דוד רוזנטל | אסופת מאמרים בחקר התלמוד
דוד רוזנטל | אסופת מאמרים בחקר התלמוד
המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל בשיתוף מאגנס; ירושלים תשפ"ד
קול דקיק של בכי נשמע ממקור לא ידוע, אולי מקצה הכיתה ואולי מעבר לקיר. היה זה במהלך שיעור בתורה שמסרה נחמה ליבוביץ בפני תלמידות צעירות. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי", קראה נחמה בקולה המדוד. על רקע הדממה ששררה בכיתה, הבכי נשמע ברמה. נחמה ניגשה לדלת הברזל, פערה אותה לרווחה, וראתה לתדהמתה נער מתייפח. היה זה דוד, בנו של המנהל, שאהב להאזין לשיעורים גם כשהדבר נאסר עליו. נחמה רכנה אל הנער, ליטפה את ראשו ודמעות נצצו גם בעיניה: בכיו של הנער המתרגש מסיפור יוסף ואחיו היה אחת המחמאות הגדולות שקיבלה אי־פעם לכישרון ההוראה שלה, ומאז נקשרה נפשה בנפשו של דוד, כפי שמתארת חיותה דויטש בביוגרפיה "נחמה" (ידיעות ספרים, 2008).
ההתרגשות והתשוקה של הנער דוד רוזנטל המשיכו ללוות אותו כל חייו. זכיתי ללמוד מפיו של פרופ' רוזנטל זמן לא רב, אבל בקורס שלו "עיונים בנוסח התלמוד" טעמתי לראשונה את טעמו של המחקר הפילולוגי של התלמוד, באופן יסודי ובהיר. פרופ' רוזנטל הדביק אותנו באהבתו לחקר התלמוד; קשה היה להחמיץ את הניצוץ שנדלק בעיניו מול כל חידוש ואמירה.
השמועה בדבר אסופת מאמריו החדשה של פרופ' רוזנטל הסבה לי אפוא שמחה מרובה. רוזנטל פרסם במהלך השנים מספר נכבד של מאמרים יסודיים וחשובים, אך עד כה לא זכינו לראות ספר שלם מתורתו (מלבד הספר על אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה, שהוא בעל אופי ביבליוגרפי ביסודו וגם נכתב בשיתוף חוקרים נוספים, ראו להלן). עם הגיעו לגבורות החליט רוזנטל לאסוף את פרי עמלו במשך כיובל שנים, ולקבץ את מאמריו למקום אחד. הספר המהודר מחולק לשני כרכים ולשבע מחלקות. בכרך הראשון: משנה, ירושלמי, בבלי. בכרך השני: ענייני ארץ־ישראל ובבל, לשון חכמים, גאונים וראשונים, עניינים שונים.
כאנקדוטה אציין שלפני כשלוש שנים הוציאו לאור פרופ' רוזנטל ומשפחתו את מאמריו של אביהם, אליעזר שמשון רוזנטל, בשני כרכים של "עיונים בספרות התלמוד". מעבר לעיסוק הזהה של האב והבן בפילולוגיה תלמודית, גם הדמיון החיצוני בין שני המאספים, במראה ובקומה, מעורר השתאות. אפילו מספר העמודים קרוב מאוד: 887 אצל האב, 880 אצל הבן.
דרכו של רוזנטל אחוזה בדרכי אבותיו ורבותיו, והוא צועד רבות בדרכם הפילולוגית של אביו הרא"ש רוזנטל ושל מורו הגר"ש ליברמן. אך גם סמוך ונשען על שולחנם של ראשונים ואחרונים, ומרבה לסמוך את דבריו בדבריהם ובדברי בעלי הכללים הוותיקים. במובן זה הוא מורה ומלמד אמיתי, כזה שאיננו מתיימר לחדש חידושים גדולים, רק מבקש ללמד יפה את דרכי הפילולוגיה התלמודית. אופי ייחודי זה הוא לטעמי ממעלותיו של הספר, המניח תשתית איתנה להיכרות טובה עם חקר התלמוד – הן מבחינת היקף הנושאים, הן מבחינת חוזק הטיעונים וביסוסם במקורות, והן מבחינת רמת העדכניות בהשוואה לספרי המבואות לתלמוד ולספרות חז"ל של הדור הקודם.
כמורה הוא איננו מהסס להסביר את השיבושים שחלו בדרך העתקתו של התלמוד מכלי לכלי, ואת תרומתם של כתבי היד לחקר התלמוד – באמצעות דוגמאות פשוטות מחיי היומיום. את דיונו בנושא הוא פותח בתיאור משחק הילדים "טלפון שבור", שבו הראשון במעגל לוחש לחברו מילה קשה להיגוי, וזה מעביר לחברו, וחברו לחברו, עד שהמילה חוזרת אל המנחה שונה לחלוטין מכפי שיצאה מפיו (עמ' 691). וכשהוא עוסק בדרכי ההבעה בבית המדרש של חז"ל, תמיד בצורת שאלה ותשובה, הוא ידגים ב"איסור" שזכור לנו מילדותנו, כאשר הוסבר לנו שהתחביר "למה ש..." הוא פסול. אך הנה בתלמוד נאמר בשם ר' יוחנן, "ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין התפילה מפסדת". למעשה, מסביר רוזנטל, הדברים נאמרו בצורת שאלה ותשובה: "למה? שאין תפילה מפסדת". אלא שבהיעדר סימני פיסוק, הניסוח נראה לקוי (עמ' 724).
בכל עיסוק פילולוגי בתלמוד אנו מבחינים בין שני שלבים בהיווצרות הטקסט שלפנינו: שלב העריכה – שבו נערך ונחתם התלמוד עוד לפני עלייתו על הכתב; ושלב המסירה – המסלול שבו הטקסט הערוך והחתום עשה את דרכו אלינו מאז הכתיבה הראשונה, דרך מגוון התופעות המאפיינות את הורקת הטקסט מכלי לכלי. אין לנו ידע ודאִי מתי נכתב הטקסט כולו. ה"קולופון", שמופיע לרוב בחתימת כתבי־היד, מספק כמה פרטים טכניים ובהם זהות הסופר, מזמין הכתיבה, זמן ההעתקה ומקומה. אין בידינו כמובן כתב־יד של עורכי התלמוד על פי המסורת, רבינא ורב אשי, אך אנו לא חייבים להסתמך על הקולופון הקדום ביותר שנמצא בידינו – כתב־יד פירנצה משנת ד'תתקל"ו (1176), כדי לקבוע את זמן הכתיבה. הרמב"ם מעיד שהוא ראה גווילי גמרא שהיו כתובים מזה 500 שנה, כלומר משנת 700 בקירוב.
אבל ישנה דרך מעניינת נוספת לאתר את כתב היד הקדום ביותר של התלמוד שנמצא בידינו. התלמוד במסכת עבודה זרה (ט ע"א) מחלק את העולם לשלושה עידנים: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח, "ובעוונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו". כלומר, מתוך אלפיים שנות ימות המשיח חלפו כבר כמה שנים. והנה, בכתב־יד ניו־יורק משנת 1291 (ה' נ"א), נכתב כי חלפו 739 שנה מזמן החורבן. אם נוסיף את 70 השנים שחלפו מראשית הספירה עד חורבן בית שני, נגיע לשנת 809 לספירה. כלומר, הסופר העתיק מכתב־יד שנכתב בשנת 809 לספירה. ואולם בכתב־יד תימני קיים נוסח שונה: "יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה", ובהגהה בגיליון הגיה מאן דהוא: "נ"א [נוסח אחר] חמש מאות שלשים ושמנה", כלומר שנת 788. אם כן, העדות המוקדמת ביותר לטקסט כתוב של התלמוד היא משנת 788 לספירה (עמ' 696–697).
בדיקת עדי הנוסח, בכתבי־יד שלמים ובקטעי גניזה, מעלה דוגמאות רבות לשיבושים. בשלב המסירה אנו עשויים לצפות לשיבושים גרפיים רבים, שמקורם באותיות דומות או מחוברות. בהם למשל הדוגמאות שציין ביאליק במבוא לביאור המשנה שלו: "ליסטים" מקורו במילה היוונית "ליסטיס", כאשר הסמ"ך שובשה בטעות למ"ם. "פוחלץ" הוא שיבוש של משנת כלים כד, ט: "פוחלין של גמלים"; האותיות י"ן התחברו ונדמו למעתיק כצ' סופית. רוזנטל מוסיף דוגמה יפה ממשנת אבות א, ו: "יהושע בן פרחיה וניתאיי הארבלי...". בכתב־יד קויפמן נכתב "מתיי", וכפי הנראה האות מ' נדמתה למעתיק כאותיות נ' וי' (עמ' 89). אגב, לא רק כתבי יד ודפוסים קדומים של התלמוד עשויים לשפוך אור על נוסחו המקורי, אלא גם מקורות חיצוניים ובהם האוונגליונים, כפי שמראה רוזנטל במאמר "על השימוש בספרות החיצונית לקביעת נוסח בספרות חז"ל".
