עמית גבריהו | נֶשֶךְ: הלוואה בריבית, כסף וחברה בספרות חז"ל

 

עמית גבריהו | נֶשֶךְ: הלוואה בריבית, כסף וחברה בספרות חז"ל

מאגנס; ירושלים תשפ"ה

 

לפני שנים רבות הייתי ער לדיון בין חברים. חבר חיפש בספר 'ארבעה טורים' את הלכות ריבית, אך חיפושיו הרבים לא העלו מענה. חבר נוסף הגיש לו את חלק יורה דעה והראה לו את הלכות ריבית. המחפש התפלא מדוע הלכות ריבית מופיעות בחלק יורה דעה, העוסק בדיני איסור והיתר, ולא בחלק חושן משפט, המסדיר את היחסים המשפטיים והממוניים בין אדם לחברו. לתהייתו יש להוסיף את העובדה כי הרמב"ם סידר את דיני ריבית בתוך הלכות מלווה ולווה שבחלק משפטים. בדברים הבאים לא תהיה התייחסות ספציפית למיקום של הלכות ריבית בטור, אך לכל הפחות יתברר כי מאחורי מיקומן של הלכות ריבית מסתתרת שאלת המשמעות שניתנה לאיסור ריבית במשך הדורות.

בספרו החדש עמית גבריהו דן בשאלת המשמעות של האיסור. מתברר כי במרבית ספרי המקרא חוקי הריבית ממוקמים במרכז דיני העניים, לצד דיני השמיטה, העבוט ומתנות העניים. קורפוסים אחרים מזמן בית שני מעניקים משמעויות נוספות לריבית, למשל בספרות קומראן ההתנהגויות הנדרשות ממלווים ולווים הן כלי בידי האדם לוודא שנחלתו לא תיפול לידי אחר, ובספרות היהודית הכתובה יוונית איסור הריבית מחובר לאידיאל האזרחי של אהבת האדם. על רקע זה באה ספרות התנאים ומעניקה הקשר מחודש לדין הריבית.

ספרות התנאים מעמידה איסור שיש לו גבולות ברורים, התחומים באמצעות הגדרות פורמליות הנעות סביב השאלה האם העסקה המדוברת היא 'הלוואה' או אינה 'הלוואה'. המשנה מציגה כמה מקרים של עסקאות אסורות, ואילו התוספתא משלימה עסקאות אחרות שאינן מוגדרות הלוואה ולכן אין בהן ריבית. ההבדלים אינם קשורים כלל במידת העוול שהעסקאות גורמות ללווה או לעושר שהן מציעות למלווה, אלא בהבדל פורמלי בין סוגים שונים של עסקאות. "המשנה אינה מתמקדת בתוצאות של העסקאות, אלא בצורתן ובפרטיהן, ומכאן אנו למדים שאיסור הריבית לא נועד למנוע תוצאות בלתי רצויות אלא יש בו משום ניסיון למנוע עסקאות שהן בלתי רצויות מצד עצמן" (עמ' 88). בכך מנתקת המשנה את איסור הריבית מתחום בין אדם לחברו ומעבירה אותו לתחום בין אדם למקום. התלמוד הבבלי נגרר אחרי תפיסה זו, וכפי שמציין המחבר, גם המחקר אימץ את ההבנה הזו וכך החמיץ את החידושים התנאיים הגדולים בהלכות הריבית; הסטת המוקד של דיני הריבית מן האתוס המקראי אל אתוס אזרחי, שבו המלווה והלווה הם אזרחים שווי־מעמד בעיר, והפיכת איסור הריבית לאיסור משפטי, מרובה פרטים, ובדרך שתיאר משה הלברטל את 'הופעת ההלכה' בספרות חז"ל, כ"כינון שדה מעובה וסמיך של הוראות ברמות רזולוציה גבוהות, שדה הנבנה לעיתים על בסיסה של מצווה כללית" (מצוטט בעמ' 257).

