מרים פרנקל | "האוהבים והנדיבים": עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים

 

מרים פרנקל | "האוהבים והנדיבים": עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים

מכון בן־צבי; ירושלים תשס"ז

 

בלילה סתווי של שלהי אוקטובר 1140 נראתה דמות שפופה מתנגבת לבית מכובד בעיר הנמל אלכסנדריה. פרטי הפרשייה מתבררים מתוך מכתב חלקי ששרד בגניזה הקהירית. באותו בית התארח לא אחר מאשר ר' יהודה הלוי. מתברר כי סביב ביקורו של ריה"ל באלכסנדריה נוצרו מתחים רבים, כאשר כמה מנכבדי הקהילה התקוטטו על הזכות לארח אותו. ריה"ל נאות לביקורים קצרים, כולל ביקור חטוף אצל אחד מזקני הקהילה לפני כניסת ראש השנה של 1140. נכבד אחר, אבו אלכרם בן מטרוח, הפעיל על ריה"ל מערכת לחצים בעזרת הדיין המקומי ובעזרת שליח מאת ראש המשטרה, עד שנאות לבוא אליו בליל שבת. כותב המכתב ששרד, אבו נצר בן אברהים, סוחר מנכבדי קהילת אלכסנדריה, מספר כי הוא נותר מסוגר בביתו בעקבות מחלת עיניים. אך לא איש כמותו יפספס פגישה עם ריה"ל והזדמנות להשתעשע עם שיריו הייחודיים. אלא שאבו נצר חשש שאם פגישתו תיוודע בעיר, יופעלו על ריה"ל לחצים מצד אנשים נוספים שיקנאו בו. לשם כך התגנב אבו נצר לבית שבו שהה ריה"ל באישון ליל. מכתבים נוספים שהתגלו בגניזה שופכים אור על דמותו של אבו נצר כאיש ציבור, נציגו באלכסנדריה של הסוחר הגדול חלפון בן נתנאל, שהיה איש שפעל מאחורי הקלעים ובאמצעות כוחו הסמוי הצליח להפעיל אנשים מרכזיים ולהשפיע על מהלכים בקהילת אלכסנדריה ומחוצה לה.

אבו נצר השתייך לחברת העילית של הקהילה היהודית באלכסנדריה של תקופת הגניזה. לעילית זו היה מערך ארגוני שלם שנועד להגן על האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הקבוצה. הקשרים בתוך הקבוצה התבססו על זיקה אישית והתבטאו במונחים של ידידות, אהבה ונדיבות, כפי שניתן ללמוד למשל מהתארים 'האוהבים והנדיבים' שבהם כינו חברי הקבוצה זה את זה. סיפורה של קהילת אלכסנדריה היה עשוי לשקוע כמעט לחלוטין אלמלא גילוי הגניזה הקהירית. מרים פרנקל אספה ביסודיות את תעודות הגניזה הנוגעות לקהילה זו, ניתחה פיסה אחר פיסה, והציבה בפנינו פסיפס מרהיב ומעורר השתאות. מצידה ביקשה פרנקל ללמוד על כלל חלקי הקהילה, אלא שהגניזה לא שימרה למרבה הצער את קולותיהם של השוליים החברתיים, וכך התברר לה כי הדרך היחידה ללמוד על כלל הקהילה, היא דרך חשיפת שכבת העילית, על מנגנוניה הגלויים והנסתרים.

חוקרי הגניזה, בראשם יעקב מאן ושלמה דב גויטיין, הקימו לתחייה עולם שלם שלא נודע עד לזמנם. אחריהם קמו חוקרים נוספים שהתמקדו באזורים או אישים ספציפיים, כמו מנחם בן־ששון שכתב על קהילת קירואן, אלינער ברקת שכתבה על פסטאט, משה גיל ועזרא פליישר שכתבו על ר' יהודה הלוי, ומ"ע פרידמן שכתב על נושאים אחדים ולאחרונה גם זיכה אותנו בספרו על הרמב"ם וגניזת קהיר. ספרה של פרנקל מצטרף לספרים מכובדים אלו וכמו בחלקם הוא מחולק לפרקי סיכום של הממצאים ולקורפוס מלא של התעודות בשפת המקור ובתרגום לערבית, כולל הערות והפניות ביבליוגרפיות. הפרק הראשון בספר משרטט את גבולות הזמן והמקום של המחקר. הפרק השני מכיל אוסף ביוגרפיות של אותם אישים ידועים בגניזה, דרכם אפשר ללמוד על כלל הקהילה, וגם למקם אותם בהקשר לדמויות ידועות יותר, כמו ריה"ל, הרמב"ם ובנו ר' אברהם. הפרקים השלישי והרביעי מרחיבים על אודות טיב ההנהגה הקהילתית באלכסנדריה ועל המשמעויות השונות שכללה ההצטרפות לשכבת העילית.

תעודות הגניזה אינן מחוורות כל צורכן ומובן כי לא תמיד נוכל לחדור מבעד המילים למלוא המשמעות של הרמיזות והקיצורים. כזה הוא למשל מכתב מאלף שנשלח אל הרופא שמואל הלוי ובו בקשת עזרה בביטול גזירה האוסרת על אמירת פיוטים בתפילה. העובדה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה אינה חד משמעית, וזו היא רק דעתה של פרנקל. גויטיין סבר שמקור המכתב בעיר שדה במצרים, ואילו מרדכי עקיבא פרידמן סבור שהמכתב נשלח מבית הכנסת הירושלמי בפסטאט (ואף הוסיף להחזיק בדעתו ולדחות את דבריה במאמר מאוחר יותר בספר הזיכרון למאיר בניהו, א, עמ' 307). פרנקל מציינת כי קבוצת חסידים מתלמידיו של ראב"ם ישבו גם באלכסנדריה, ומלבד זאת המכתב מתייחס למחלות ריאה אפידמיות האופייניות לאלכסנדריה. בתרגום של פרנקל נכתב כך: "ואם ראיתם אותנו, קהל ישראל, שכבר חוסלנו ונהרגנו בגלל המחלות הרבות הפוקדות אותנו, דעו לכם, כי על דברי אבותינו ואבות אבותינו נהרגנו". נשאלת השאלה, מה למחלות ולמסירות נפש על מסורת אבות? ובכן, המילה שזיהתה פרנקל במקור הערבי היא 'אלבראסים', כלומר המחלות. אלא שפרידמן זיהה את המילה 'אלבראטיל', כלומר שוחד. הסיבה לערפול בקריאה היא שהאות טי"ת סגורה ודומה לסמ"ך, והשכבה העליונה של הנייר חסרה באמצע התורן של הלמ"ד. פרידמן העדיף את הקריאה שלו הן משום שלא מצא את צורת הריבוי 'בראסים' במילונים הן משום שההקשר מורה שלא מדובר במחלות. מסתבר יותר שהכותב מלין על השוחד שניתן כדי להצר ליהודים ושמחמתו נהרגו היהודים על דברי אבות, ולא על מחלות שאינן מעניין התלונה. 

כך או כך החוקרים משערים כי התלונה נשמעה נגד חוגו של ר' אברהם בן הרמב"ם שניסה להחיל מנהגי תפילה חסידיים ולבטל את אמירת הפיוטים. במכתב מלין הכותב על "מה שקרה בעניין התפילות והמנהגות מידי אלו אשר סברו כי לא די לנו בגלות, בעניות ובשפלות בין אומות העולם. היינו רגילים להתכנס בבתי הכנסת ל'קדושה וקדיש'. ומרוב העוונות בעוד אנו פוחדים מרשעת הגויים, שלח לנו את רשעתו של אותו רודף שלטון ושררה" (עמ' 439–440). פעם, הם מציינים, היינו מעבירים את השבתות והחגים בברכות מפויטות בתפילה, וזאת על דעתם של חכמינו המתירים דבר זה. אלא שאותו רודף שלטון ושררה מבקש לעשות הפך תקנות הראשונים ולהכפיש את הצדיקים, ואף דורש מהם להצטרף להשקפותיהם של קבוצתו תוך נטישת מנהג אבות.

