פול מנדס‏־פלור | מרטין בובר: חיים של אמונה וסתירה | מאנגלית: מתן אורם

 

פול מנדס‏־פלור | מרטין בובר: חיים של אמונה וסתירה | מאנגלית: מתן אורם

מאגנס; ירושלים תשפ"ה

 

בשנים האחרונות ניסיתי להבין לא פעם את משנתו התאולוגית של מרטין בובר, מה בעצם הוא רצה מחיינו ומה סוד הסחף אחריו. לצערי לא ממש הצלחתי. הבנתי שהוא מדבר בעיקר על רבדים חווייתיים, אבל התקשיתי להבין את העמדה הדתית הזאת. אולי זה הרקע הדתי שלי, ואולי תחושת הזרות שלי מול חוויות ורליגיוזיות. הביוגרפיה החדשה שהופיעה כעת בעברית הפיחה בי תקווה, שמא בעזרתה אבין טוב יותר את האיש ואת משנתו, אך לאכזבתי הספר לא נתן מענה משמעותי. עם זאת, הקריאה בו עודדה אותי לבדוק מחדש מה אני יודע על בובר, ובעזרת חברים טובים הצלחתי להבין מעט יותר. בשונה מסקירות אחרות המבקשות להציג את הספר במלואו ולפעול בשרותו, סקירה זו תתמקד בתמה אחת בלבד – נקודות התורפה של בובר והביקורות האקדמיות והציבוריות נגדו – כמעט מבלי לעסוק בשאר תכניו ובנרטיב הביוגרפי שהספר מציע, כפי שאולי היה ראוי.

כבר מראשית כתיבתו של בובר הדגיש את הפן החווייתי שביהדות, ובמהלך הספר הדברים מופיעים בכמה וכמה ביטויים. כך למשל כשהוא דיבר אל חגי ישראל כ"אתה" מואנש, הוא מספר שבתחילה הוא פנה מהם כמו ילד מאמו, "המאמין כי בגר, עייף מהמונוטוניות ומשתוקק להרפתקאות", אבל הוא לא הצליח להשתחרר מהחום האימהי של החגים ולבסוף חזר אליהם באהבה. אלא שהוא מגדיר אותם כ"חגים של החיים", ולא כ"אנדרטות נוקשות של מסורת מגוננת", ובוודאי לא "כי אלוהים ציווה אותם". העם שחוגג אותם הוא שמעניק שמחה לנפש העם היהודי (עמ' 27–28). אבל היהדות שלו אינה מנותקת מאלוהים, אלא להפך. בעיניו הדת עשויה להסיט את האדם מאלוהים. "הרבה יותר נוח להיות קשור לדת מאשר לאלוהים, אשר שולח את האדם החוצה ממולדתו ומבית אביו אל נוודות חסרת מנוח" (עמ' 130). הקשר עם האל מתבסס על דיאלוג, כאשר האל מתגלה אלינו דרך המציאות, דרך העם ודרך הגלות. התורה מזמינה את האדם לדיאלוג, ודרך הסיפורים שבה האל פונה לאדם ומבקש ממנו משהו מעבר לחוקים היבשים. למרות שבובר התרחק מה"דת", מההלכה היבשה, היו דברים עקרוניים שעליהם הוא לא יכול לוותר. ולכן, למשל, כאשר שמע שחתנו נוטה לוותר על ברית המילה לנכדו, כאב לו מאוד והוא ניסה לפעול למען קיום הטקס. אך גם כאן הדגש בדבריו היה על ההשתייכות לקהילה ולא על הציווי ההלכתי. באופן אישי אני לא מצליח לגמרי לרדת לסוף דעתו. התוקף המעגלי של היהדות מחד, והפרשנות של התורה בדרך של "משמעות" אינם מתיישבים על דעתי. בקשת המשמעות הפנימית של התורה מובנת מאוד, וכבר הלכו בה חכמים דורשי טעמי המצוות, והגדיל עשות רש"ר הירש שביקש את המשמעות של כל המצוות, אך כל זאת ללא נטות ימין ושמאל מן ההלכה.

גרשם שלום הרבה לזלזל ולבקר את בובר, אם כי מה שהפריע לשלום היה בעיקר העיסוק של בובר בחסידות ובסיפוריה מתוך תפיסה חווייתית ולא מיסטית, כפי ששלום תפס אותם. הביוגרפיה שלפנינו מציגה לא מעט מביקורתו של שלום. בשנת 1915 נוסד עלון סאטירי בשם 'משקפי כחול־לבן' בעריכתם של גרשם שלום, שהיה אז בן שמונה‏־עשרה, ואריק בראואר. בעמוד הראשון הוצגה קריקטורה של בובר, בלוויית דברים בכתב יד המתארים אותו כאחראי לטיפוח הרדידות האינטלקטואלית של "תנועת נוער ללא יהדות". וברישום ביומנו, בעקבות הרצאה של אחד מתלמידי בובר, כתב שלום: "מה שלא יעז אדם בשום מקום אחר – לדבר בפני קהל כפי שהוא מדבר על תורת החסידות בלי לחקור וללמוד את המקורות. ואלה שהתכנסו שם עמדו באקסטזה אסתטית והתלחשו כביכול אה, אה, דתיות... אנשים אלה שלחלוטין לא היה להם שמץ של מושג ביהדות, מבלים את זמנם ומהרהרים ב'דתיות' יהודית תוך ציטוט קטע אחר קטע מ'אגדת הבעל שם' של בובר" (מצוטט בעמ' 136). כמה שנים לאחר מכן, בהיות שלום בן 25, כתב מכתב לחבריו בתנועת הצעירים היהודים על מה שנראה לו "רטוריקה מיסטית" משמימה: "הפנטזיה הבלתי נתפסת ביותר, השטויות התאורטיות הריקות, המיסטיקה הכי לא רלוונטית לא יכלה לבחור מקום טוב יותר כגוף חי של אדם, שמעד בחשיבות [לכאורה] של חווייתו. זה טרגי מאוד" (מצוטט בעמ' 71).

ביקורת ציבורית על בובר נשמעה בעיקר בעניינים פוליטיים. בובר ניצב בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ואף היה חבר באגודות 'איחוד' ו'ברית שלום'. הוא הרבה לבקר את מהלכיה של מדינת ישראל, ולעיתים גם תקף באופן גלוי את בן גוריון. כשבן גוריון דיבר על הצלת שארית יהדות אירופה, ראה בכך בובר ניסיון לרתום את המוסר לפוליטיקה, כלומר לחזק את הרוב היהודי בארץ ישראל כדי לדרוש ריבונות יהודית בארץ. הריבונות היהודית, לתפיסת בובר, עשויה לסכן את האפשרות למדינה דו־לאומית ולדחוק את הערבים מארצם. כאשר ביקש בובר להבחין בין המטרה של "כמה שיותר יהודים" ובין "רוב יהודים בארץ ישראל", לעג לו בן גוריון וראה בדבריו "קשקוש חסר משמעות" (עמ' 210). אך בובר לא הסתפק בדיבורים. בנובמבר 1946 ביקרה בארץ ישראל ועדת חקירה אנגלו‏־אמריקאית, שנועדה לבחון חלופות למנדט הבריטי על פלשתינה, במיוחד לנוכח המצוקה של יהודי אירופה ניצולי השואה. ההנהגה הציונית אסרה על כל אדם להופיע עצמאית לפני הוועדה, אך אגודת 'איחוד' התעלמה מן האיסור והסמיכה שלושה מחבריה, אחד מהם בובר, להתייצב לפני הוועדה. בובר הרצה בפניהם על שורשיה הרוחניים של הציונות, וסיכם כי אסור שהפרויקט הציוני יושג במחיר עצמאותו של עם אחר. בדצמבר 1950 התראיין לעיתון במינכן ואמר לפי תומו כי "הערבים כבשו את דירתו [באבו טור], אך התייחסו אליו בנימוס מופתי, [ו]שמרו על 17,000 הספרים של ספרייתו, ששימשו מאוחר יותר את היהודים כמתרס במהלך הקרב על ירושלים". הדברים התפרסמו וכאשר הגיעו לירושלים עוררו סערה רבה. חברו הוגו ברגמן תהה "איך יכול בובר להיות כל כך מטומטם כדי לדבר באופן כה מופרך?", ובמכתב ששלח לבובר כתב לו כי תלמידיו וחבריו בירושלים הזדעזעו עמוקות מן הריאיון (עמ' 226). לא פלא שהציבור בארץ גילה עוינות לבובר, ובמכתב שכתב לבובר תלמידו ברוך ליטווין, סיפר לו כי בכל מקום שטייל בו בארץ לא שמע מילה טובה על בובר; כאשר שאל אנשים לפשר העוינות כלפי בובר, הוא קיבל מגוון תשובות, למשל "הוא התחתן עם גויה", "הוא גר ברובע הערבי בין גויים", "הוא משתייך לארגון שמתעסק בבעיות ערביות".

