ברכה אליצור | בשבילי אגדות בראשית: מדרשי התורה בתמורות הזמן

 

ברכה אליצור | בשבילי אגדות בראשית: מדרשי התורה בתמורות הזמן

מתן ומגיד; ירושלים תשפ"ה

 

הלצה הרווחת בישיבות טוענת כי אופיין של גזרות היוונים, משתנה בכל חנוכה לפי הנושא החם שעליו מבקשים המטיפים והמשגיחים לעורר. השימוש בסיפורים היסטוריים כדי להעצים מסרים אינו טכניקה חדשה, ומקדמת דנא נהגו דרשנים לגייס למסרים שלהם את ההיסטוריה ואפילו לשכתב את סיפורי המקרא בהתאם.

לפנינו ספר מופלא שמבקש לבחון את התפתחותן של אגדות חז"ל המוסבות על סיפורי המקרא ומשלימות אותם. השלמת החללים הסיפוריים של התורה אינה המצאה של חז"ל. כבר בספרות בית שני רווחה הספרות המשכתבת, כמו ספר היובלים, ספרי הצוואות וגם קדמוניות היהודים. ספרות זו שכתבה את סיפורי המקרא והוסיפה חומר עובדתי רב. חז"ל בזמנם הוסיפו אף הם לא מעט על סיפורי המקרא. קיים במחקר דיון על דבר זיקתן של אגדות חז"ל למסורות שהילכו בזמן בית שני. קיימות בוודאי מסורות משותפות, אך לא ניתן להוכיח רציפות והשפעה ישירה, וייתכן בהחלט שנעלמו מאיתנו מקורותיהם של חז"ל. אך גם ספרות חז"ל אינה בעלת גוון אחד. במשך מאות שנים נוצרו אגדות. תחילה חיבורי האגדה הארץ־ישראליים כמו בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרשי רבה על המגילות, חלקים נוספים שנכללו במדרש רבה, מדרשי התנחומא ולבסוף מדרשים שנוצרו בימי הביניים. אם קשה להצביע על השפעות ישירות של ספרות בית שני על מדרשי חז"ל, הרי שבין דרשות חז"ל בדורות השונים הקשר הדוק וניכר יותר. למרות זאת גם ביניהם ניתן להצביע על הבדלי מגמות. מלבד הבדלי עריכה וסגנון קיימים גם הבדלים בתכנים ובמסרים.

מאחר והמדרשים הם תוצר של דרשנים שביקשו להעביר מסרים חינוכיים ותוכחות לעם, המסרים התעצבו בהתאם למסרים העדכניים, וניתן להסביר אותם על רקע התרבות שבה פעלו אותם דרשנים. בספר שלפנינו בחרה המחברת מספר נושאים מדרשיים, נושא לכל פרשה, שזכו לשרשרת מסורות אגדיות במדרשים השונים וגם בספרות החיצונית. לאור טענתה בדבר גלגול המסורות על רקע ההקשר התרבותי וההיסטורי שלהן היא מראה כיצד התגלגלה האגדה מדור לדור וקיבלה פנים חדשות ועדכניות.

אדגים בפרשת בראשית. מי שנבחר לדיון הוא למך בן מתושאל עם שתי נשיו עדה וצלה. בשירתו מתוודה למך "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי", אך חסרים לנו כמה פרטים, כמו מה פשרה של שירתו, מי הם האנשים שהרג ועוד. החֶסר הזה הביא דרשנים ופרשנים קדומים להפיק שכתובים ודרשות רוויים מסרים המכוונים לבני דורם. בספרות קומראן אין התייחסות לתקרית למך, אך בספרות היהודית ההלניסטית והמדרשית קיימת התייחסות לשירתו של למך. הראשון הוא ספר קדמוניות המקרא, המתייחס ללמך מתוך הקשר השפעתו על בני דורו כעשיית רשע באופן כללי; יוספוס בקדמוניות היהודים מציג את שושלת קין כחמדנים ואכזרים שתכונותיהם הביאו עליהם את סופם, ויש מי שהסביר שיוספוס ראה מול עיניו את טירני יוון וקיסרי רומא האכזרים והמושחתים וניבא את הגורם שיביא למפלתם; פילון העדיף להצביע על מידות הנפש המקולקלות של שושלת קין הפועלת רק למען עצמה, והוא דורש את שמו של 'למך' כלשון השפלה, כמו מך ושפל. בפרשנות של פילון מהדהדות תפיסותיו הפילוסופיות המושתתות על האסכולה הסטואית ודוחות את האתיקה האפיקוראית.