פיסות המידע המצויות במסמכי הגניזה יכולות ללמד גם על מסורות הלכה ומנהג שנשתכחו. כזה הוא למשל סיפור מרתק שנפרס בהרחבה במכתב שכתב תושב אלכסנדריה אל אחיו בעדן, בשנת 1176. נושא המכתב הוא דודם של הכותב והנמען שנפטר במהלך מסע מסחרי. הנמען סעד את הדוד לפני מותו, אך הקשר בינו לבין משפחתו באלכסנדריה נותק, והכותב מבקש לדעת מה כתב הדוד בצוואתו לפני מותו. מהמכתב עולה כי אשתו של אותו דוד ילדה בן, ארבעה עשר חודשים לאחר נסיעת בעלה, ועקב חטאה החמור המשפחה מבקשת למנוע ממנה כל חלק בירושת בעלה. בתיאור הסיפור על לידת הילד הממזר נכתב כי "חלק מהיהודים הרומים כגון אבן מוסי מנצור ומנצור אבן אלכבית חברו יחד עמה עד שכינסו כעשרה יהודים ומלו אותו. לא נכח שם לא דיין ולא חזן ולא ברכו עליו" (עמ' 300). התיאור מבטא את תחושת הריחוק שחשו כלפי אותה יולדת, עד כדי שחשובי הקהילה מנעו רגלם מבוא בטקס הברית, ויתרה מזאת גם לא בירכו על אותה מילה. לא פורש כאן האם לא בירכו את שלוש ברכות המילה או רק את חלקן, אך בפשיטות הכוונה שלא בירכו כלל. האם משתקפת כאן תפיסה המטילה ספק ביהדותו של אותו תינוק או במשמעותו של טקס המילה שלו?

מסורת שונה שהשתמרה מתקופת הגאונים מעשירה את התמונה ההיסטורית. ר' יצחק בן אבא מרי בספרו 'העיטור' (שער ג, הלכות מילה) מצטט תשובת גאון: "ממזר אעפ"י שהורתו באיסור, מטיפה כשרה הוא וה"ה [=והרי הוא] כישראל לענין ירושה וכל דבר [...] והלכתא מברכין עליו ברכת המילה עד כורת הברית אבל לבקש עליו רחמים – לא". תשובה זו הובאה בספר ארבעה טורים (יורה דעה, סי' רסה) ומשם הועתקה לשולחן ערוך. הפסיקה ההלכתית הכירה בו אפוא כישראל לכל דבר, כך שיש לברך עליו כרגיל, אלא שאין מבקשים עליו רחמים, כנראה מתוך תפיסה שאין העם היהודי חפץ בו. אנחנו כמובן לא יכולים לקשור מבחינה היסטורית בין תשובת הגאון לאותו מכתב מאלכסנדריה המשיח לפי תומו, אך קיומה של תשובת הגאון מעיד על המבוכה ששררה בשאלה זו, וכעת מתאשרת אי בהירות זו גם במנהג המתואר במכתב לפיו לא בירכו על התינוק כלל. בשולי הדברים אוסיף כי הריטב"א בחידושיו למסכת שבת (קלז, ב) עוסק בברכה השלישית של מילה – 'אשר קדש ידיד מבטן', והוא מעיר: "ופירשו הגאונים ז"ל דברכה זו לא מברכין על ממזר". הרי לנו דרך אמצע המחלקת בין הברכות, ולפיה את הברכה השלישית בלבד לא מברכים. האם נוכל לפרש בדרך זו את המכתב מהגניזה? לא סביר בעיניי. נראה כי הכותב ראה טקס חפוז וטכני, ללא דמויות מכובדות וללא ברכות כלל.

דומה כי די בדוגמאות אלו כדי ללמד על עושר המקורות העולים מן הגניזה. יהדות אלכסנדריה התקיימה כבר בימי בית שני, והיא שמרה על קיומה כמעט ברציפות עד הדור האחרון. על התקופה הערבית, המתועדת בגניזה כמעט שלא היה ידוע דבר, ועדות לכך ניתן לראות למשל בערך 'יהדות אלכסנדריה' באתר ויקיפדיה. ספרה של פרנקל הקים לתחייה פרק משמעותי בתולדותיה של יהדות אלכסנדריה, והוא מופת של מחקר, הן בעבודה הסיזיפית של איסוף התעודות ותרגומן, הן בניתוח הפילולוגי וההיסטורי, והן בכתיבה הרהוטה והמרתקת. אחתום בכך שזכיתי ללמוד מפיה של פרופ' מרים פרנקל, והקריאה בספר דמתה עליי כמי ששב לאולם ההרצאות ומקשיב בשקיקה.