התפתחויות נוספות בנוסח המשנה והתלמודים התרחשו בעקבות הגהות, פרשנויות והוספות שכתבו הגאונים והראשונים, וחדרו לנוסח המקור עצמו. בענף האשכנזי למשל, תוקנו פרטים רבים לפי הגהות רש"י או בעלי התוספות. בענף הספרדי, במקביל, השפיע הרמב"ם על נוסח המשנה, ויש לכך דוגמאות רבות. חלק גדול מהחדירות המאוחרות הללו כבר זוהו על ידי הראשונים או ב"שיטה מקובצת". רוזנטל אסף את ההוספות שברור כי הן מאוחרות והסביר כיצד השתלשלו, וזאת מתוך עיון מעמיק במקבילות ובכתבי־יד (עמ' 117 ואילך).
מאמר יסודי נוסף עוסק ב"עריכות קדומות המשוקעות בתלמוד הבבלי", והוא מבקש לתאר היבט נוסף בתהליך עריכת התלמוד, השנוי במחלוקת היסטורית קדומה ביותר. רב שרירא גאון (בבל, המאה העשירית) מתאר את התהוותו של התלמוד כתהליך מתמשך והדרגתי: "ולפום האכי איתוספא הוראה דארא בתר דארא עד ראבינא דאיפסקא" [ולפי זה נוספה הוראה דור אחר דור עד רבינא שנפסקה]. כלומר, הסוגיות השונות הלכו והתגבשו עד דורם של רבינא ורב אשי, שחתמו את עריכת התלמוד. לעומת זאת רש"י, בפירושו על דברי התלמוד "רב אשי ורבינא סוף הוראה", מייחס להם משקל הרבה יותר גדול וטוען שעד ימיהם היו שמועות והלכות מפוזרות, "ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה". כלומר, התלמוד נוצר בימי רבינא ורב אשי. במחקר מנסים ליישב את שתי הגישות.
רוזנטל מציג כמה סוגיות שלגביהן ניתן להוכיח את היותן ערוכות עוד קודם שנקבעו על משנה מסוימת. הנה אחת הדוגמאות, אולי למיטיבי לכת: המשנה במסכת שבת דנה בהדחתו בחמין בשבת של דג בשם "קולייס האיספנין". התלמוד מספר על שני אמוראים שישבו לפני רבי יוחנן בעודו מנמנם. הם דנו ביניהם על תופעות סביבתיות שונות והציעו להן הסברים, אך אז ננער ר' יוחנן וגער בהם שלא יאמרו דברים שאינם ברורים להם. את תופעת העופות השמנים בבבל שהם עסקו בה הוא מסביר בכך שהם לא גלו מארצם, בעוד שהעופות בארץ ישראל גלו, יחד עם בני האדם ובעלי החיים. לאחר הסיפור הזה מובאת מימרה קצרה בשם רבי יוחנן, שלפיה כל בעלי החיים חזרו לארץ ישראל, מלבד "קולייס האיספנין", שאין שדרתו חזקה דיה כדי לשחות נגד הזרם. העורך הניח כאן את הסיפור משום שהוא מסיים ב"קולייס האיספנין". אך יש לשים לב: האמירה הזו איננה חלק מהסיפור הארוך, אלא מימרה מאוחרת שחוברה אליו בשלב מסוים. מכאן שכבר הייתה סוגיה מוכנה ומחוברת של סיפור עם מימרה שנצמדה אליו. כעת, משהסיפור כולו כיחידה אחת מזכיר גם את ה"קולייס", בא העורך המאוחר יותר והצמיד למשנה את היחידה כולה. לדוגמה זו מוסיף רוזנטל דוגמאות יפות נוספות.
שאלה זו עשויה לשפוך אור גם על הדיון הוותיק בקרב החוקרים בנוגע לקיומה של גמרא על סדרי זרעים וטהרות, שאבדה במהלך הדורות. אם נמצא סוגיה השייכת באופן מובהק לזרעים וטהרות, שהועתקה לאחד מארבעת הסדרים האחרים כשהיא כבר מוכנה, נוכל אולי להסיק שאכן הייתה גמרא קדומה על זרעים וטהרות. פרופ' יעקב זוסמן, שבדק ומצא 1,400 סוגיות על ענייני זרעים וטהרות, נטה להסיק שלא הייתה גמרא כזו, לכל היותר גמרא ארץ־ישראלית או סייגים אחרים. רוזנטל מבקש להציג שתי סוגיות שקרוב לוודאי שנוצרו על משניות בסדרי זרעים וטהרות.
במאמר שעוסק ב"תורת ארץ ישראל בתלמוד הבבלי" דן רוזנטל במסורות שמצאו את דרכן והשתקעו בתוך הבבלי בשינויים מסוימים, לעיתים בשיבושים. דוגמה יפה לכך היא הסיפור התלמודי הבא, שבא בעקבות הלכה: "תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו – שתי מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים – שתי מתנות לשני בני אדם. ר' יהודה נשיאה שדר ליה [שלח לו] לר' אושעיא אטמא דעגלא תלתא וגרבא דחמרא [עצם של עגל משולש וקנקן של יין]. שלח ליה: קִיימתָ בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו". הסיפור נראה יבש וחסר פאנץ', וכי הוא שולח לו "קבלה" מהאגודה לקיום מצוות?
והנה בגרסת התלמוד הירושלמי הסיפור קצת יותר מעניין ואף משעשע: "ר' יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רובה חדא עטם וחד לגין דחמר [עצם אחת וקנקן יין אחד]. שלח ואמר ליה: קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח ליה חד עגל וחד גרב דחמר. שלח ואמר ליה: קיימת בנו משלוח מנות איש לרעהו". כלומר, על המשלוח הראשון מגיב ר' אושעיא בעוקצנות: "כלום זהו משלוח מנות ראוי מצד נשיא? אין זו אלא מתנה לאביונים!" ואילו אחרי המשלוח השני, המכובד, הוא מגיב "כעת נהגת כהוגן, זוהי מתנה מכובדת שמקיימים בה משלוח מנות איש לרעהו". היה ניתן לחשוב שזוהי מסורת שקוצרה בבבלי, אלא שבדיקה בכתבי יד מעלה כי הסיפור במקורו היה שלם גם בבבלי, אך בעקבות הערה קטנה של רש"י שלא הובנה כהלכה, הסיפור קוצר ועודן שלא בצורה טובה (עמ' 493).
במאמר זה נזכרים גם חילופי מושגים בין הבבלי לירושלמי, המשקפים מציאות ריאלית אחרת או משמעויות לשוניות שונות. למשל, בבבלי הדיינים תמיד יושבים ואילו בירושלמי הם עומדים; בבבלי תמיד מניחים תפילין, ואילו בירושלמי לובשים או נותנים תפילין; לציון מספר מועט אומרים בבבלי "שתי שנים ומחצה", ואילו בירושלמי "שלוש שנים ומחצה" ועוד. הבדלים אלו מסייעים לעיתים בזיהוי מדרשים ושיוכם לבבל או לארץ ישראל.
הערה קטנה באשר למבנה הספר: כאמור, הוא מחולק לשבע מחלקות. ספרו של רוזנטל על אוסף ז'נבה "פורק" בחלקו לשבעה "מאמרים" המפוזרים בין המחלקות השונות, אלא שההקדמה המספרת על האוסף מצאה את עצמה במחלקה האחרונה, ואילו למחלקות האחרות שויכו הפרקים העוסקים בנושאי אותן מחלקות, למשל קטעי משנה או תלמוד מאוסף ז'נבה. פרקים אלו מופיעים ללא כל הקדמה והבהרה, ואפילו ללא הפניה להקדמה המופיעה בסוף הכרך השני של המאסף. קושי זה נוסף על המחסור הבולט בהפניות פנימיות בין המאמרים. מטבע הדברים, חוקר המפרסם מאמרים במשך שנים רבות מפנה בין המאמרים מזה לזה. בכמה אוספי מאמרים נהגו להוסיף בשולי הגיליון הפניה נוספת למיקום המאמר המדובר באסופה המחודשת (ראו למשל באסופות של מהרי"ן אפשטיין, נפתלי וידר ודוד פלוסר). מדובר במלאכה טכנית שעשויה להיות מורכבת, אך חשיבותה ותועלתה רבות ויש להצר על חסרונה כאן.
לסיכום, ספרו של רוזנטל הוא אוצר בלום בנוגע לחקר התלמוד ולשימוש בכתבי־יד. זהו ספר חובה לכל חוקר ותלמיד, אך עשוי לשמש צוהר ומבוא לחקר התלמוד עבור כל שוחר ידע ואוהב ספר. בסוף הספר מצורפים מפתחות מורחבים ומועילים מאוד: מפתח מקורות, מפתח המילים, מפתח החילופים, מפתח העניינים, וביטויים וכללים מחכמי ישראל. זהו מפתח חשוב מאין כמותו לכל עיסוק פילולוגי של התלמוד, ועורכיו אלעזר הרלינג וחבריו ראויים לכל שבח.
-----
פורסם בקיצור במוסף 'שבת':
תגובות
הוסף רשומת תגובה