בועז הוס | כזוהר הרקיע: פרקים בהתקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי
בועז
הוס | כזוהר הרקיע: פרקים בהתקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי
מכון
בן־צבי ומוסד ביאליק; ירושלים תשס"ח
ספר
הזוהר נתפס במסורת היהודית כ'ספר' – ספר אחיד ושלם. מזה עשרות שנים חוקרים מתארים
את היצירה הזאת בשם 'ספרות הזוהר', מתוך הבנה שמדובר בקורפוס של חיבורים שונים
שחוברו בידי אנשים שונים בזמנים שונים, בעיקר בשלהי המאה ה־13 ובראשית המאה ה־14.
ספרות זו גובשה בצעדים איטיים, ורק בתקופת הדפוס היא עוצבה לכדי חיבור שלם ומגובש.
מראשיתו יצר הזוהר סערה, מחד עמדו חכמים שקיבלו אותו כטקסט מקודש ואף עתיק, ומנגד
היו שתיארוהו כטקסט שלילי ואפילו מזויף. בועז הוס בספרו מבקש לתאר תהליכים
משמעותיים ונקודות דרך בהתגבשות הספר ובעיקר בתהליך התקבלותו בציבור כמקור סמכות,
תוך מתן תשומת לב לביקורת עליו והפולמוסים שעורר.
המוקד
הראשון שבו עוסק הספר הוא השאלה שהעסיקה הן חוקרים הן מקובלים – מדוע נבחר
רשב"י דווקא לגיבורו של ספר הזוהר. בעוד הניסוח של ר' חיים ויטאל הוא מדוע
לרשב"י ניתנה הרשות לחבר את הזוהר, בלשונם של החוקרים השאלה היא מדוע כותבי
הזוהר בחרו בדמותו של רשב"י. ההצעה הראשונית מבוססת על המסורת התלמודית לפיה
רשב"י זכה להסתכל ב'אספקלריה המאירה', אך עלו גם הצעות נוספות, למשל ליבס
הציע כי הבחירה ברשב"י נבעה מהאופי המשיחי של פעילותו. הוס עצמו מציע כי
רשב"י קיבל את העצה מר' עקיבא – "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גבוה".
אין לך קיום מוצלח יותר של העצה הזו מאשר ייחוס הזוהר לרשב"י.
המוקד
הנוסף שנידון הוא מה הייתה מגמת מחברי הזוהר. הוס מציע טענה נועזת לפיה ביסוד
חיבור הזוהר בידי מקובלים קסטיליינים עומד הרצון לפרוץ את מחסומי הכניסה לשדה
הייצור הקבלי, מחסום שהציב חוג תלמידי הרמב"ן והרשב"א, ומאידך לחתור תחת
סמכות הרמב"ן ותחת מעמדם הדומיננטי של מקובלים מחוג הרשב"א, תלמידו
המובהק של הרמב"ן.
עד
כאן באשר למגמות שבבסיס החיבור. סיפור התגבשות הקורפוס הזוהרי מעניין לא פחות. רק
בראשית המאה ה־14 הופיעה התפיסה שקיים טקסט בשם 'ספר הזוהר'. מקובלים, אספנים,
מעתיקים ובהמשך גם מדפיסים – כל אלו מוגדרים 'סוכני תרבות' – ליקטו את הטקסטים
שלהבנתם היו שייכים לספר הזוהר, ומהם יצרו אסופות זוהריות בכתבי יד ומאוחר יותר
בדפוס. כמה קריטריונים היו להכללת טקסטים בספר זה, ביניהם שהטקסט המדובר הוא מדרש
קבלי הכתוב ארמית, ושבמרכזו עומדים רשב"י וחבורתו. אך גם טקסטים שלא עמדו בכל
הקריטריונים נכללו לעיתים בספר. כבר בראשית הגיבוש היו טקסטים מסוימים שנדחו
ביודעין מהקורפוס, למשל בידי ר' יצחק דמן עכו, בטענה שהם אינם אמינים. תהליכים אלו
אירעו בתקופת כתבי היד, אך גם בתקופת הדפוס טרם הסתיים הגיבוש הסופי. במחצית המאה
ה־16 נדפס הזוהר לראשונה בשני בתי דפוס במקביל, בערים מנטובה וקרימונה שבאיטליה.
שני המדפיסים ידעו זה על זה, ואף הושפעו זה מזה בשאלת ההיקף של הקורפוס הנכון,
כלומר אלו טקסטים ראויים להיכלל בו ואלו טקסטים אינם שייכים אליו. קביעת הספר
בדפוס סיימה במידה רבה את תהליך גיבושן של האסופות הזוהריות וקבעה את היקף
הקורפוס. מרבית מהדורות הזוהר מאז ועד ימינו נדפסו במתכונת מנטובה, חלקן על מהדורת
קרימונה, אך רק הוספות ו'השמטות' ספורות נוספו למהדורות אחדות, לצד הגהות ותיקונים
על פי כתבי יד של תלמידי האר"י.
