ספר היובל ליוחנן ברויאר (מחקרים בלשון כא–כב) | בעריכת ש' פסברג וע' י' בוניס

 

ספר היובל ליוחנן ברויאר (מחקרים בלשון כא–כב) | בעריכת ש' פסברג וע' י' בוניס

החוג ללשון העברית והמכון למדעי היהדות ע"ש מנדל; ירושלים תשפ"ה

 

פרופסור יוחנן ברויאר הוא חוקר משכמו ומעלה ומרצה בחסד בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית כבר עשרות שנים. במקביל הוא משמש חבר פעיל וחשוב באקדמיה ללשון העברית. לרגל פרישתו מן ההוראה באוניברסיטה העברית, התקבצו יחד שלושה וחמישה מעמיתיו ותלמידיו כדי להביע בפניו את הערכתם ותודתם על התורה שלמדו מפיו ועל תרומתו הכבירה לחקר העברית ולחקר לשון חז"ל. באופן אישי מצאתי עניין רב במאמרים העשירים והמגוונים, ובמיוחד שמחתי לפגוש כמה כותבים שזכיתי בעבר ללמוד תורה מפיהם. כדרכי אסקור כמה מהם, לפי סדר הנושאים (סדר המאמרים בספר הוא לפי א"ב).

כמה הצעות לשוניות שופכות אור על מילים במקורות. יואל אליצור בחן את המילה 'איגרא' בארמית, המוכרת לנו מהפתגם הידוע 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' ומדיונים רבים במקורות חז"ל. בעוד בארמית משמעה הוא 'גג', בשומרית ובאכדית משמעה הוא 'קיר'. רק בניבי הארמית המאוחרים היא התפתחה למובן 'גג'. ומכאן פתרון לשאלה שהעסיקה רבים. במסכת ערכין נאמר: "עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה" (ט, ו). הלשון תמוהה שכן קירות הבתים יוצרים את החומה ולא הגגות. הפתרון נעוץ בהשוואת המשנה לספרא לפרשת בהר. ביחידה העוסקת בבתי ערי חומה נאמר: "אשר אין להם חומה סביב – ולא שור איגר". המשנה 'עיר שגגותיה חומתה' היא המקבילה לקטע זה בספרא. המחבר מציע כי קטע זה הוא קדום, כפי שמעידה גם הארמית שלו על רקע הלשון העברית של הספרא, ומשמעו היה עדיין במובן של 'כותל הבית', כלומר עיר שאין לה חומה ולא קירות הבית. התנא של המשנה הכיר את המובאה מן הספרא, אך לא היה מודע לפירוש הראשון של המילה, אלא רק לפירוש החדש בן זמנו – 'גג', וכך התקבל הצירוף החדש 'עיר שגגותיה חומתה'.

שלמה נאה ורוני גולדשטיין, שהחיבור ביניהם הפיק כבר בעבר הצעות לשוניות יפות (ראו בקובץ מחקרי תלמוד ד), בחנו כמה מונחים מהשדה הסמנטי של חגירת המותניים. המונח הראשון הוא 'חלץ' או 'חרץ' המסמן היאזרות למלחמה. המונח השני הוא 'אזן'. בכמה מן קריאות ההיערכות למלחמה שבמקרא אנו מוצאים אותו, למשל: "עמנו אל! רעו עמים וחתו והאזינו כל מרחקי ארץ; התאזרו וחתו! התאזרו וחתו! עצו עצה ותפר..." (ישעיהו ח, ח–י). השורש 'אזן' כאן במובן האזנה אינו עולה יפה. הכותבים מבקשים לקשר את השורש הזה ל'אזנך' שבדברים כג, יד: "ויתד תהיה לך על אזנך", שיסודה בכלי זין ובהתכוננות למלחמה. מונח נוסף הוא 'מסר' המופיע בתקבולת של היציאה למלחמת מדין: "החלצו מאתכם אנשים לצבא" = "וימסרו מאלפי ישראל" (במדבר לא, ג; ה). לפי שורשו של 'מסר' באכדית שמשמעו חגורה, כמו המילה 'מוסר' המקראית, גם כאן יש לפרש 'ויחלצו' במובן 'ויחגרו', במשמעות 'חגירה והכנה לקרב'. בדרך זו הם מפרשים גם את 'למסר מעל' האמור בחטא בנות מדין (במדבר לא, טז), במובן של 'חגורת מעל', על משקל 'בגדי נקם', כלומר חטאם של ישראל מהודק על גופם ודבק בהם לדורות. ומכאן גם ממד מעניין לסיפור – החגירה לשם נקמה במדין כנקמה על החטא בשיטים שדבק בישראל כחגורה. מונחים נוספים הם 'מזח' 'חזק' ו'זרז'. המונח האחרון משמש דרך כלל תרגום של 'חלץ' במובן של היאזרות וחגירה למלחמה, ואכן המילה זריזות במשמעות 'מהירות' שורשה בחגירה ובמוכנות לדרך. במקרא מופיע השורש הזה פעם אחת בלבד: "שלשה המה מיטיבי צעד וארבעה מיטבי לכת, ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל, זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו" (משלי ל). המילה זרזיר שרבים נבוכו בה תורגמה בתרגומים העתיקים לתרנגול, ויוצא דופן הוא סימכוס שתרגם זרזיר – חגור, על פי זר"ז בארמית. כלומר חגור מתנים. ביטוי מעניין לפירוש זה ניתן למצוא גם בירושלמי הדורש את הכתוב הזה, וגם בפיוט קדום המשתמש בניב 'זרזיר מתנים' לאליהו שסימן ההיכר שלו הוא העור האזור במתניו. אלא שהצירוף ל'או תיש' אינו מחוור כאן, והמחברים מציעים שמדובר בשיבוש גרפי של 'אץ חיש', כלומר האזור במותניו רץ חיש, כמו 'נחלץ חושים'. מתוך כך הם מבארים את כל הקטע במשלי כמין חומר.

במאמר מרתק עמד עמנואל מסטיי על שני ערכים שמופיעים בלשון האמוראים – 'על הניסים ועל התִּשִּׁים'. השורש תֵּשׁ מופיע בלשון האמוראים, במשמעות חולה וכניגוד של בריא. למשל "אחד בריא ואחד תש" (ירושלמי, שבת יג, ו), וכך גם בנטיות תשה, תשים, תשות. הבנת השורש שופכת אור בין היתר על משל המופיע בבראשית רבה (נז, ד): "לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו. בא זאב אחד ונזדווג לו. א' תנו לו תיש אחד שייתגרא בו". ברוב כתבי היד של המדרש הובנה המילה כ'תיש' ועולה השאלה מדוע יסכן רועה נבון בהמה חשובה כתיש? אלא שבכ"י קדום מן הגניזה סומן מעל הת' ניקוד עילי, מקבילו הארצישראלי של צירי טברני. ומכאן שהכוונה לתֵּשׁ, כלומר בהמה חלשה שבעדר. הנושא השני הוא הצירוף 'עש"ה + ניסים', המתפרש דרך כלל עשיית נס ופלא. אלא שיש מקרים שבהם הצירוף 'נעשו לו ניסים' אינו עולה יפה, למשל כאשר מדובר בנס יחיד ולא בניסים בלשון רבים. או בתלמוד הירושלמי העוסק במשמעו של ראש השנה כיום שמחה, כיון ש"יודעין שהקב"ה עושה להם ניסין" (ראש השנה, א, ב). לשון נס שייך כאשר מלכות בשר ודם זיכתה את החוטא, אך כאשר המוחל והסולח הוא הקב"ה בעצמו, מה מקום ללשון נס, וכי הוא חולל נס שיפעל עליו עצמו כדי לזכות את ישראל בדין? מכאן מתבקש להוכיח כי 'עשה ניסים' אינו מובן כפשוטו אלא מדובר בצירוף אידיומטי שמשמעו 'מחל' או 'העניק חנינה', ויסודו בלשון היוונית.

מחקרים נוספים עוסקים בענייני לשון במקורות ובעת העתיקה. ירחמיאל ברודי בחן את המילה 'תתראו' באמירתו של יעקב אבינו לבניו: "למה תתראו?" (בראשית מב, א), ומלבד הפרשנויות המקובלות ביקש להעלות כמה הצעות מפתיעות; תמר צבי עמדה על משמעות המילה 'הֵן' כ'אם' בעברית המקראית המאוחרת (לפלא שלא ציינה למאמרו החשוב של בעל היובל על מקורו של הביטוי 'הן... הן' בהוראת 'גם... וגם', שיסודו הוא מילה ארמית למילת התנאי 'אם' בעברית [לשוננו לעם, נד, תשס"ג–תשס"ד]); ראובן שמחה שטיינר בחן את משמעות הדיוק בהגייה ובאיות בעיני חז"ל, דרך השיבוש 'חסדו'/'חזדו' בהלל לעומת 'תזכרו'/'תסכרו' בקריית שמע, ובין היתר קשר את מימרת רב חסדא על הצורך להתיז (או להתיס!) את תיבת 'חסדו', כלומר להדגיש ס' ולא ז', לרגישותו לשמו שלו עצמו 'חסדא' שהיה נתון בסכנת שיבוש ל'חזדא' (כפי שניתן לראות בכמה מקורות מאוחרים יותר), מה שמתבטא גם בחתימתו את שמו באות ס' ולא בח'. מתוך מאמרו נשכרנו גם בסקירה יפה של כל המימרות התלמודיות העומדות בזיקה ישירה לשם אומרן, כמו "דבי רבי שילא אמרי שילה שמו", או "א"ר יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין" וכדומה; משה מורגנשטרן ואוהד אברהם הציגו קערות מנדאיות מאוסף שלמה מוסיוף וניתחו את הכתובות שעליהן; ידידי יונתן האורד בחן את פסקת "מזבח חדש בציון תכין..." מתפילת מוסף לראש חודש ואת גלגולי הנוסח והלשון שלה, בתוספת הצעה היסטורית למקורה של היחידה הזאת.

מחקרים אחרים מוקדשים לענייני לשון ושפה בימי הביניים. יהונתן וורמסר הצביע על הבדל מהותי בין תפיסת הדגש החזק בקרב מדקדקים בימי הביניים. בעוד ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג'נאח רואים בדגש החזק ציון הכפלה של העיצור, כפי שמקובל כיום ובהשפעת הדקדוק הערבי, ראב"ע וחכמים נוספים רואים בו סימן הבלעה או חיסרון של העיצור הנוסף שאינו מציין הכפלה; על יסוד קריאתו של חיים רבין לבדוק את השימוש של המתרגמים לעברית של ימי הביניים בשני המאגרים הלשוניים שעמדו בפניהם – לשון המקרא מחד ולשון חכמים מאידך – ביקש חנוך גמליאל ליישם את הבדיקה על אגרת תימן של הרמב"ם שתורגמה לעברית פעמיים במאה ה־13: בידי ר' שמואל אבן תיבון ובידי נחום המערבי. התברר כי בעוד רשב"ת העדיף מילים ומבנים לשוניים מלשון המקרא ואת מבנה הדקדוק הערבי, נחום המערבי העדיף את הרכיבים המקובלים בלשון חכמים. למרות חשיבותו של רשב"ת, דווקא תרגומו של נחום המערבי התקבל ונדפס פעמים רבות. המחבר מציע כי בניגוד לתרגומים של רשב"ת לחיבורים הפילוסופיים, הרי שאיגרת תימן הייתה חיבור פופולרי שנועד לקהל הרחב. אלו הבינו טוב יותר את לשון חכמים הקלה יותר והעדיפו אותה על פני התרגומים שנוצרו בתחביר הערבי והתאימו רק למלומדים. תרגומו של נחום המערבי הותאם לסגנון שהתגבש במהלך ימי הביניים בכתיבה הרבנית המקובלת, וייתכן שזהו סוד הצלחתו גם בעידן הדפוס.

ולבסוף, כמה מחקרים עוסקים בעברית החדשה. יעל רשף בחנה את דפוסי השימוש בפועל של צירוף שני נסמכים לסומך אחד בתקופת ההתהוות של העברית החדשה, והעלתה כי הוא המשיך להופיע בבמות שונות בהתאם לרמת השמרנות שלהן, למשל בעיתון 'חבצלת'. בפתח דבריה ציינה שכבר ברויאר הבחין שעגנון עשה שימוש כזה רק כאשר אפיין את לשונם של רבנים בני היישוב הישן; חיים א' כהן ביקש להוכיח כי הצורה גָּוֶן שהחלה להופיע בדורות האחרונים, במקום הצורות הנכונות גַּוָּן או גָּוָן, היא שגויה ויסודה בשאיפה להתאים בין צורת הנסמך (כ)גוֹן לצורת הרבים גְּוָנִים; יהודית הנשקה בחנה את מימוש החי"ת בעברית בת זמננו, בבחינה חברתית ובבחינה בלשנית. ממצאי השטח מעלים בין היתר כי הח' הלועית נפוצה יותר בקרב גברים לעומת נשים וכן בקרב בעלי רמת השכלה גבוהה לעומת חסרי השכלה; דינה סנדר בחנה את שימושי היידיש בקרב חרדים דוברי עברית – בשמות חנויות, באמצעי תקשורת ובתלמודי תורה – ומצאה כי אלו מתפקדים כביטוי לרגש חם של קרבה ושייכות קהילתית.

סקירה זו אינה אלא הצצה קלה אל קובץ המאמרים העשיר שלפנינו. המאמרים ברובם שומרים על איזון מופלא בין לשון קצרה וקלה ובין היקף מרשים של דוגמאות וראיות המובאות בעיקר בהערות השוליים. תצוין גם מלאכת העריכה הקפדנית אשר ניכרת בכל עמוד. ראוי הוא ספר כזה לשמש אות הערכה והוקרה לבלשן הדגול פרופ' יוחנן ברויאר. תרומתו רבת השנים לחקר הלשון העברית לא תסולא בפז ואין ספק כי נכונו לנו עוד יצירות ומחקרים רבים מפרי עטו.