יעל חָבֵר | מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש
יעל
חָבֵר | מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש
יד
בן צבי; ירושלים חש"ד (תשס"ה?)
מחקרים
רבים הוקדשו למלחמת השפות ולהשלטת העברית במרחב הציבורי ביישוב המתחדש בארץ ישראל
בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, כמה מהם יוחדו בעיקר לדחיקתה של שפת היידיש.
ממגוון מקורות עולה נרטיב לפיו היידיש נעלמה במהירות מהמרחב והחלוצים השילו כביכול
את עורם הגלותי והיו לאנשים "חדשים". ברם יעל חבר מבקשת לפקפק על נרטיב
זה ולהראות כי היידיש המשיכה עוד לנכוח במרחב הציבורי, הן בפי מנהיגים ואנשים מן
השורה הן בספרות ובשירה המודרנית. בשלבים הראשונים של התפתחות העברית המודרנית
הייתה היידיש בעלת מסורת ספרותית מבוססת למדי ובעלת יכולת הבעה עשירה יותר משל
העברית. היא מיזגה בתוכה רכיבים מארבע קבוצות לשוניות שונות – עברית, גרמנית, שפות
סלאביות ו'לעז' שמקורו בלטינית – ובכך הייתה מעין 'שפת היתוך' כהגדרתו של מקס
ויינרייך. היידיש, לדבריה, לא הייתה מחויבת למטען האידאולוגי הכבד שנכרך בעברית
ביישוב החדש, וכך הייתה שמרנית פחות וחופשית יותר מאחותה העברית.
במסגרת
הנרטיב השולט נעשה גם ניכוס של סופרי יידיש לתרבות העברית. למשל זלמן ברכות
(1886–1977) שכתב רק ביידיש, וחלקים מיצירתו תורגמו לעברית בישראל, הוצג בחקר
הספרות כסופר של היישוב החדש. חבר מנתחת חלקים משמעותיים ביצירתו ומראה כיצד
המוטיבים התרבותיים שהראו חוקרי הספרות העברית חוטאים ליצירתו האמיתית ביידיש
ולמשמעויות התרבויות שלה. אחד משמות העט של ברכות היה 'דער פרעמדער' (הזר), ואכן
בהווייתו וביצירתו הוא משקף חוויה של תלישות וזרות, הן כלפי העולם הן כלפי השורשים
היהודיים שלו. בהווייה הישראלית התייחסו אליו אחרת. נורית גוברין הכלילה את שמו
בזרם המרכזי של הספרות העברית שכתבו על העלייה הראשונה, בהתעלם מכך שכתב רק
ביידיש. בדומה לכך ש. בן-ציון הביא תרגום של סיפור שלו בעיתון לצעירים, כסיפור של
'צייד עברי' הנאה למולדת הארץ ישראלית, בעוד שבפועל הסיפור במקורו נכתב ביידיש ולא
היה עונה על ציפיות הקוראים אילו ידעו זאת. שני פרקים נוספים בספר מוקדשים לניתוח
יצירתם של אברהם ריוֶוס (1900–1963), סופר יידיש מודרניסטי ששאף להתנתקות מהעבר
ומהמסורת, ושל ריקודה פוטש (1906–1965), משוררת שכתבה ביידיש עד מותה.
מקום
נכבד הקדישה המחברת גם להקמת הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית ולפולמוס שנלווה
אליה. ייסוד האוניברסיטה 'העברית' היה שלב מהותי בתהליך ההתחדשות של עם ישראל
בארצו. כבר בזמן הקמתה, בשנת 1925, החלו להישמע קולות על הקמת קתדרה ליידיש, אך
החשש שאוניברסיטה 'עברית' תעניק לגיטימציה ליידיש עוררה סערה. גדוד מגיני השפה
וגורמים נוספים חברו למלחמה, ובכרזות שהופצו הופיעו סיסמאות דוגמת: "הקתדרה
לז'רגון חורבן האוניברסיטה העברית" או "הקתדרה לז'רגון צלם בהיכל
העברי". החשש מפני היידיש הביא לידי כך שגם התומכים בהקמת הקתדרה הסכימו כי
יש לדחות את ההקמה למועד אחר. ואכן, הקתדרה הוקמה רק בשנת 1951, כאשר דחיקת היידיש
והקמת המדינה העברית היו לעובדות מוגמרות.
ספרה של חבר אינו חדש. כעשרים שנה אחריו ראה אור ספרה של רחל רוז'נסקי, 'אהובה ודחויה', המציג מחקר מעודכן ומקיף יותר (ראו דיון על דבריה בסקירתי). בעוד ספרה של רוז'נסקי נושא אופי מבואי וקליל יותר, ספרה של חבר הוא נישתי יותר; מתעסק בתחום צר יותר ומנתח לעומק יצירות של שלושה סופרי יידיש. מומלץ למיטיבי לכת ולחובבי ניתוחים ספרותיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה