יצחק בשביס־זינגר | מסעות בשביס בארץ ישראל | מיידיש: בני מר

 

יצחק בשביס־זינגר | מסעות בשביס בארץ ישראל | מיידיש: בני מר

בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ב

"אילו היה זה קיבוץ דתי הייתה האישה מן הסתם מדליקה נרות והבעל הולך לבית הכנסת לקבלת שבת. אך כאן השמש מדליקה את נרות השבת. היא מטילה על ההרים סביב אודם נפלא, זוהר של נרות שבת שמימיים. ההרים לובשים גוון ורוד. המעבר מיום ללילה מתחולל במהירות. זה עתה נגהה השמש באש ארגמן, והנה החשיך והופיעו הכוכבים. מעל להרים עלה חרמש הירח. ליל שבת. יש לי הרגשה משונה – כאן אי אפשר לחלל את השבת. היא כאן, קדושה בפני עצמה. כאן השבת מרגישה בבית, וכמה בחורים ובחורות שמאמינים באתיאיזם אינם יכולים לגרש אותה."

בשלהי שנת 1955 הגיע יצחק בשביס־זינגר, סופר היידיש הנודע, לסיור ראשון במדינת ישראל הצעירה. הוא טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, ופגש מגוון רחב של אנשים וקהילות, החל מקיבוצים של 'השומר הצעיר' ועד לשכונות חרדיות דוגמת 'מאה שערים'. בראייתו המפוכחת ובכישרונו הספרותי הוא שרטט את המפה המגוונת בישראל בציוריות רבה. האנשים בישראל נראו בעיניו שונים מאוד מהאנשים שבעיר מגוריו: "אינני יודע מדוע, אבל בישראל מקבלים אנשים חשיבות מיוחדת. ראשית, הארץ קטנה; שנית, גם קבוצת סופרי היידיש שלנו קטנה יחסית ובודדה; שלישית, כל יהודי בישראל נראה כאילו ניצל מהיטלר, ולכן הוא רווח נקי" (עמ' 128). לשון הקודש ששמע בכל קרן רחוב הזכירה לו את הקדושה שספג בילדותו, ובפסקה קצרה היטיב לתאר את הקודש והחול המשמשים בערבוביה: "מוכר העיתונים מכריז מבעוד מועד על עיתוני הערב 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות'. הוא מכריז עליהם בניגון של 'קומו לעבודת הבורא'. הוא לא דואג יותר מדי לקונים. יהודים בתל אביב רוצים לדעת חדשות. הם חוטפים את עיתוני הערב אף על פי שאותן ידיעות נשמעו ברדיו כמה שעות לפני כן..." (עמ' 77). 

העברית שבצבצה בכל שלט ובכל שם של רחוב דמתה בעיניו לגיגית של יהדות דוגמת זו שנכפתה על עם ישראל במעמד הר סיני: "איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב היה יכול להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. [...] אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזו מדינה יהודית. [...] השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. [...] היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. [...] כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!" (עמ' 35–36).

במשך חודשיים כתב בשביס ופרסם את רשמיו כמאמרים שבועיים בעיתון היידיש הניו־יורקי 'פֿאָרװערטס'. בין האנקדוטות והסיפורים הקצרים, בין תיעודי פגישותיו עם אנשים מכל קצוות הקשת, הוסיף בשביס תובנות רבות על גיבושה המחודש של ישראל הצעירה. הטקסטים הללו נותרו ביידיש בין דפי העיתון העתיקים והמצהיבים, וכעת לראשונה נאספו ותורגמו ליידיש בידי המתרגם המוכשר בני מר. בסקרנותי הצצתי גם בכמה מן המאמרים המקוריים ונוכחתי כי תרגומו של מר הוא מדויק להפליא, מחד צמוד לניסוח המקורי ומאידך שומר גם על העסיסיות היידישאית במסגרת האפשר. זהו ספר נפלא, מרגש ומשעשע כאחד, ולפרקים נראה כי אילו היה בשביס מטייל בישראל של 2025, סיפוריו לא היו שונים בהרבה. 

"למחבר השורות הללו, כמו לרבים אחרים, הקמת ישראל היא עניין לא מוסבר. אפשר לומר שהאוויר בארץ ישראל ספוג בסודות. ראשית, בעיני יותר ממחצית המין האנושי, ישראל היא ארץ הקודש. שנית, במשך אלפיים שנה היא לא הייתה מיושבת. הארץ הייתה כמעט שוממה. שלישית, מסתורין רבים יש בכך שישראל הייתה למדינה אחרי החורבן הגדול בתולדות היהודים. לפעמים מתעוררת תחושה לא נעימה שהיהודים היו צריכים לשלם תמורת המדינה הזאת במיטב בניהם ובנותיהם. רביעית, חידה גדולה היא איך מיליון וחצי גברים, נשים, ילדים, זקנים וחולים מחזיקים מעמד בין ים ערבים; סכנת החורבן מרחפת בכל רגע. צאצאי המצרים הקדמונים, הכנענים והעמלקים רדופים באותה משאלה: השמדת ישראל. [...] מסתוריות לא פחות הן הקטנוניות והשכחה של היהודים. יהודים מתל אביב ומירושלים נוסעים לגרמניה ופוגשים ברוצחים, סוחרים איתם. הרוצחים בונים ליהודים אונייה – פיצוי לכאורה על הרצח. ובבית כלשהו באחד הרחובות יושבים פוליטיקאים ישראלים ומתמקחים על מסמכים ועל משרות. זה שבועות וחודשים מתכננים להקים ממשלה חדשה, אך קשה להם לחלק את הכיבודים: מנהיגים קטנים של עם גדול" (עמ' 139–141).