פרק
נוסף עוסק בתקופת הפצת הזוהר, לאחר שכבר הודפס והיה לחיבור מגובש, והוא סוקר את
שאלת המתח בין הרצון להפיץ את הזוהר לבין החששות מהפצה נרחבת שלו. למשל תהליך
הדפסת הזוהר במנטובה לווה במאבקים לא קלים מצד רבנים שהתנגדו להדפסה. המחבר מצטט
מספר גישות במחקר לפשר המאבק – מאבק חברתי בין רבנים נודדים לקבועים כדברי ישעיהו
זנה או מאבק בין תומכי הקבלה למתנגדיה כדברי ישעיה תשבי – אך מבכר את הסברו של
יוסף הקר שהוויכוח היה בשאלה האם ראוי שהקבלה תישאר תורת סוד או שצריכה היא להפוך
לנחלת הכלל. בפועל הלך הזוהר וכבש שטחים רחבים. משלהי המאה ה־16 נפוצו גם ספרי עזר
ואנתולוגיות של מאמרי הזוהר. בערך מזמן זה החל תהליך של שילוב מאמרי זוהר בתפילה.
במהלך המאה ה־18 התרחבו מנהגי לימוד וקריאה ריטואלית בזוהר בכל שכבות הציבור.
המחבר מראה כיצד כמה מסוכני התרבות שעמדו מאחורי הפצת הזוהר היו בעלי זיקה
לשבתאות. הפרק מסתיים בתיאור הפעילות לתרגום הזוהר ולהפצתו ברבים בראשית המאה
העשרים.
כבר
מראשית הופעתם של הטקסטים הזוהריים הראשונים נשמעו ביקורות שונות נגד הזוהר
וייחוסו. בפרק מאלף מציג המחבר את כל אותם קולות של התנגדות שנשמעו במשך הדורות.
תחילה ערערו באופן מסורתי יותר על הייחוס לרשב"י או על הרעיונות של הזוהר,
ובהמשך בכלים פילוסופיים והיסטוריים – תחילה בידי ר' אליהו דלמדיגו, ואחריו בידי
ר' יהודה אריה מודינא בספרו ארי נוהם, החיבור הראשון המוקדש כולו לביקורת הקבלה.
אלו פקפקו בקדמות הזוהר מצד האנכרוניזמים שבו – דמויות מאוחרות לרשב"י, נוסחי
תפילה חדשים, לשונו, סתירות בינו לספרות חז"ל ועוד. במאה ה־18 קם ר' יעקב
עמדן – שנחשב מקובל על כולם – ופרס מגוון טענות נגד סמכות הזוהר וקדמותו, אלא
שבניגוד לקודמיו הבחין בין חטיבות שונות של הזוהר וטען כי יש בהן טקסטים שאכן
נכתבו בתקופת האמוראים ומכילים מסורות מתקופת רשב"י, אלא שבדורות מאוחרים
נתערבו בתוכם זיופים מאוחרים. יחיד במעמדו היה ר' אלעזר פלקלס, תלמידו של ר'
יחזקאל לנדא בעל 'נודע ביהודה', שבכוח טענותיו של עמדן ואחרים פסל את הזוהר כולו
כחיבור מאוחר ומזויף. בנקודה זו פונה המחבר לתקופת ההשכלה. בעיני כמה מן המשכילים,
דחיית הזוהר והקבלה בכלל הייתה נדבך חשוב בבניית דמותה של היהדות הנאורה. עם זאת,
בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 נשמעו קולות מורכבים יותר באשר לזוהר, משכילים
וסופרים מצאו בו עניין רב מבחינה היסטורית, ספרותית ולאומית, ולמגמות אלו מוקדש
הפרק האחרון בספר. פרק זה מתחבר בסופו למחקר הקבלה שפיתח בעיקר גרשם שלום, ומנגד
להפצה המחודשת של הזוהר בקרב קבוצות קבליות חדשות, מסורתיות ושאינן מסורתיות, עד
לחדירתו לתרבות הפופולרית.
ספרו
של הוס מאיר פרק משמעותי מאוד בגיבושו של ספר הזוהר ובתהליכי כניסתו – או דחייתו –
אל ארון הספרים היהודי. לצד דייקנותו הרבה ושפע מובאותיו, לשון הספר רהוטה וקלה
לקריאה. הוא נמנע מדיונים ארוכים ומייגעים וחולף ביעף על פני תקופות ואזורים.
לדיונים מעמיקים יותר מוקדשות הערות השוליים העשירות. ספר מומלץ בהחלט.
תגובות
הוסף רשומת תגובה