חן מרקס | הצד האפל של היופי והכיעור

 

חן מרקס | הצד האפל של היופי והכיעור

התחנה (סדרת הקיפוד והשועל); ישראל 2025

אחד מרגעי הילדות שצפים בי מפעם לפעם הוא הרגע הבא. היינו קבוצת ילדים בדרכנו הביתה לאחר יום לימודים ארוך. בתחנת האוטובוס ישבה אישה מבוגרת בעלת מראה חריג – שיער מתולתל ומדובלל, שפם דק, משקפיים בולטים עם זגוגיות מגדילות. היא שיגרה משפטים לכל עבר, וכמובן משכה תשומת לב רבה. כשהבחינה שאנו מביטים לעברה, צעקה בקול תקיף: "תסכלו בתענית דף כ! כן כן, תענית דף כ – ותבינו". על הקריאה הזו חזרה שוב ושוב לעבר צופים נוספים. הגעתי הביתה ופתחתי בסקרנות את מסכת תענית. מצאתי שם סיפור שכבר הכרתי, אך לראשונה הזדמן לי לקרוא אותו במקורו. הסיפור הזה מבטא לכאורה רגע של שפל אצל אחד מחכמי המשנה, וקשה לקרוא אותו בלי לחוש צביטה עמוק בלב.

למרות שיש להניח שמרבית הקוראים מכירים את הסיפור, אני רואה לנכון לצטטו כדי לנתחו: "מעשה שבא רבי אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: 'שלום עליך רבי', ולא החזיר לו. אמר לו: 'ריקה! כמה מכוער אותו האיש; שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!' אמר לו: 'איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני – כמה מכוער כלי זה שעשית'. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: 'נעניתי לך מחול לי'. אמר לו: 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית'. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: 'שלום עליך רבי רבי מורי מורי'. אמר להם: 'למי אתם קורין רבי רבי'. אמרו לו: 'לזה שמטייל אחריך'. אמר להם: 'אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל'. אמרו לו: 'מפני מה?' אמר להם: 'כך וכך עשה לי'. אמרו לו: 'אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא'. אמר להם: 'בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן'. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז'...".

פרשנויות ומאמרים רבים נכתבו על הסיפור הקשה הזה. ראשית, בהצגתו של ר' אלעזר כמי שדעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. שנית, כיצד שופט ר' אלעזר את אותו אדם כ'ריקה' על סמך מראהו המכוער. שלישית, כיצד הוא לא שולט בעצמו ואף מטיח את הדברים בפני אותו אדם. אין ספק כי להצגת הסיפור בפנינו ישנה מטרה חינוכית, והיכולת של חז"ל לספר לנו סיפור כה עוצמתי ללא שמץ של רחמים על כבודו של תנא כה חשוב מלמדת המון על משמעותן העמוקה של אגדות חז"ל.

חוקרי אגדות חז"ל ראו בסיפור קריאה מוסרית נגד זחיחות הדעת שעשויה לשלוט בלומדי התורה, ויש גם מי שמצאו בסיפור זה את היחס הנכון בין התורה לעולם. חן מרקס בספרו עוסק במשמעויות השונות של היופי והכיעור והוא מבקש להצביע על תיקון ראיית העולם של ר' אלעזר המתרחש בתהליך התפתחותו של הסיפור. מחקרים רבים, שאת חלקם מצטט מרקס, מלמדים כי אנשים נוהגים לקשור יופי עם תכונות חיוביות, כמו אמת, חוכמה, סמכות ועוד. ר' אלעזר רואה את המכוער ותופס אותו כ'ריקה', כקנקן ריק שאין בו תוכן חיובי, ולא זו בלבד, הוא מטיח בו את השאלה 'שמא כל בני עירך מכוערין כמותך'. תשובתו של ה'מכוער' היממה את ר' אלעזר, והטיחה בפניו את האמת הכפולה. ראשית, חוכמתו של האדם ניכרת מתשובתו ומערערת על ההנחה הראשונית של ר' אלעזר. בנוסף, כתוצאה מתשובתו ר' אלעזר מבין שהחיצוניות אינה משקפת את הפנימיות, והמראה החיצוני של האדם אינו אלא כלי שעל מידת כיעורו או יופיו אחראי רק היוצר שלו. בשלב זה של הסיפור משתנה מאזן הכוחות. ר' אלעזר יורד מן החמור, משפיל את עצמו, ומבקש מחילה. ה'מכוער' מסרב לסלוח, ומדבריו בהמשך נראה כי הוא מביע תחושה שר' אלעזר מייצג את כלל החכמים. למרות שכלפי חוץ החכמים נראים מושלמים וחכמים, הפנימיות שלהם ריקה וגסה. כך הוא משקף בפני ר' אלעזר כמה מזעזע נראה שיפוט חיצוני ומכליל.

בהערות שבסוף הספר מצטט המחבר את הצעתה של תלמידתו הילה דהן לפיה 'ריקה' פירושו שהאיש המכוער ריק מתורה. אך הוא מתקשה עם הפירוש הזה לאור המהפך שחל בר' אלעזר בהמשך הסיפור, לאחר האמירה הנוקבת של המכוער 'לך לאומן שעשאני'. שכן אם ריקנותו של האיש מתבטאת בצד רוחני, כלום לאחר ההטחה של האיש בר' אלעזר השתנו מעשיו לטובה?! למעשה, כבר פרשנים מסורתיים התמודדו עם הקושי הכמעט־אמוני בסיפור הזה וניסו לרכך אותו. אחד מהם הוא ר' צדוק הכהן מלובלין שבכמה מספריו קשר את הריקנות ואת הכיעור של אותו אדם לתוכן רוחני. לדבריו, היה אותו אדם ריק מתורה ומצוות. אך בעוד מרקס מתקשה עם פירוש זה לאור התפתחות הסיפור, ר' צדוק מוצא בהתפתחות זו אמירה רדיקלית. לדבריו, גם בנושאים שברוח אל לו לאדם לחוש גאווה על פני זולתו. שכן האומן הוא שהחליט באיזו נקודת מוצא להעמיד כל כלי שיצר, ועל כך נאמר בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

סיפור חז"לי זה הוא אחד מני רבים העוסקים בשאלות של יופי וכיעור. חן מרקס אסף את הסיפורים, פירש וניתח אותם, ובעיקר יצר גשר בין עולמם של חכמים לעולמנו אנו. הידע העתיק שבמקורות חז"ל הועשר בידע מדעי חדש. כמו כן, קטעי הספרות והשירה הפזורים בספר משקפים את הרצף הקיים של התפיסות האנושיות על אודות היופי והכיעור. אדגיש כי לא תמצאו בספר ניתוחים ספרותיים מסועפים מדיי, שכן המחבר נצמד לטקסט והסתפק בהערות ובקטעי קישור קצרים, אך מעבר לניתוחים הספרותיים, מהווה הספר ביבליוגרפיה עשירה לנושאים אלו. מחקרים רבים מבקשים לפענח את הקשר העתיק שיצרה האנושות בין היפה לטוב, ואיך בעצם משפיעים עלינו היופי והכיעור שאנו פוגשים. גם חז"ל הכירו היטב את הקשר הנצחי הזה, אך לא פעם ביקשו לערער אותו ולהזכיר לנו כי התורה נמשלה ליין, והיין, מה לעשות, נשמר טוב יותר בכלי חרס מכוערים ולא בכלי כסף וזהב נוצצים.