידים, והוא בין היחידים
שנדפסו על דף החומש בכמה מדפוסי ה'מקראות גדולות'. חרף מרכזיותו של הספר, ר'
קלונימוס קלמן וספרו לא זכו עד כה למחקר אקדמי מקיף. אולי גרמה לכך גם העובדה שהוא
לא הצמיח שושלת חסידית מובחנת. הקובץ שלפנינו בא למלא חלל זה, והוא מכיל מאמרים
עשירים ומכובדים הבוחנים מגוון היבטים של ר' קלונימוס קלמן ושל תורתו. החטיבה הראשונה
בספר מוקדשת לשאלות היסטוריות כמו ראשית החסידות בקרקוב ועיונים בהדפסת 'מאור
ושמש'; החטיבה השנייה מוקדשת לענייני הגות; החטיבה השלישית מוקדשת לענייני הלכה
וחסידות; החטיבה הרביעית והאחרונה מוקדשת לסיפורת ולמורשת. כדרכי אסקור כמה מן
המאמרים.
יוסף
מרדכי דובאוויק בחן כמה היבטים ביבליוגרפיים בהדפסת ספר 'מאור ושמש'. הספר נדפס
בברסלוי כעשרים שנה לאחר פטירת המחבר, בשנת תר"ב, אך מתברר כי כבר בחייו עסק
ר' קלונימוס קלמן בהתקנתו לדפוס. בין הטפסים השונים נמצאו כמה עותקים שעל השער
שלהם נקוב התאריך תקמ"ה, תאריך לא הגיוני בעליל. הכותב מציג כמה הוכחות לכך,
למשל שר' קלונימוס קלמן היה אז באמצע חייו, ואילו את הכתבים הוא החל לסדר רק לעת
זקנותו, זאת מלבד העובדה שעל השער נזכר ר' קלונימוס קלמן בברכת המתים. בדיקת הטקסט
שעל השער וצורת הגופן מעלה כי גם מהדורה זו נדפסה באותה הדפסה של ברסלוי
תר"ב. תופעה זו מתחברת לתופעת זיוף השערים שידועה ממקרים נוספים. מספר סיבות
יכלו לגרום זיוף כזה, ביניהן הפחד מפני השלטונות שאסרו להדפיס ספרי חסידים, או
לחלופין לייבא ספרים בעברית או ארמית ממדינות אחרות, והכותב מנסה לברר מי זייף את
השער במקרה הנוכחי. הסיפור מסתיים באפילוג אנקדוטלי מהמהדורות החדשות של 'מאור
ושמש'. מדפיסי מהדורת ירושלים תשמ"ד צילמו את מהדורת תר"ב עם השער
המזויף ו"תיקנו" באופן מלאכותי את התאריך לתר"ב. בנוסף העתיקו את
הטקסט של השער אל מסגרת דגם דפוסי ונציה של המאה ה־16. המהדירים הבאים, במהדורות
תשנ"ב–תשנ"ד, התעצלו בצילום השער המקורי וצילמו מדפוס תשמ"ד תחת
הכותרת "צילום שער הספר מהדפוס הראשון".
נחמיה
פולן עסק במנהיגות נשית ושוויון רדיקלי במחשבה החסידית. רבים עסקו במקומן של נשים
בקהילה החסידית. כמה חוקרים בדור הקודם, ובראשם שמואל אבא הורודצקי, ציינו את
השוויוניות של החסידות כלפי נשים. אך עדה רפפורט־אלברט האריכה בדחיית טענות אלו,
וטענה כי ה'צדיקות' שמנה הורודצקי כמעט תמיד קשורות לצדיק, וגם אישה מנהיגה כמו
'הבתולה מלודמיר' נאלצה לוותר על זהותה הנשית ודמותה נתפסה כחריגה מן הנורמות
החברתיות. פולן מבקש למתן את מסקנותיה. בעקבות דברי גרשם שלום, שעל מנת להבין את
התנועה החסידית יש להתבסס בראש ובראשונה לא על המעשיות אלא על התורות הכתובות, הוא
עיין בספר 'מאור ושמש' ומצא בו דרשה על מרים הנביאה ממנה עולה חזון עתידי של
שוויון רדיקלי שבו הקטגוריות המשמשות להבניית המדרג בין זכר ונקבה נעלמות. אבל הוא
לא הסתפק רק בטקסט, ובחן גם כמה מקרים של נשים מנהיגות או חזקות בחסידות. בין
הדמויות מתבלטת דמות חריגה בשם שרה שטרנפלד־הורוויץ מחנצ'ין, שהייתה ידועה בחוגי
החסידים בפולין שבין המלחמות. שטרנפלד־הורוויץ קיבלה קהל וקוויטלעך והעניקה עצות
וברכות, ולאור זאת, מציין פולן, "עלינו למחות, אם כך, על תשובתה השלילית
החד־משמעית של רפפורט־אלברט לשאלה אותה היא מעלה, 'האם התופעה של מנהיגות על ידי
נשים עצמאיות היוותה חלק והייתה מקובלת באידיאולוגיה ובאופן ההתארגנות החסידית?' כל
עוד איננו מבקשים למצוא נשים שתפקדו בדיוק כמו המנהיגים החסידיים הזכרים, אנו
יכולים למעשה לטעון בצדק כי היו דמויות כמו החנצ'ינר רעבעצין שהיו מקובלות ופעלו
באופן לגיטימי בעדות החסידים" (עמ' 177). בעיניי מדובר בניסוח מופרז, ומקרה
נוסף שכמעט לא מתועד לא הופך אנקודטה לתופעה. ועם זאת, כל עיסוק בנושא הוא חשוב
ומרתק.