והייתה גם הזווית של היחס שלו לפשעי הנאצים. בהרצאה של 'האיחוד' בשנת 1958 הוא התבטא בדרך אגב כי בימי היטלר ראו יהודים שמיליונים מהם נספו בלי שמישהו יבוא על עונשו, וחלק מהעם קבע את הדוקטרינה שלו "שההיסטוריה אינה הולכת בדרך הרוח, כי אם בדרך הכוח" (עמ' 254). התבטאות זו ספגה ביקורת קשה, ועד מהרה התנצל בובר על דבריו וטען שזקנותו גרמה לו לשגות בהתבטאות זו, למרות שהוא עדיין התנגד בכל תוקף לאלו הפועלים 'לא ברוח כי אם בכוח'. בשנת 1961, לאחר גזר הדין של אייכמן למוות בתלייה, נשלחה לנשיא ישראל עצומה להקלה בעונש, שבין חותמיה היה בובר (לצד הוגו ברגמן, לאה גולדברג וגרשם שלום). בובר סבר כי אייכמן צריך להישפט בבית משפט בינלאומי, שכן כקורבנות פשעיו הנתעבים, היהודים אינם צריכים להעמיד את עצמם כשופטיו, אלא כמאשימיו. בן גוריון הגיע במיוחד לביתו של בובר ושוחח עמו במשך שעתיים, אך לבסוף סיכם כי אינו יכול להתערב בהחלטת בית המשפט. בובר הבהיר כי התנגדותו לא נובעת מהקלה בפשעיו הנוראים של אייכמן, אך דעתו הספיקה לעורר "קטרוגי בוז שלפיהם הוא חסר הבנה של הצורך הפסיכולוגי בגמול ובגאווה יהודית" (עמ' 267).

כאמור, סקירה זו בוחנת רק את זירות המתח שהתקיימו סביב בובר ופעילותו התאולוגית והפוליטית. די בזווית זו באישיותו של בובר כדי להבין את הכותר המשני של הספר – 'חיים של אמונה וסתירה'. ובכל זאת, כדי שלא לעשות עוול לביוגרפיה, אבהיר כי היא הרבה יותר מאשר ההיבט הצר הזה. בהתעלם מהקשיים שלי עם דמותו של בובר, מצאתי עניין רב בקווים הביוגרפיים שלו, בדמויות שהשפיעו עליו, במפעלי חייו ובמורשת שהותיר אחריו, והכתיבה היפהפייה של מנדס־פלור הניבה ספר שתענוג לקרוא בו, זאת בין היתר בזכות מלאכת התרגום המופלאה.

*

נספח

בביוגרפיה שלפנינו לא נעשה מאמץ להעמיק בביקורת של שלום, כביכול הקורא אמור להבין לבד על מה נזעק שלום. במקרה לאחרונה עיינתי בספר האגרות של יעקב דוד אברמסקי, וגם הוא עוקץ בכמה הזדמנויות את בובר, שהיה בעיניו "פופולריזטור". לדבריו ידיעותיו בחסידות היו מכלי שני, והרבה מקורות כלל לא היו ידועים לו (עמ' 37, וראו גם עמ' 32). אבל בהתייחס לתפיסת היהדות הבסיסית שלו והקשר של האדם עם האל, הוא כותב במכתב להוגו ברגמן, כי לא נראית לו דעתו של בובר שהתפילה היא דו־שיח. "לא דוקא. אני מדבר אל אלוקי, אתה מדבר אליו, אנו מדברים אליו. ואין בכך משום דיאלוג. התפילה אינה דיאלוג. בובר אולי כבר מאמין, שהאלוהים יעננו, שכן זכה (בובר) לגילוי שכינה ולרוח־הקודש. הוא איש־סודו ואיש־שיחו של השם. איני מאמין בכך. לא אאמין בבובר. אבל אני מאמין גמור במציאות־השם. על־כן אדבר אליו ואתפלל אליו. וחלילה לי לאמור: דו־שיח. זוהי גסות־רוח, זוהי גסות של שחצנים מחללי־השם" (עמ' 143). אברמסקי, בכעין מעשה רמב"מיסטי או ליבוביצ'יאני, מנתק את התפילה מההיבט הדיאלוגי ורואה בה מעשה הלכתי שאינו מכריח קיומו של דיאלוג חי בן שני שותפים. דרך אגב, תיעובו של אברמסקי לבובר חרג מגבולות התכתובות האישיות, ובמאמר שפרסם בעיתון חרות (10 באפריל 1959), נזעק אברמסקי נוכח ההצעה להעניק לבובר פרס נובל, שכן בובר אינו אלא כזבי בת "צורה"; "בובר הוא מן 'השקרים המוסכמים', כלומר: מבקשים לעשותו 'מוסכם', אבל עדיין לא ניקרו עיני כל האנשים, ולא כל אחד כורע להבל".