[את הטיעון הזה אבקש להאיר בעזרת מקור תלמודי נוסף. בשבועות שעיינתי בספר הזדמן לי ללמוד עם בני את מסכת בבא מציעא. הסוגייה בדף לה ע"א דנה במשכון שניתן תמורת הלוואה ואבד, וכעת עלה לדיון שוויו של המשכון. בלי להיכנס לפרטים, בסיום הסוגייה עולה תמונה לפיה הלווה מאמין למלווה שהמשכון אכן אינו ברשותו, ואילו המלווה אינו מאמין ללווה כמה היה המשכון שלו שווה. התלמוד עומד על ההבדל בין השניים ומציע כי הלווה מקיים במלווה את הכתוב 'תומת ישרים תנחם', ואילו המלווה מקיים בלווה את המשך הפסוק 'וסלף בוגדים ישדם'. רש"י מסביר שמדברי הכתוב אנו למדים שעושרו של האדם הוא עדות לישרותו ולנאמנותו, ולכן ניתנת מידה רבה של אמון למלווה בעל הממון, בעוד שעוניו של הלווה מעיד על הליקוי בישרותו ובאמינותו. למרות שמדובר בצדדים של משא ומתן תלמודי, עולה כאן תפיסה מהפכנית. בעוד אנו נוטים לראות בהלוואה פעולה של אמפתיה מצד המלווה כלפי הלווה העני והאומלל, התלמוד הופך אותו לסמל של חוסר ישרות ומסלק כל אמפתיה כלפיו. דיני מלווה ולווה הופכים מגילוי של חמלה כלפי העני, לדין ודברים משפטי של שני אנשים בחברה שוויונית.]

אלא שלגישה המנתקת את דין הריבית מהיחס לעניים, אין הסכמה תנאית גורפת. בעוד בספרות דבי ר' עקיבא טושטש מקומם של העניים בדיני הריבית, בשיטת דבי ר' ישמעאל, הקרובה יותר למקרא ולספרות בית שני, העניים מקבלים מקום בחלק מפרטי ההלכות של איסור הריבית ובאתוס שלו, וכך גם לומדים מן הכתוב על מצווה להקדים את העני להלוואה ולהלוות בכלל. ויש גם מקורות מפתיעים נוספים שמשמרים את התפיסה הקדומה. פרק מיוחד מוקדש לפיוט ולמדרש המאוחר. בספרות התנחומא עולה תפיסה חדשה שאינה מופיעה לא רק בסוגיות ההלכתיות בתלמודים אלא גם בדברי האגדה ובמדרשי האמוראים. מדרשי התנחומא מעבדים חומרים קדומים וגם מביאים מקורות חדשים אשר קושרים בין הריבית למצוקת העניים. בדומה לכך הפייטן יניי מעלה על נס את ההלוואה לעניים, הנחשבת בעיניו כעין צדקה, ובתוך עניינים אלו הוא משלב את איסור הריבית.

ההבחנה המרכזית שהעלה המחבר בחכתו גררה דיונים היסטוריים ופילולוגיים מרתקים. ביניהם למשל דיון מאלף על משמעות תפקידו של הסופר בעסקת הריבית. במשנה נמנים על העוברים בלא תעשה של ריבית המלווה והלווה, הערב והעדים, ואילו חכמים מוסיפים את הסופר. השאלה המתבקשת היא מדוע הסופר, שמלאכתו לכאורה טכנית, אחראי לעסקה האסורה. ההתרחקות מהמשמעות ההומניסטית של האיסור, לצד חידוד המשמעות של המילה 'סופר', מראה עד כמה חלקו בעסקה משמעותי. בנוסף נידונו בספר העולם החברתי של דיני הריבית, משמעות פסילתם לעדות של מלווים בריבית, התיאולוגיה של דיני הריבית, השוואות מאלפות לחוק הרומי ולמערכות חוק נוספות ולבסוף טכניקת 'היתר עיסקא' הנפוצה בימינו, אשר מרוקנת מתוכן את האיסור המקראי (על הנימה השיפוטית בחלק זה ארשה לעצמי להעיר כי לצד הלוואות בנקאיות שמטרתן רווח ובהן יש היגיון רב בחלוקת הרווח בין בעל הממון ובין היזם – זהו לבסוף ההיגיון המקורי של היתר עיסקא – מתקיים גם מנגנון של הלוואות מסוג אחר, שמטרתן לרוב היא עזרה לדל הזקוק להלוואה כדי לשרוד הוצאה חד פעמית או כדומה, ולשם כך מחזיקה החברה החרדית מערכת של גמ"חים שבה דין הריבית נשמר במלואו, ואין כאן המקום להאריך).

ספרו של גבריהו נועד למיטיבי לכת, ולו משום אופיו הסבוך של הנושא הנדון. עם זאת, לעזרת הקוראים נוספו מפעם לפעם סקירות קצרות ומעשירות על המקורות הנדונים, ותוזכר לשבח גם עריכתו הלשונית המזמינה שמפצה על עומק הנושא.