בספרות המדרשית סיפורו של למך מקבל השלמה מעניינת. בראשית רבה מציג את חטאו של למך כמי שלקח שתי נשים, אחת לפריה ורביה והשנייה לתשמיש, כאשר את הראשונה עיקר ומנע ממנה פריה ורביה, ואת השנייה הושיב לפניו כזונה. את שני מרכיבי הביקורת – על הפריצות המינית ועל הזנחת הציווי של פריה ורביה – ניתן לקשור להפקרות המינית שנהגה בתרבות הרומית הקדומה ולפיחות הדמוגרפי שנוצר מצמצום הילודה בקרב עשירי רומא. אך העובדה שהדרשן ממעיט לכאורה מחטא הרציחה של למך מעוררת לחשוב שלשם מגמה פולמוסית הוא מבקש להשוות את ההימנעות מפריה ורביה לחטא חמור כמו הרג. גם בספרות חז"ל עולה החשיבות של מצוות פריה ורביה, וחוקרים קשרו אותה לצמצום הילודה שהתרחש במאות השנייה והשלישית בעקבות הפולמוס היהודי־נוצרי סביב נישואין וילודה. בנוסף, בספרות הנוצרית נשמעה ביקורת כלפי נישואיו של למך לשתי נשים. בעקבות זאת מציעה המחברת כי המדרש יוצר פולמוס כפול, ראשית בנטרול חטאו של למך בנישואיו לשתי נשים, ומן הצד השני בהצבעה על חטאם של דור המבול שעיקרו את אחת מנשותיהם ובכך מנעו פריה ורביה – חטא השקול בחומרתו להריגה.

דרשה נוספת בבראשית רבה נצמדת לשירתו של למך ומסבירה אותה כמענה לנשותיו שחששו להתרבות משום שהמבול עשוי לבוא על חטאו של קין ולהשמיד את האנושות. הן הולכות להתייעץ עם אדם הראשון ונענות לו. המדרש הזה מסיט את המוקד מחטאו של למך, אך ממשיך להתמודד עם התעמולה הנוצרית נגד נישואין וילודה. דרשה קרובה לזו מופיעה מאוחר יותר בתנחומא. לפי דרשה זו, שבוודאי מושפעת מבראשית רבה, אין עידוד של פריה ורביה אלא הבלטת חטאו של למך כרוצח של קין. המחברת מראה כי החל במאה הרביעית עולה האשמה נוצרית בביגמיה כלפי למך והטענה שהמבול נועד לבער את הביגמיה מן העולם. מקורות נוצריים בהמשך מעניקים משקל זהה לביגמיה ולרצח של למך כגורמים למבול. על רקע זה מציעה המחברת כי המקורות הדרשניים המאוחרים יותר, כמו התנחומא, הזניחו את העיסוק של הגרסה הקדומה בבראשית רבה בביקורת על נישואיו לשתי נשים והתמקדו בחומרתו של חטא הרצח.

החוליה המעניינת בסיפור היא התפתחות המסורת בחיבור ערבי תימני מהמאה השמינית המיוחס לאבן השאם. בחיבור זה סיפורו של למך דומה לסיפור בתנחומא, אך בהיפוך מגמה. ההרג של קין בידי למך מוצג כנקמת דם על הריגתו של הבל שלפי המסורת בחיבור זה היה זקנו של למך. עיבוד המסורת במגמה להלל את נקמת הדם מתאים לתרבות הערבית והחברה הבדואית, שעודדה נקמת דם.

עד כאן טעימה על קצה המזלג מהפרשה הראשונה בספר. מדובר בחיבור מופלא בין ידע אקדמי עשיר לבין כתיבה נעימה ומרתקת השווה לכל נפש. הכרך מכיל את פרשיות חומש בראשית, ואני מקווה מאוד שנזכה לראות כרכים נוספים בסדרה.