ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  6:29 – הרגע שבו הזמן עצר מלכת | בעריכת: עדי זליכוב רלוי ידיעות ספרים; 2025   "מי שאת זוכרת שנשא אותך על כפיים ועל כתפיים, שהמציא לך ולו שירים וריקודים מצחיקים, שדילג ושר איתך ברחובות, שלקח אותך לכל הגינות ברמת גן והביט בך ארוכות בכל בוקר לפני שנכנסת בשער הברזל אל הגן – האיש הזה נשאר בקרב, ואיש אחר חזר ממנו, מרוחק ולא מוכר וזר, לעתים מפחיד, איש שלנצח בלע לתוכו את אבא שלך. ואת תעמדי ותשאלי למה, ולא תביני. שנים את לא תביני. לא תביני שזה לא בגללך. זה בגלל המלחמה. לא בגללך הוא שותק שתיקות ממושכות כמו כביש בלילה... לא בגללך הוא פותח כל הזמן את כל החלונות וקר לך. זה ריח המוות שנספג בו, שהוא מנסה להבריח. לא בגללך הוא הולך ברחוב ואת באה מולו והוא הודף אותך מעליו..." ברשימה המצמררת הזאת, בחרה ענת לב־אדלר להאיר את עולמם של המילואימניקים שחזרו אחרים, "שיש נתחי נפש שנבצעו מהם, שם, ונותרו בשדות הקטל, פוערים בור נצח בנשמותיהם הפגועות לעד", את מאות אלפי הילדים והילדות שמקבלים כעת אבא אחר, ואת תפקידנו כחברה וכמעגל תומך מול שבורי הנפש הללו. וזו רק רשימה אחת מת...

  שרה סבירי | טעמם של דברים נסתרים מאגנס; ירושלים תשפ"ה   דמיינו לעצמכם בית שקוף ובתוכו אנשים חוגגים ומאושרים. אתם מסתובבים סביב הבית ולא מוצאים דלת כניסה, אפילו לא חלון כדי לשמוע ולהריח. זה מה שקרה לי, למרבה הצער. אבל רגע, אגיע לזה בהמשך. שרה סבירי היא חוקרת ותיקה ובעלת שם בחקר הסוּפיוּת, הזרם המיסטי באסלאם, זה שמעמיד בראש מעייניו את חובות הלבבות (ולא במקרה הוא מזכיר כנראה לחלקכם שם של ספר יהודי, כי אכן יש קשר ביניהם). בפסגת מחקריה של סבירי מתבלטת האנתולוגיה "הסופים" – אוצר בלום של מקורות סופיים בתרגום עשיר לעברית עם הערות מחכימות (2008). מפעם לפעם אני מעיין באנתולוגיה, בעיקר לבדיקת השוואות והשפעות בין־דתיות, ואני מוצא בה עניין רב. מאמר חשוב של סבירי על 'המיסטיקה', נכלל במאסף המשובח: האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות (מאגנס 2017). הספר והמאמר נושאים אופי אקדמי "טהור" וענייני. אבל מה עובר על החוקרת שהקדישה מחייה עשרות שנים לחקר הטקסטים הרוחניים הללו? בספר החדש, סבירי מבקשת להכניס אותנו אל עולם החוויות שלה כחוקרת סופיות שמחוברת לעקרונות הסופיים בכל נ...

  משה צבי וידר | הסידור ממקורותיו הוצאה עצמית; ישראל תשפ"ד   "הַצִּילֵנִי ה' אֱ־לֹהַי מֵאָדָם רַע וּמֵעַיִן רָעָה וּמִיֵּצֶר רַע וּמִלָּשׁוֹן רָעָה וּמִפֶּגַע רַע וּמִיּוֹם רַע וּמִסָּטָן רַע וּמֵאִשָּׁה רָעָה וּמִזַּעַף הַיָּם וּמֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵחָבֵר טִפֵּשׁ וּמִדִּין קָשֶׁה...". אם אתם מתמודדים עם נוכחותו של חבר טיפש בחייכם, אולי תשקלו לומר בסיום ברכות השחר את הנוסח הקדום הזה, ששורשיו נעוצים בתקופת הגאונים. את הנוסח הזה, לצד אלפי נוסחים מרתקים, מצאתי בסידורו המצוין של משה צבי וידר. וידר הוא איש מדעי המחשב שלמד באוניברסיטת פנסילבניה, עלה לארץ והיה שותף בניהול כמה חברות סטרטאפ ישראליות. במשך שנים רבות הוא התחבט בשאלות הקשורות למקורות הנוסח של התפילה. כאדם מתפלל הוא חש לא רק בחלל היסטורי גרידא, אלא גם בחוויה של ערפול בזמן התפילה. על תחום התפילה נכתבו ספרים ומחקרים רבים, אך טרם נערך ספר מקיף שבוחן בשיטתיות את הסידור ומצביע על מקורותיו הראשוניים של כל קטע וקטע, מתוך גישה אקדמית שבודקת את הנתונים בעיניים ביקורתיות ועל סמך ממצאים טקסטואליים כמו כתבי יד וקטע...

  בנימין באלינט | המשפט האחרון של קפקא | מאנגלית: יפתח בריל מאגנס; ירושלים תשפ"ד   הכול התחיל מהסרט. התאגיד פרסם סרט תיעודי יפהפה (בבימויו של אלירן פלד), המספר על דרמה משפטית שהתחוללה סביב מאגר כתבי יד של קפקא. כתבי היד נותרו בידי מזכירתו של מקס ברוד, אליזה אסתר הופה, ולאחר מותה ביקשה בתה חוה הופה למכור את חלקם לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך. ברוד היה ידידו הקרוב של קפקא ומי שבעצם הוציא אותו לאור עולם בזכות אי הציות שלו לצוואתו של קפקא שבה הוא ביקש לשרוף את כתביו. הופה התגוררה בדירה ישנה בתל אביב. לאחר מותה נודע לעורך הדין של הספרייה הלאומית שבנותיה, חוה ורות, מבקשות לאשר את צוואתה שבה היא קובעת שהעיזבון הספרותי של ברוד שייך אליהן. לטענת הספרייה, יש לקיים את צוואת ברוד שהמסמכים אמורים לעבור לאחת מכמה ספריות ציבוריות ידועות. וכאן נפתח משפט שבו נטלו חלק כמה גופים שהציגו עמדות שונות, וסופו היה בהחלטת בית המשפט שהספרייה הלאומית היא יורשת העזבון. אבל אז המליץ לי חבר טוב לקרוא את הספר של בנימין באלינט, היסטוריון וסופר בחסד, שעליו למעשה מבוסס הסרט. מתברר שהספר מתעלה בהרבה על ה...

  יונדב קפלון | בעוד שהיו הולכים: מבחר אגדות הזוהר והרהורים ידיעות ספרים; 2025   לפנינו אנתולוגיה משובבת נפש של סיפורי הזוהר. לצד כל קטע מהזוהר, מוצגת קריאה ספרותית־מדרשית־עכשווית. נדמה שמעבר לתוכן הפרשני, מדובר בספר שנועד להעניק חוויה רגשית כמעט מיסטית. הפורמט האלבומי, העימוד היפהפה, הגופנים המשרים ארומה של עומק, האיורים המרהיבים של ברק טויטו – כל אלו מעניקים נופך מסתורי לחוויית הקריאה בספר. כשמו של הספר, המקצב הייחודי של סיפורי הזוהר כרוך בתנועה המתמדת של החכמים המדברים. "הדרשות והאגדות מתרחשות בזוהר כמעט תמיד 'בעוד שהיו הולכים', ממש תוך כדי הליכה. וההולכים הם לרוב שניים, אך לפעמים גם שלושה חכמים הולכים יחדיו או אף ארבעה" (מהקדמת הספר). הסיפורים הובאו בספר בנוסח עברי מתורגם המבוסס על מהדורת 'מתוק מדבש'. לעניות דעתי היה ראוי להציג גם את הנוסח הארמי שבו כידוע יש קסם ייחודי ששום תרגום לא מצליח להעביר. כך או כך, אם אתם מבקשים להתנתק מהשגרה המעיקה ומתחשק לכם לטייל בעולמות מופלאים, בין פרחי שושנה, ציפורים, איילות ונחשים, דמעות וצחוק, שמחה וגעגוע, הספר הזה הו...

  אביגיל מנקין־במברגר | סדר מזיקין: משפט ומאגיה בספרות חז"ל ובקערות ההשבעה הבבליות יד בן צבי; ירושלים תשפ"ד   "משביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אילו חייבין. [...] באלף דלת, ביוד הי, בשדי, בצבאות, בחנון וברחום, בארך אפים ורב חסד וכל הכינויים, הרי זה חייבין. המקלל בכולם חייב [...]". "אם כחזירא אתון מידמין מומינא ומשבענא לכון ביהו יהו אם כדיכרא אתון מידמין מומינא ומשבענא לכון באלף דלת ביוד הי בשדי ביצבאות בחנון וברחום בארך אפים ורוב חסד וכל הכנוין [...]". אתם שמים לב לדמיון בין שתי הפסקות? ובכן, למרבה הפלא שתי הפסקות משתייכות לשני קורפוסים רחוקים מאוד באופיים זה מזה. הפסקה הראשונה היא תוספתא לשבועות המובאת גם בתלמוד הבבלי, בעוד הפסקה השנייה היא נוסחה שנמצאה על קערת השבעה בבלית. לרוב אנחנו מתקשים לחשוב על קשר בין שני הקורפוסים. גם במחקר ההיסטורי של יהדות שלהי העת העתיקה רווחת הנטייה להפריד בין הלכה למאגיה ובין מעשה משפטי למעשה מאגי. את ההלכה והמשפט ייחסו לשכבת העילית של הרבנים והמלומדים ואילו את המאגיה ייחסו להמון האוחז באמונות עממיות...

  מנחם נאבת | חרדים אל דברו – חרדיות: בין מגזר לתנועה חכמה ומכון ון ליר; ירושלים תשפ"ה   מאידאולוגיה לסוציולוגיה: מפת המחקר לא מעט ספרים ומחקרים כבר יצאו על החברה החרדית. בדרך כלל השאלה הגדולה, שאלת ההגדרה, נענית במונחים סוציולוגיים: המחקר נצמד יותר למדדים חיצוניים, כמו פוליטיקה, אנטי־לאומיות או ציונות, מוסדות, לבוש, שפה, ואפילו מבנים של דעת תורה, אידאל חברת הלומדים, חברת הקדושה ועוד. אך המחקר לא מגדיר את החרדי במונחים אידאולוגיים. נטייה זו לא מתחשבת כל הצורך בתודעה העצמית של החרדים, המזדהים   ככאלה על בסיס אידאולוגיה, ועל בסיס ערכי התורה והמצוות. אפשר להניח שהחוקרים היו מבכרים את האידאולוגיה על פני הסוציולוגיה, אלא שמבחינה מעשית כל הגדרה אידאולוגית נתקלת בקשיי הבחנה לעומת מגזרים דתיים אחרים, ולכן הברירה שנותרה היא לברוח לסוציולוגיה. הגדרות סוציולוגיות מן הסתם מקיפות את מירב הפריטים בחברה החרדית. נאבת בספרו מבקש להתעמת עם הבחירה הזו והוא מתעקש להצביע על מאפיינים מהותיים, רוחניים, אידיאליסטיים, המבחינים את בני החברה החרדית כקבוצה ייחודית. האם הניסיון עלה בידו? ובכן...