דוד מנחם | שלום במרומיו
דוד
מנחם | שלום במרומיו
ידיעות
ספרים והוצאת בית; ישראל 2025
"זקנה
בבלית חכמנית היתה בירושלים, שהיתה מחבבת את המצוות ואוהבת תלמידי חכמים ודבקה
בתפילות בכל לבבה ובכל נפשה... בעיקר היתה שמחתה מרובה בחג הסוכות, כשהיתה אוחזת
מנהג אִמותיה בידיה ונוטלת לולב ומיניו ומברכת עליהם בשם ומלכות. והיו כל השומעים
את ברכתה עונים אחריה אמן בכוונה גדולה... והגיעה שמועת מנהגה לברך על נטילת הלולב
אצל חכם צעיר אחד, ועמד על העניין ושאל וחקר ודרש היטב, והעידו לפניו מגידי אמת
שכך הוא הדבר... הם נתכוונו לספר בשבח מעשיה ועל דבקותה במצוות כי רבה היא, אך
החכם הצעיר – רוח אחרת היתה עמו, כי מצא בברכתה איסור ברכה לבטלה."
במוקד
ספר הפרוזה של הרב דוד מנחם מתקיים מאבק סמוי בין אותו חכם צעיר, נלהב ונמהר,
שמוכן ליקוב את ההר עם הדין שעלה בידו, ובין אותה זקנה מיושבת ונעימת הליכות
שחומקת באלגנטיות מזירת העימות. בענווה רבה מול הרב המוערך בעיניה, מחפשת הזקנה
החכמנית דרכים שקטות להחזיק במנהג אימהותיה הישן. לאחר שהרב הצעיר קופץ לעומתה
בבית הכנסת בצעקות "ברכה לבטלה!", היא עוברת לקיים את המנהג בסוכתה.
וכאשר מתארגנות משמרות מחאה נגד סוכתה, היא עוברת לקיים את המנהג בביתה.
ואולם
טעות היא לזהות את עמדתה עם פמיניזם אקטיביסטי, וניגוד זה הוא המוקד הנוסף שבספר.
נכדתה, שנטתה מהבית המסורתי והמתבטל לרגלי החכמים, מחפשת כיצד לחבר את סבתה למאבקה
ולתלונותיה, והיא מתאוננת על כך שהעולם כולו מתקדם "ורק כאן אצלנו תקועים
בשנת תרפפ"ו". מתוך דברי כעסה היא שופכת את מרירותה על כל גברי העולם,
ומאשימה את חכמי היהדות בנתינת יד לשוביניזם ובהדרת נשים ממערכת התפילות והמצוות,
ומשם קצרה הדרך להטחת עלבונות בתורה הקדושה.
ואולם
כאשר הנכדה מבקשת להכתיר את סבתה כמלכה פמיניסטית, הזקנה מסרבת בנחרצות.
"עָיוּנִי", היא פונה לנכדתה, הלוא עברנו כבר שתי מלחמות עולם ומה לנו
לפתוח במלחמה נוספת. הסבתא מבקשת מהנכדה לא להכתיר אותה בשמות מודרניים,
"פְּנִימִיסְטִית" בלשונה החיננית, שכן היא רק רוצה להיות אישה טובה כמו
אימה וסבתה הצדקניות. הזקנה מתוארת אפוא כמי שצועדת במעין דרך אמצע. היא איננה
מוכנה לקבל את פסקיו של הרב הצעיר נגד מנהגי אבות ואימהות, אך גם לא להתריס נגד
ההגמוניה הגברית־הרבנית ולהיאבק בה.
בעיצומו
של הספר הולכת הזקנה לעולמה, ושם כמדומה אנו מתוודעים לראשונה לשמה, "טובה
ברכה". אבל הסיפור לא מסתיים כאן, שכן העולם הזה הוא רק צידו האחד של המטבע.
בעולם האמת העלילה מתגלגלת באופן דרמטי לא פחות: "אמר המספר, המקווה לאל חי
שישמרהו ויחייהו וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ: עד כאן סיפרתי ממה שיכול אדם לראות בעיניו
ולשמוע באוזניו כדרך המספרים, ועתה הנני משלים ממה ששמעתי שנעשה עם אותה צדקת בבית
דין של מעלה. ואיני אומר איך שמעתי וממי שמעתי, אך אני אומר: שמעתי" (עמ'
104). בעולם הבא מתרחשת דרמה של ממש. טובה ברכה זוכה לקבלת פנים מרהיבה ועמוד אור
הולך לפניה להנחותה, ואולם אחרי שמעשיה הטובים מעידים בעדה, צץ מקטרג מרושע ושולף
כצפוי את הברכות שבירכה לבטלה. בנקודה זו נפתח ויכוח שמיימי האם מנהג אימותיה הוא
שקובע, או שמא הוראת חכמי העיר על העליונה.
לפני
שאנסה להצביע על רקעו ההיסטורי והריאלי של הסיפור, אומר כמה מילים על איכותו
הלשונית והפואטית. הוד קדומים נסוך על כתיבתו של חכם דוד מנחם. סגנונו מבוסס על
הסגנון הרבני הספרדי, אך הוא מערב רבדים נוספים של השפה העברית, ובכלל זה המקרא,
ספרות חז"ל, העברית החדשה ואפילו סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב.
כעת
ניגש להתבונן מעט ברובד הסמוי של הספר, אם כי עלי להציב אזהרת ספוילר. ובכן,
הסיפור היפה של הרב מנחם אינו כה תמים. בין שורותיו הוא מגלם מאבק ממשי ועתיק
יומין בשאלת סמכותה של ההלכה הכתובה מול גופי ידע ומנהג הנסמכים על מסורת או על
קבלה.
ארשה
לעצמי לזהות את דמותו של הרב הצעיר עם דמותו של הרב עובדיה יוסף. כידוע, הרב
עובדיה הציב לעצמו מטרה להשליט את פסיקותיו של "מרן", רבי יוסף קארו בעל
השולחן ערוך, על כלל העדות בארץ ישראל, או לפחות על יוצאי ארצות האסלאם. אחת
הסוגיות הבולטות שהוא עסק בהן בהקשר זה היא אכן השאלה של ברכת נשים על סוכה ולולב.
כבר
בחלק הראשון של ספרו "יביע אומר" (אורח חיים, סימנים לט–מ) טרח הרב
עובדיה לדחות באריכות את מנהג הנשים לברך על מצוות אלו. כדרכו הוא פרס את הסוגיה
בהרחבה מרשימה, והוביל קו תקיף השולל את ברכת הנשים, על יסוד דברי הרמב"ם
ורבי יוסף קארו. את מנהג הנשים לברך הוא ראה כמנהג עממי שלא כרצון חכמים, ולא חסך
גם ביטויים כמו "נשים דעתן קלה" וכהנה וכהנה. וכמו דמותו של הרב הצעיר
בספר, המשלב תקיפות עם הסברה ושכנוע, כך מסיים הרב עובדיה יוסף את תשובתו בעניין
זה בספר "יחוה דעת" (א, סח): "וזה לי כשלושים שנה שאני דורש ברבים
לבטל המנהג של הנשים בזה, בהסברה נאותה, ורבות בנות עשו חיל, ונהגו שלא לברך על
הלולב, ולבלתי סור מן המצוה כפי שהורונו רבותינו הפוסקים. אשריהם ישראל המטים אזן
קשבת לקול מורים, והאמת והשלום אהבו".
ואולם
רבים מיוצאי קהילות בבל נסמכו על רבם בעל "בן איש חי", ולא ראו בעין יפה
את המהפך שביקש הרב עובדיה הצעיר לחולל נגד המנהג והמסורת הבבליים. כבן ליוצאי
עיראק, וכמי ששמותיו הנוספים הם "יוסף חיים" על שם הבן איש חי, מחבר
הספר שלפנינו צועד בדרכם. הוא מעמיד את הזקֵנה מול הרב הצעיר, כביטוי לכך שהמנהג
הוא זקן ומיושב ויש להעניק לו את הבכורה. אכן, הרב והזקנה אינם מוזכרים בשמותיהם
ברוב הספר, אולי משום שאין אלה דמויות אנושיות אלא סמלים לתפיסות עולם מנוגדות. רק
עם פטירתה מקבלת הזקנה את שמה "טובה ברכה", המשקף כמובן את עמדתה בעניין
הברכה וגם את הטובה והברכה שהמסורת מעניקה למחזיקים בה. הרב הצעיר אינו מכיר
בבכורה זו, ומערער על מנהגים מקובלים מתוך עיוניו בספרי ההלכה.
אותה
זקנה אינה עומדת כאן לבדה. לצידה משרטט המחבר את דמויותיהם של חכמי העדה הזקנים,
המתאפיינים בשתיקתם ובענוותנותם. בולטת ביניהם דמותו של המקובל הבבלי רבי אליהו
נורי, שהיה יושב ולומד בעזרת הנשים של ישיבת בני בבל. קשי יום היו עולים אליו,
ובלית ברירה היה מתבטל מתלמודו ומשתתף בצערם, ואף כותב קמעות ומביט בשמות הקדושים
כדי לדעת את מקור החולי ואת אופן הרפואה.
הרב
הצעיר, שמכיר בגדולתו של חכם אליהו, מבקש לגייס אותו למאבק וגורר אותו לביתה של
הזקנה, מתוך ציפייה שיסמוך את ידו על פסק ההלכה שהעלה. ואולם חכם אליהו, שרק על
פתח בית הזקנה מבין לשם מה הוזמן, מבקש מהרב הצעיר להניח להם לשוחח לבדם. בלחש הוא
אומר לה שהיא צודקת, מבקש רק לוודא שאינה מנענעת כדרך הגברים מטעמים קבליים, אך
שמח בתשוקתה ומניח לה להמשיך במנהגה. הרב הצעיר מתלונן באוזניו מדוע לא מיחה בה,
אך החכם הישיש מפטיר לעומתו: "באמת ככה כתב מרן. אבל הגע עצמך, וכי מרן היה
טורח ועולה אל ביתה וגוער בה כמוך?!" (עמ' 85). לא קשה לזהות כי מדובר בדמותו
של הרב יצחק כדורי, שבינו ובין הרב יוסף שרר מתח רב בשאלות כמו משקלה של הקבלה
בשאלות הלכתיות, מתח שאף הגיע לפסים אלימים.
אחד
המקורות שהרב עובדיה מתמודד עימם בשאלת ברכת הנשים הוא שו"ת מן השמים של ר'
יעקב ממרויש, מחכמי הראשונים, שקיבל בחלום תשובה מן השמיים ולפיה יש להניח לנשים
לברך על מצוות אלו. החיד"א ציטט את הדברים כחיזוק למנהג שלפיו נשים מברכות,
אך הרב עובדיה אינו מוכן לקבל זאת. לדבריו, התשובה שר' יעקב ממרויש קיבל מן השמיים
ניתנה לו בהתאם למנהג מקומו שנשים מברכות, אך אין היא נוגעת לנוהגים כדעת
הרמב"ם ור' יוסף קארו.
נטייתו
של הרב עובדיה למעט בערכו של החלום מגולמת אף היא בספר שלפנינו. כאשר אשתו של הרב
הצעיר מספרת לו שחלמה על אסון העומד להתרחש, וכי חכם אליהו המליץ שיבדוק את
תפיליו, הוא מזלזל בחלומה ומצטט את הרמב"ם ואת השולחן ערוך, הקובעים שתפילין
שהוחזקו כשרות אינן צריכות בדיקה. העלילה מתגלגלת כך שהרב הצעיר נאלץ להיכנע לאשתו
ולמסור את התפילין לבדיקה, ובה מתגלה טעות חמורה בתפילין. מתברר כי החלום ניצח את
ההכרעה ההלכתית המושכלת, ומתברר גם כי הרב שזעק שנים על "ברכה לבטלה"
נכשל בכך בעצמו. בשלב זה לא תופתעו אם אציין שגם כאן הסיפור מבוסס על אמת
היסטורית; הרב עובדיה יוסף עצמו גילה שהתפילין שהניח במשך שנים, מאז בר־המצווה
שלו, פסולות, ובספרו אף הקדיש תשובות הלכתיות להשלכותיו של אירוע כזה לעניין ברכה
לבטלה או עשיית תשובה.
נדמה
כי הרקע שפרסתי כאן מעניק ליצירה שלפנינו ניחוח פולמוסי רב־עניין. אם מבחינה
ספרותית העלילה מתפתחת באופן מפתיע, הרי שבקריאה עיונית ומתוך הכרת הרקע ההיסטורי,
מגמתו של המחבר ניכרת כבר בראשית העלילה, ולאורך הספר הוא מוליך אותנו לעבר המסקנה
המתבקשת בדבר עליונותם של המנהג והמסורת על פני ההלכה הכתובה. קוראים בקיאים
עשויים לזהות בנקל גם את הדמויות הנוספות; למשל את אותה נכדה שהולכת לאקדמיה
ונעשית פמיניסטית רדיקלית, או את בתו של הרב הצעיר, שבסוף הסיפור אנו פוגשים בה
מברכת בעצמה על ארבעת המינים למגינת לבו.
לסיום
אבקש להבהיר כי במאמריו המצויים ברשת מביע המחבר הערכה עצומה כלפי הרב עובדיה
יוסף. נראה כי בדרכם של חכמי העדה הוא מבקש להביע בספרו עמדה מרומזת ומורכבת.
הזקנה מלאה ביראת כבוד כלפי הרב הצעיר, והתעקשותה להחזיק במנהגי אימהותיה אינה
מעיבה על כך. המורכבות הזו משקפת את הכבוד ההדדי המצוי בין חכמי ארצות האסלאם, גם
כאשר הם חולקים בתוקף איש על רעהו.
-
פורסם במקור במוסף 'שבת' של מקור ראשון, י"א בתשרי תשפ"ו,
03.10.2025
תגובות
הוסף רשומת תגובה