בנימין
בראון כתב מאמר מאלף על 'נצחון ההטרונומיה בחסידות פולין של המאה התשע עשרה בראי
מצוות הצדקה'. מאמר זה מקיף יותר, מעבר למשנתו של ר' קלונימוס קלמן. הוא עוסק
בשאלת המניע לקיומן של מצוות שכליות; עד כמה יש חשיבות לקיום מצווה מחמת ציווי
הבורא דווקא, כלומר מתוך הכנעה לצו אלוהי ולא מתוך הכרה מוסרית אנושית, רצון פנימי
או רגש חמלה? מתברר שבחסידות פולין של ראשית המאה ה־19 התפתחה תפיסה הטרונומית
כזאת, והכותב מחבר זאת להתפתחות דומה שחלה בחלקים נוספים באורתודוקסיה באותה העת. מהי
הטרונומיה? במובנה המקורי (כפי שנוסחה בידי קאנט), יש הבחנה בין מוסר אוטונומי
שבו האדם משועבד לחוקים שנתן בעצמו מתוך תבונתו האוניברסלית, לבין מוסר
הטרונומי שבו האדם פועל לפי 'כל עיקרון אחר'. אך בראון מציין שמדובר ברצף,
ואפשר לדבר גם על אוטונומיה רכה או הטרונומיה רכה. למשל אדם שעושה מעשה טוב מכוח
נטיית טבעו או מתוך רגש אנושי טבעי, אך לא מתוך גישה המציעה מקור סמכות מתחרה.
קאנט ישלול ערך מוסרי מפעולה כזאת, אך במחשבה החסידית חלו תמורות בשאלת הערך הדתי
של פעולה כזו.
במהלך
הדיון מציג בראון גם את גישת הרמב"ם, המבדיל בין המצוות השמעיות למצוות
המפורסמות (השכליות), ואת גישת ר' יוסף קארו שבהלכות צדקה מציין שיש לתת את הצדקה
בשמחה ובטוב לבב, ופשטות דבריו מורה שכוונתו לרגש אנושי טבעי. לדברי בראון, במאה
ה־19, במידה רבה בעקבות הפילוסופיה של קאנט, גבר משקלה של התפיסה האוטונומית
בתרבות האירופית, וגם אלו שלא הכירו את קאנט הושפעו ממגמה זו. באורתודוקסיה, שהחלה
להתגבש כנגד הרפורמה, עלתה כמשקל נגד הגישה שביקשה לחזק את ההטרונומיה בקיום
המצוות. בחסידות, לעומת זאת, התקיימה בתחילה גישה אוטונומית, לפחות לגבי מצוות
הצדקה שנתפסה כראויה גם בקיומה 'שלא לשמה'. אך אצל ר' לוי יצחק מברדיטשוב ואצל ר'
קלונימוס קלמן בעל 'מאור ושמש' התפתחה תפיסה לפיה קיום המצוות מחמת טעם מוסרי יש
בה פגם. הכותב מסיים בכך שכנראה אין השפעה בין אישים אלה לחתם סופר וגם לא לקאנט,
אך יש דמיון בדינמיקה של תנועות בתהליכי גיבושה של "תגובה אורתודוקסית".
לוי
יצחק קופר בחן סיפור חסידי ידוע על ראשית דרכו של ר' קלונימוס קלמן, לפיו הוא אמר
הלל בברכה לאחר ערבית של ליל פסח בניגוד למנהג רבה של העיר קרקוב – הרמ"א.
כאשר הוא נקרא לסדר לפני רבני העיר המטיחים בפניו את דברי הרמ"א על מנהג זה –
"ואנו אין נוהגין כן" – הוא משיב כי לשונו הייחודית של הרמ"א צריכה
להתפרש כהתנצלות ובדרך של צער; דבר טוב הוא לומר הלל, אך אנו אין נוהגין כן,
ואינני יודע מדוע. הסיפור אינו מדויק מבחינה הלכתית וכנראה גם מבחינה היסטורית,
ודרך סיפור זה וסיפורים דומים הציע קופר כי הסיפור משקף את ההקשר של המספר ועולמו,
לרבות הפולמוסים שהיו על סדר היום בסביבתו. כך מתברר כי את הסיפור מקרקוב יש לקרוא
בהקשר הנכון של מספרו – שלמה אהרן פריעדמאן, שוחט שפעל בהונגריה, ושהיה קשור
לחסידות גליציה ושלוחותיה במזרח הונגריה, שם התנהלו ויכוחים משמעותיים על ענייני
נוסח ומנהג. את ההקשר הזה הוא מכנה 'נרטיב משפטי לא־רשמי', אשר בעזרתו הסיפור
החסידי נוטל חלק בדיונים ההלכתיים.
בחרתי
רק מספר מצומצם של מאמרים. אזכיר בקצרה גם את מאמרו של דב שוורץ 'על חוויות הבריאה
וראשית ההתהוות בספר "מאור ושמש"', שבו הוא מעלה דיון חשוב כיצד יש להתייחס
ולבחון את גוף הידע החסידי, וזאת בהקשר לדיון הרחב שקיים בשאלת גוף הידע הקבלי,
כגוף ידע תאולוגי או כידע הנוצר בשירות אינטרסים דתיים. המאמר החותם, מאת צבי לשם,
בוחן את השפעת 'מאור ושמש' על הגותו של ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנא, נכדו של
המחבר שגם נקרא על שמו. גם שאר המאמרים עוסקים בנושאים חשובים שבוודאי יעוררו
עניין רב בקרב קוראים רבים. מדובר במאסף מכובד וחשוב כראוי לדמותו של ר' קלונימוס
קלמן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה