יואל שפיץ | אש לא יכולה לנוח: עוד רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
יואל
שפיץ | אש לא יכולה לנוח: עוד רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
ידיעות
ספרים; 2025
את
הספר החדש של יואל שפיץ קראתי כמעט בנשימה אחת. מן הדין היה לקרוא בו לפרקים, לעכל
פרק אחר פרק, להתבונן וללמוד, אבל קשה לעזוב כזה ספר באמצע. את הרב שטיינזלץ לא
צריך להציג בפני אף אחד; אין יהודי שלא למד או טעם מדבריו. הוא לא היה רק מורה אלא
גם מחנך גדול, והספר הזה מעביר בחיות ובחן רב מעט מן המסרים הדידקטיים, שרבים מהם
רלוונטיים גם כיום הן מבחינה חינוכית הן מבחינה ציבורית. ההומור והציניות המתבלים
כל פרק כוחם רב להעברת המסרים. אתן כמה טעימות שבחרתי באופן אקראי.
פרק
מיוחד בספר חושף מה היה כל כך חשוב לרב שטיינזלץ שאנשים ילמדו את התלמוד. במסגרת
הכנותיו של מחבר הספר לקראת לימוד תלמוד במסגרת מעורבת דתיים וחילונים, הוא בא
לשמוע מהרב שטיינזלץ על חשיבות לימוד התלמוד בעיניו. הרב הפתיע אותו באמירה
ש"כאן בישראל אנחנו מלמדים יותר מדי תנ"ך". התלמיד זז באי נוחות,
אך הרב המשיך והסביר שקשה לדעת כמה מהחומר נקלט אצל התלמידים, אבל את הסגנון
הנבואי הם קולטים יפה מאוד וגם מחקים אותו. "הרי, מה זה נביא? נביא לא בא
בדין ודברים עם האנשים שלהם הוא מנבא. זה פשוט לא העניין שלו, הוא בא להעביר מסר,
לא לשוחח. נביא מזהיר מפני קטסטרופות... באופן כללי, לנביאים אין חוש הומור...
עכשיו, איך אני יודע שתלמידים קולטים את הסגנון הנבואי? כי זה הסגנון הרווח כאן
בישראל... במדינת ישראל אנשים אינם משוחחים כדי לשכנע אלא מטיפים את דעתם. ולשם כך
הם מנבאים שחורות על ימין ועל שמאל, עם קשר ובלי קשר – עם אחריות ובלי אחריות – על
מה שיקרה או לא יקרה במציאות. זה נעשה מעין ספורט ישראלי לנבא שחורות. והדבר
המתסכל הוא... שבישראל יש לאנשים מעט מאוד הומור עצמי. על אחרים כולם כמובן יכולים
לצחוק. הסאטירה כאן היא מאוד פוליטית, אבל תמיד על הצד השני" (עמ' 190).
התלמוד, לעומת זאת, הוא דו־שיח. כדי לשכנע אתה צריך להביא ראיות, וכל הפעולה
התלמודית היא דיבור והקשבה ושכנוע, אחרת אין בזה שום טעם. בתלמוד יש 'תא־שמע', אתה
עוד לא יודע אם זה קושיה או סיוע, אתה פשוט צריך להקשיב עד הסוף. וגם יש 'תיובתא'
ויש 'קשיא' ויש 'תיקו', ביטויים מגוונים שעיקרם הוא הקשבה וגם סבלנות ולפעמים גם
חוסר הכרעה. "זהו ספר שכל כולו שפיות הדעת. אם יהודים נשארו שפויים למרות כל
מה שקרה סביבם, אני חושב שהתלמוד כיצירה תרבותית, כיצירה שבונה סגנון שיח – הוא מה
שגרם לכך, התלמוד הוא עמוד התמך של השפיות הזו".
בפרק
נוסף גילה הרב מה עומד מאחורי התמסרותו הטוטאלית לחבר את הדור לתלמוד העתיק.
כשנכנס פעם לכיתה ט' שבה לימד המחבר, הוא פתח את דבריו כך: "שלום, אני עדין
שטיינזלץ, כן, כן, זה שהשם שלו מופיע על הגמרות שחלקכם מכירים מהבית של ההורים או
מהספרייה של בית הכנסת. עכשיו, אני יודע שחלקכם ודאי מתפלאים ושואלים את עצמכם –
מה?! האיש הזה מהגמרות עדיין חי? אז הנה, בא ההרוג ברגליו, אני פה ואומר לכם בקולי
– אני חי" (עמ' 218). זו לא הייתה סתם הלצה, הוא ביקש להעביר מסר חשוב. אנשים
חושבים שכל אחד מהאנשים שמופיעים בספרים הקדושים הוא אדם מן העבר, אחד שכבר נפטר,
ולכן גם נראה שהדברים שכתבו אינם רלוונטיים לזמננו. אבל לא, האנשים האלו חיים,
והדברים שהם כתבו שייכים לכל אחד ואחד. "הוא ניסה לבלבל את כולם עם התופעה
המוזרה הזו של אדם חי מאוד, עדכני לחלוטין וחכם באופן מפליא, שלוקח את כל מה שכתוב
בספרים הישנים – ברצינות גמורה, ובטוח שנכתבו עלינו ובשבילנו".
במבט
ראשון הדחיפה שלו את התלמידים נראית תמוהה ואף קשה מדי, אך בהתחשב באהבה הגדולה
והענווה האמיתית שלו הדברים מתקבלים אחרת. הוא לא עשה הנחות, לפעמים גם עקץ וקטל,
אבל שני הצדדים הכירו באהבה הגדולה ובזכות זה התקדמו מאוד. ולא מדובר רק בצעירי
הצאן, אלא גם באנשים מבוגרים שפגש. המחבר מספר שסיפר לו אדם מבוגר שבסוף שנות
השישים אמר לו הרב שטיינזלץ בפגישה אישית שממנו לא יצא שום דבר. "נעלבתי
נורא", הוא מספר, "אבל האמת היא, ואת זה אני אומר לך – שהרבה ממה שעשיתי
ובניתי לאורך השנים היה רק כדי להוכיח לו שהוא טעה. אז אולי אני בכל זאת חייב לו
משהו..." (עמ' 202).
ההומור
הנדיר שלו מבצבץ גם בהברקות אגביות ששזורות לאורך הספר. כשתלמידו הגיע נסער וסיפר
על קורס ביקורת המקרא שבו הציע המרצה את ההבחנה בין ישעיהו הראשון לישעיהו השני,
הוא ניצל את ההזדמנות כדי להעביר מסר מתחום אחר וסיפר שגם הוא הכיר אדם אחד כזה...
ישעיהו ליבוביץ'. "לפי החשבון שלי, הוא היה שלושה או ארבעה אנשים... לדוגמה,
בתור אדם ובתור מורה – הוא היה רגיש ואדיב בצורה בלתי רגילה. אבל כשעלה לבמה או
ניצב מול מצלמה, ראית דמות אחרת לגמרי, כאילו נכנס בו איזה שד. זו אגב הדמות
שמוכרת לרבים... אבל מה לעשות שאני הכרתי אותו. שוחחתי איתו, למדתי אצלו – ואני
יכול להעיד – מדובר באדם אחד" (עמ' 188).
אלו
היו רק מעט טעימות מספר מלא וגדוש. פשוט לקרוא, לצחוק, להנהן ולהתרגש. אנחנו
עדיין בתקופת החגים ומדובר בספר שיכול להיות מתנה מעולה, גם לילדים וגם למבוגרים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה