ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  עמינדב דיקמן | שורות אחרונות: מחקרים, מסות, רשימות | בעריכת אריאל הורוביץ ועדו ניצן מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה   פרופ' עמינדב דיקמן היה מתרגם שירה משלל לשונות אירופיות ופרופסור בחוגים לספרות עברית ולספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. למרבה הצער הוא חלה בסרטן ונפטר לפני שלוש שנים. שניים מתלמידיו הנאמנים ראו להנציח את זכרו בדמות ספר המכיל מבחר מאמרים ומסות שפרסם במשך ארבעה עשורים בבמות שונות, ולצידם גם כאלו שמעולם לא נדפסו. נהניתי מאוד לקרוא את הספר, וגיליתי עניין רב במרבית המאמרים. במאמר על 'גבולותיו של המתרגם' הציג המחבר סקירה היסטורית של תרגום הספרות לעברית. לדבריו, "התרבות העברית נטתה להתיר את התרגום בתחומים צרים, ואת רעיון התרגום הספרותי כפי שהוא מוכר לנו היום דחתה כמעט כליל" (עמ' 18). הסיבה לדלות התרגומים, למעט בודדים כמו 'מחברות איתיאל' ו'בן המלך והנזיר', היא שחכמינו ראו בקריאתם בזבוז זמן וביטול תורה. כאשר רצה מאן דהו לתרגם ספר לעברית, הוא נדרש להקדים התנצלות מספקת לתרגום זה. גם במאה ה־18, כאשר אנשים מתנועת ההשכלה החל...

  אהרן אופנהיימר | מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן: ארץ ישראל ובבל בתקופות המשנה והתלמוד מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה   אהרן אופנהיימר (1940–2022) היה פרופסור להיסטוריה של עם ישראל. במסגרת עיסוקו בתקופת המשנה והתלמוד, פרסם מספר ספרים ועשרות מאמרים. רבים ממאמריו, שנכתבו על פני עשרות שנים, טרם זכו לארגון וסידור מחדש. לפנינו יצירה מגובשת, המבוססת על למעלה מעשרים ממאמריו החשובים בנושאי ארץ ישראל ובבל בתקופות המשנה והתלמוד. הספר מחולק לארבעה שערים: מרד בר־כוכבא; מוסדות ההנהגה – הנשיאות ובית הוועד; ארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד; עליית המרכז בבבל ושקיעת ארץ ישראל. את טיוטת הספר הכין אופנהיימר עצמו בשנותיו האחרונות, אך למרבה הצער הוא לא הספיק לברך על המוגמר, והספר הושלם וראה אור בידי עמיתיו יובל שחר, ורד נועם וישעיהו גפני. בשתי הקדמות יפות מיטיבים העורכים לספר על אהרן אופנהיימר ה'חוקר' וה'אדם', על דרך האמצע שמצא בשאלת האפשרות להסיק מסקנות היסטוריות מספרות חז"ל, על סגנונו הצח והבעתו העזה, המתובלת לעיתים גם בהומור, על אודות מפעלו המחקרי הרחב ועל החידושים המחקריים הבולטים בספר. אח...

  צבי יקותיאל | בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה מאגנס; ירושלים תשפ"ה   "עוד נכונו לנו חבלי לידה ארוכים וקשים. עוד יתגייסו בעולם כוחות אשר יתאזרו לנסות ולסכל מחשבות טובות עלינו. עוד לא שקטה סערת השנאה. עוד רבים היריבים אשר לא ישלימו עם עצם דבר הרמת קרן ישראל. עוד רבים היריבים בני הברית החוששים מאוד פן תורם קרננו יותר מדי. זרוע אויבים עוד לא גודעה ולב ידידים עוד לא שלם אתנו. וגם בני דתן ואבירם עוד לא תמו כליל". את המילים הללו נשא זלמן שזר בכינוס הוועד הפועל הציוני, המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית, ב־25 באוגוסט 1947. משתתפי הכינוס נועדו יחדיו בציריך כדי לשמוע את החלטת ועדת אונסקו"פ, וועדת האו"ם לסוגיית ארץ ישראל. בהמלצת הוועדה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, ועל השארת ירושלים כעיר נייטרלית תחת שלטון האו"ם, ראה שזר המלצה המבשרת את תחילת המדינה היהודית. לצד התקווה, הכיר שזר באתגרים שעוד נכונו למדינה שבדרך. מיותר לציין עד כמה מילותיו רלוונטיות עד ימינו אנו. דמותו של שזר נשכחה קצת, למרות שהשפעתו ניכרת...

  נפתלי הירץ וייזל | דברי שלום ואמת: מהפכת החינוך היהודי המודרני | מהדורת שמואל פיינר מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה   בין האירועים המכוננים של תנועת ההשכלה היהודית והקרע בינה לבין היהדות השמרנית בלט בהשפעתו ספרו של נפתלי הרץ וייזל – 'דברי שלום ואמת'. בספרו ביקש וייזל להציע שינוי משמעותי בתוכניות החינוך היהודי. כתשתית לדבריו ביקש להבחין בין 'תורת האלוקים' ל'תורת האדם'; לדבריו, החינוך המסורתי, התמקד לחלוטין בחלק הראשון, אך שכח לגמרי את החלק השני, החשוב לא פחות. תורת האדם כוללת נימוסים ומידות טובות, אך גם תחומי השכלה כמו היסטוריה, גאוגרפיה, אריתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה ועוד. מעבר לביסוס גישתו במקורות ולפריסת המגרעות של החינוך המסורתי, הוא גם הציג תוכנית מעשית להקמת בתי ספר חדשים. כפי שמציין פיינר, החיבור "נתן כיוון ברור לתנועת ההשכלה, ומן הצד האחר הוא הגביה את החומות שבין ההנהגה הרבנית בשלב המעבר להנהגה אורתודוקסית ולעומתית למודרנה ובין האינטלקטואלים היהודים החדשים שצידדו ברפורמות בחינוך ובתחיית התרבות העברית". מובן שאיגרת זו קוממה עליו את החברה...

מירב ראובני | העברית מסמל למציאות: שיח על שפה מתחדשת שזר; ירושלים תשפ"ה   "כאשר באתי לארץ, לא ידעתי לבנות משפט טבעי בעברית. ולדבר לועזית לא רציתי", מספר ברל כצנלסון. "החלטתי שלא אוציא מפי מלה לועזית. במשך עשרה ימים לא דיברתי כלל. כשהייתי נאלץ לענות משהו – הייתי עונה באיזה פסוק קרוב לעניין". והסופר והעיתונאי ישראל חיים טביוב התאונן: "כמה יגיעות יגע אני עד שאעל על זכרוני את המלה הדרושה לחפצי והמצויה בתנ"ך או בתלמודים, וכמה אני מתעמל לברא מלים שאינן מצויות כל עקר באוצרות שרשינו!". במפנה המאות ה־19 וה־20 הייתה העברית שפה בהתהוות. שורשיה עתיקים ביותר, אך השימוש היומיומי בה היה כמעט בלתי אפשרי. מדוע התאמצו אותם כותבים כדי שהעברית תהיה ללשונם? כיצד באמת יצרו את השפה המוכרת לנו כיום, מה היו מקורותיה של העברית המתחדשת והאם היו לה גבולות? איך באמת הגענו למצב שבו העברית, הכתובה והמדוברת, נראית לנו שפה טבעית ופשוטה? בספר שלפנינו מבקשת מירב ראובני להשיב על שאלות אלו. את ראשית הדרך היא רואה בתקופת השכלת ברלין בשלהי המאה ה־18. המשכילים לא חלמו על שפה עב...

  עדן אביטבול | כובעים וחליפות: סיפורים מהישיבה ידיעות ספרים; 2025   עדן אביטבול למד בישיבות ידועות בזרם החרדי־ליטאי. במשך כמה שנים הוא פרסם טור במוסף 'מוצש' של 'מקור ראשון', תחת הכותרת 'סיפורים מהישיבה'. בסיפורים אלו הוא ביקש להעביר לקוראים את הרגשות ואת החוויות שמלווים בחורי ישיבות בחיי היומיום. בספר שלפנינו, פרי הטורים השבועיים, כמעט לא תמצאו תיאורים עמוקים של חוויות הלימוד עצמן, אולי כי אילו חוויות משותפות לכל לומדי הגמרא באשר הם. גם שמו של הספר 'כובעים וחליפות' משקף את עיסוקו ב'מסגרת', בחומות התרבותיות של הישיבה, וכמעט שלא בלב לבה של הישיבה – הלימוד או התפילה. בחורי הישיבות באיור שעל הכריכה היפה עומדים סתם כך, משוטטים או מתאספים סביב עניין כלשהו, אך לא יושבים ליד הסטנדרים בבית המדרש (השוו לאיור הסטנדר על ספרו הראשון של אביטבול - 'נועדנו לגדולות אחרות'). מי שמעוניין בתיאור חי של רגש לימוד הגמרא, מוטב שיעשה זאת בכתיבתם של ביאליק ואחרים. כתסריטאי טוב, עדן יודע לספר סיפורים ולהאיר דרכם פינות מוכרות פחות בחיי היומיום של בחורי הישיבו...

  גדעון טיקוצקי | תפרי העבריוּת: ארכיון הספרות לנוכח הקאנון מאגנס; ירושלים תשפ"ה   לפנינו ספרון קצר (141 עמ') אך גדוש, המגולל את סיפור הקמתו של 'גנזים' – ארכיון הספרות העברית החדשה. ארכיון גנזים הוא ביו־ביבליוגרפי, כלומר הוא מכיל הן את פרטי החיבורים הספרותיים הן את פרטי היוצרים. סיפור הקמתו כרוך בסיפור המאמצים ליצירת הקאנון העברי ולהכרה בו כתחום חשוב ומוגדר לעצמו. הספר נפתח בסיפור מעניין על המפגש של כמה מגדולי הסופרים עם בן גוריון במארס 1949, פחות משנה לאחר הקמת המדינה. בן גוריון ביקש לרתום אותם לסייע "בעיצוב דמות האומה במדינה ישראל". בדבריו הוא הציף את הניגוד בין המדינה הריבונית, נבחרת העם, לבין "אזרחי הרפובליקה החופשית של הרוח", וביקש ליצור ביניהם מגע ושיתוף פעולה. בסיכום דבריו הוסיף דימוי לא פחות מעניין: "אנחנו אנשי השלטון הננו בורסקים, ואתם הסופרים הבַּשמים [...] אני חושב, מלאכת הסופר והמשורר – אני מדבר על הסופר והמשורר האמתי – למלאכת עדנה וניחוח, אבל יש צורך גם בבורסקי העושה במדינה את המלאכה הגסה והקשה – מלאכת השלטון, ואנו זקוקים לכם"...

  דוד סורוצקין | לידתה של יהדות נורמטיבית: הנדסה חברתית, קאנוניזציה וצנזורה בספרד בימי הביניים הקיבוץ המאוחד; בני ברק תשפ"ה   דוד סורוצקין, כהיסטוריון ייחודי ובולט, לא מוכן לקבל את התבניות ההיסטוריוגרפיות המקובלות, והוא מבקש תמיד לנסוק אל על. שם, ממעוף הציפור, הוא משליך אבנים ומנתץ גבולות שהוצבו בין תקופות ובין תחומי מחקר. סיפור המסגרת של מחקריו של המחבר, לרבות ספרו הקודם וספרו החדש, הוא התהוותה של הדת – 'דת' כתופעה ששואפת לחול על ציבור הומוגני, בניגוד לזמנים קדומים בהם התקיימו אליטות דתיות שלצידן ציבור רחב ולא מלומד שיחסו לדת חלקי ואקראי. לידתה של יהדות נורמטיבית הגדירה גבולות לכלל הציבור, וגם פעלה, כיוצרת וכמושפעת, לצד אזורי חילון שהלכו והתפשטו. התרחשות זו אירעה בשלוש פעימות עיקריות: הראשונה, העומדת במוקד הספר הנוכחי, אירעה במאה ה־13, ובמהלכה נוצרה דת נורמטיבית אחידה הפונה לקהלים רחבים, בד בבד עם תהליכי חילון המתרחשים מתוך תהליכי הדתה אלו, בעקבותיהם וכריאקציה להם (ועל כך להלן); בפעימה השנייה, במאות ה־16 וה־17, עלו ה'אורתודוקסיה ומשטר המודרניות' (כשמו של ספר...

  נמרוד זינגר | בעל השם והרופא: רפואה ומאגיה בקרב יהודי גרמניה בראשית העת החדשה אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים; ישראל 2017   זה היה באפריל של שנת 1999. שמועה על דיבוק שנכנס באישה מדימונה בשם יהודית סיגאוקר עשתה לה כנפיים וה"רוחות" סערו. נמסר כי ב'ישיבת השלום' יערוך המקובל הרב דוד בצרי טקס מיוחד להוצאת הדיבוק. למדתי אז בקרבת מקום ואיני יכול לשכוח את המתח והדריכות שהורגשו באוויר. היום המיועד הגיע, וישיבת המקובלים מלאה מפה אל פה. הרב תשאל את הדיבוק, שהתברר כבעלה הנפטר של האישה – פנחס, והלה נענה לפרקים לשאלותיו, לעיתים בכעס, לעיתים בזלזול ולעיתים אף בבוטות. למיטב זכרוני סופר כי התשובות יצאו מפיה מהסוף להתחלה, למשל כאשר נשאל היכן הוא נמצא השיב 'ינומכחת' במקום 'תחכמוני'. הטקס ארך זמן רב, אך בסופו נאות הדיבוק לצאת, בתמורה להבטחה לתיקון נשמתו. סיפרו כי יצא דרך החלון, ואולי גם נופץ החלון. את הפרטים האחרונים אני כותב מזיכרוני, כי לא מצאתי להם תיעוד כתוב. לא אכנס כאן ללעג הרב שהיה בזמנו מצד התקשורת, לשמועות הסותרות בשאלה האם האירוע היה אותנטי או שהאישה עשתה ...