אברהם גרוסמן | רש"י והפולמוס היהודי־הנוצרי

אברהם גרוסמן | רש"י והפולמוס היהודי־הנוצרי

בר‏־אילן; רמת גן תשפ"א

במעלותיו של פרופ' אברהם גרוסמן, שנסתלק מעמנו בשנה שעברה, כבר הפלגתי בכמה פוסטים. את השבתות האחרונות הקדשתי לקריאת ספרו האחרון אשר עוסק ברש"י והפולמוס היהודי־הנוצרי, ספר שמהווה סיכום ובעיקר הרחבה של כמה מאמרים שפרסם במשך השנים. כפי שהזכרתי בעבר, בניגוד לטענתה הנחרצת של נחמה ליבוביץ שרש"י פעל ממניע פרשני טהור, גרוסמן נקט בעמדה לפיה מגמות נוספות הניעו את רש"י בפירושו. לצד המוטיבציה הפרשנית הבסיסית הוא פעל גם מתוך מטרות חינוכיות ומטרות פולמוס עם הנצרות. ניתן לומר שבספרו אמונות ודעות בעולמו של רש"י הראה גרוסמן כיצד פעל רש"י כמחנך, ואילו בספר שלפנינו מראה גרוסמן כיצד פעל רש"י כפולמוסן אנטי נוצרי (וראו בסקירה על ספרו אמונות ודעות את הצעת הפשרה שלי בין השניים).

כדי להציג תמונה מלאה בכיוון זה עלינו להבין הן את הרקע ההיסטורי בתקופתו של רש"י הן את הרמיזות והדרכים שבהן נהג רש"י להשתמש לצורך הפולמוס. את הקדמתו הארוכה פותח גרוסמן בסקירת הפולמוס במאות שלפני רש"י, אך את עיקרה הוא מקדיש לנסיבות שיצרו את הפולמוס של רש"י. לדבריו, שלושה אירועים דרמטיים השפיעו על הפולמוס היהודי־הנוצרי במאות ה־11 וה־12 ועל גישתו של רש"י לפולמוס: הפגיעה הקשה ביהודי גרמניה בגזירות תתנ"ו (1096) בהן נהרגו יהודים רבים; מסע הצלב הראשון ששיאו כיבוש ארץ ישראל בסוף המאה ה־11; עלייתה של הסכולסטיקה החל מאמצע המאה ה־11 וביתר שאת במאה ה־12. אירועים אלו לצד ריבוי היהודים שהתנצרו סייעו בידי הכנסייה בתעמולתה להגברת ההמרה לנצרות בקרב היהודים. כאחד מגדולי הדור, פעל רש"י במאמץ רב להתפלמס נגד הטענות הנוצריות. בניגוד לדעת יצחק בער שרש"י קרא את כתבי הפולמוס במקורם הלטיני, סבור גרוסמן כי הדבר אינו מוכרח. במחיצתו שהו תלמידים שהיו מקורבים למלומדים נוצרים וידעו את עיקרי אמונותיהם ואת דרכי תעמולתם, ביניהם גם רשב"ם נכדו, לפחות מקצתם ידעו לטינית, ומסתבר שהם הביאו לידיעתו עקרונות ואמונות אלה ואת דרכי התעמולה הנוצרית. את הפולמוס שלו לא ביטא רש"י באופן גלוי, ויותר משכתב מפורשות נגד הנצרות, הוא טמן את המסרים מאחורי מילים תמימות למראה. גרוסמן מציע כי רש"י נמנע מלהיראות בעיני הקוראים כפולמוסן מובהק, והוא בעיקר נזהר שלא לפגוע בערך פירושיו לדורות. מטרתו של הספר שלפנינו לחשוף את אותן נקודות פולמוס סמויות ולהבין את מטרותיהן. 

בסיום ההקדמה מתאר המחבר את תופעת הצנזורה ששינתה משמעותית את הטקסטים היהודיים שהגיעו לידינו בכה"י ובדפוסים, וכפי שנראה גם בדוגמה בהמשך. פירוש רש"י, שהיה החיבור העיקרי שחיבל במגמה הנוצרית להשפיע על היהודים להמיר את דתם, היה אחד החיבורים שנפגע קשות מהצנזורה של הכנסייה הקתולית במאה ה־16 על ספרים שהדפיסו יהודים. באדיבותם המלבבת של יהודים משומדים למדו הצנזורים לאלו מילים יש לתת תשומת לב יתרה: עשיו, אדום, רומי ומינים. מסיבה זו לא ניתן לחקור את הפולמוס בפירושי רש"י ללא הסתמכות על כ"י, מה שמסביר גם את תהליך העבודה המורכב שבבסיס ספר זה. עם זאת, נראה שמלבד העיסוק המרובה של המחבר בכ"י לייפציג 1, כה"י החשוב ביותר של פירוש רש"י, לא עיין המחבר באופן שיטתי בכה"י המרובים שבידינו, ולרוב הוא הסתמך על מהדורת הכתר (וראו בפסקה הבאה).

כדי להדגים את הפולמוס הסמוי של רש"י בפירושיו אדגים ברעיון מעניין שמסתתר בפירוש קצרצר ותמים של רש"י. בפרשת לך־לך, בתיאור ביקור המלאכים אצל אברהם, מפרש רש"י את המילים "תחת העץ – תחת האילן". רבים זוכרים פירוש זה מהדגמתה של נחמה לחשיבות העיון בכל מילה של רש"י. היא הסבירה שרש"י בא לפרש שהכוונה לעץ מחובר לקרקע וחי ולא לחומר 'עץ'. האם הסבר זה מספק אותנו; האם הדבר כה משמעותי וחשוב? גרוסמן מראה שבין בעלי הפולמוס הנוצריים היו שטענו שהעץ המדובר הוא הצלב הידוע, ושלושת המלאכים מייצגים את האמונה בשילוש. רש"י מבקש לסתור פירוש זה, ולכן חשוב לו להדגיש כי מדובר באילן (עמ' 34). [יוער כי בעקבות כמה כ"י טוען אלעזר טויטו שפירוש זה ככל הנראה אינו מרש"י אלא נוסף עפ"י הרשב"ם, ראו מאמרו בתרביץ נו עמ' 230.] 

הפרק הראשון בספר מוקדש לסקירה כללית של תחושת השליחות של רש"י שהתבטאה בשלושה מוקדים: הפצת תורה ברבים, חיזוק אושיות הקהילה וביסוס חיי המשפחה ולבסוף המאבק בתעמולה הנוצרית שעומד במוקד ספרנו. הפרק השני והארוך בספר מוקדש לשבעה מספרי המקרא שבהם הפולמוס של רש"י תופס מקום בולט ואינטנסיבי: ישעיהו, זכריה, תהילים, משלי, שיר השירים, איכה ודניאל. כדי לקבוע את הרקע ההיסטורי לפולמוס בספרים אלו ישנה חשיבות בתארוך הפירוש. למשל העיסוק המרובה בפולמוס בפירוש לתהילים מוסבר במקום שספר זה תפס בליטורגיה היהודית וגם הנוצרית, אך להסבר זה מצטרפים הסברים נוספים. אחד מהם הוא זמן כתיבתו של הפירוש – לאחר גזירות תתנ"ו (1096), בערוב ימיו של רש"י, כאשר הפגיעה הקשה ביהודי גרמניה השאירה עליו רושם קשה ואיבה גדולה לנצרות. בער מתארך את הפירוש לתהילים, בין מרבית פירושיו למקרא, לתקופה זו. גרוסמן מראה שראיותיו של בער אינן מוכרחות. אך באשר לפירוש התהילים הוא מביא ראייה מפתיעה מפירוש הפיוטים של ר' שמעיה תלמידו המובהק של רש"י. באחד מכה"י החשובים של פירושי ר' שמעיה לפיוטים, שנכתב בשנת 1090, הוא כותב פירוש על פסוק בתהילים קי, ג: "משחר לך טל ילדותיך". בסיום הפירוש הוא כותב: "כך פירשתיו בשעתי מ"ר [=מפי רבי]. והיום פירשו ר' בתילי [=בתהלים]... לשון ר' [=רבי]". גרוסמן מסביר כי ר' שמעיה כתב תחילה את פירושו לפיוטים, בשנת 1090 בקירוב, והביא את ששמע מרש"י רבו בעת שלמדו את הפיוטים. מאוחר יותר השלים ותיקן על פי מה שכתב בינתיים רש"י בפירושו לתהילים. רש"י נפטר בשנת 1105 ולכן עלינו למקם את ההוספה הזאת בין השנים 1090–1105. גרוסמן סבור שכתוספת מאוחרת סביר יותר שהפירוש נכתב לאחר הגזירות ב־1096. אפשר כמובן שרש"י כתב את הפירוש בין השנים 1090 ל־1096, אך קשה להידחק כך בלוח הזמנים. כשלעצמי איני רואה ב"דוחק" זה ראיה מוחצת לאיחור הפירוש לאחר 1096, מכל מקום אם בכלל קיימת ראיה לטענתו של בער הרי שזוהי ההוכחה הטובה ביותר. דוגמה זו משקפת את חשיבותם של כה"י לבירור פרטים בסיסיים שלא ידועים לנו ממקורות שבדפוס.

אחת התופעות המאלפות בפירושו של רש"י, כפי שנסקרת בפרק השביעי, היא תופעת השינויים שערך בנוסח המדרשים שהעתיק לפירושו. אציין דוגמה אחת. בפירושו לויקרא (כו, לב–לג), על הפסוק המופיע בתוכחה: "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", מפרש רש"י: "שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך יהיו עריכם חרבה [...] כך שנויה בתורת כהנים". רש"י מדגיש כאן שהפירוש לקוח מספרא, אבל במקור כתוב: "זו מידה קשה לישראל, שבשעה שאדם גולה מתוך כרמו ומתוך ביתו וסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חריבים. אתם אין אתם כן, אלא והיתה ארצכם שממה ועריה יהיו חורבה, מפני מה? שאין סופכם לחזור" (אגב, בסקרנותי טרחתי לבדוק בכמה עדי נוסח של הספרא ואכן בכולם נמצא נוסח זה). דברי הספרא עשויים היו להיות נשק לתעמולה הנוצרית שאין גאולה ליהודים, למרות שגם הדרשן מן הסתם לא התכוון לשלול את שיבת היהודים לארצם, ומשום כך הוסיף רש"י את המילה "תמהרו", כלומר אתם עתידים לחזור אך "לא תמהרו לשוב לתוכה".

בשבת הבאה יקראו בתורה את פרשת תולדות. בפרשה זו מתוארים מאבקי הכוח והניגודים שבין יעקב לעשיו, כאלו שעמדו לדורות במוקד הפולמוס היהודי־הנוצרי. המחבר מקדיש פרק מיוחד (ט) לאהבת יעקב ושנאת עשיו כפי שמשתקפות היטב בפירושיו של רש"י. ככל שהתאמץ רש"י להפליג בזכותו של יעקב, לפעמים אף תוך התעלמות ממדרשים ביקורתיים, כך הוא טרח והיפך בגנותו של עשיו. או כמו שהגדיר זאת פעם חבר – רש"י יושב שם "למטה" ושולח חיצים כלפי "מעלה", מגדף ומבזה את עשיו גם בפעולותיו התמימות לכאורה. לאורך כל הפרק מראה המחבר איך התעלם רש"י ממדרשים עם נימה ביקורתית כלפי יעקב, הרבה להביא את המדרשים המאדירים אותו, ומנגד פעל בהיפוך בכל הקשור לעשיו. וזו הזדמנות לומר משהו על ההוכחות של המחבר מתוך דברי רש"י, הבחנה שכבר הזכרתי בעבר. מבחינה מדעית, יש להניח שכשיש לנו צבר גדול של הוכחות, אנחנו עשויים לקבל גם הוכחות רופפות יותר. או בלשון אחר: העדפת 'הוכחה מצטברת' על 'הוכחה מסתברת'. מאידך, ככל שנאפשר הוכחות רופפות יותר, כך נוכל למצוא יותר הוכחות. נמצא ששני הצדדים מזינים זה את זה, ועל החוקר מוטלת החובה להתנהל ברגישות ובשום שכל.

היסטוריון דגול כמו אברהם גרוסמן אינו צריך את ההמלצה שלי. עבודתו היא דוגמה ומופת למחקר היסטורי ופילולוגי. כבר הזכרתי בסקירה על ספרו הקודם את פירושו של רש"י על הפסוק "צופיה הליכות ביתה – נותנת לב על צורכי בני ביתה, איך ינהגו באמת ובצניעות". בספרנו ובמקומות נוספים האיר גרוסמן כי רש"י בחר מכל תכונות האדם והליכותיו דווקא את שתי המידות שנראו לו בסיס ושורש לעולמו האידאי והמוסרי ולהליכותיו של האיש היהודי, בחירה המשקפת במובהק את דמותו של רש"י עצמו. אף אני אוסיף כי הסיבה שגרוסמן חזר על אמירה זו כמה וכמה פעמים משקפת את מאווייו שלו עצמו. הספר הזה, כמו קודמיו, מצטיין הן בשאיפה גבוהה לאמת וללא משוא פנים כמו גם בצניעות ובענווה כלפי המקורות וכלפי חוקרים אחרים.