אלינֹער ברקת וטובה בארי | עֵלי בן עמרם: מנהיג ומשורר; מעגלי תקשורת בקרב ההנהגה היהודית באגן הים התיכון במאה האחת עשרה

אלינֹער ברקת וטובה בארי | עֵלי בן עמרם: מנהיג ומשורר; מעגלי תקשורת בקרב ההנהגה היהודית באגן הים התיכון במאה האחת עשרה

מכון בן צבי, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן ואוניברסיטת תל אביב; ירושלים תש"ף

 

את סיפור הגניזה הקהירית ואת המהפך שחולל הגילוי שלה בכל ענפי מדעי היהדות כולנו מכירים, אך לא רבים המקרים בהם נבנה מתוך הגניזה בנין שלם ממסד ועד טפחות. דמותו של עלי בן עמרם, ראש הקהילה הארץ־ישראלית בפֻסטאט שבקרבת קהיר, ידועה לנו אך ורק מתוך מסמכי הגניזה. הספר שלפנינו עורך מסע מפותל מהכלל אל הפרט ומהפרט אל הכלל. חלקו הראשון והעיקרי נכתב בידי חוקרת הגניזה אלינֹער ברקת וחלקו האחרון בידי חוקרת הפיוט טובה בארי. בשער הראשון נפתח הספר בתיאור כללי של אגן הים התיכון במאה ה־11, גופי השלטון השונים, היהודים תחת שלטון האסלאם, ממשיך בתיאור הנהגת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, בבבל, במצרים ובספרד, תפיסת הקהילה כ'קדושה' ועוד, ומשם למקרה הפרטני של המנהיג עלי בן עמרם הזוכה לביוגרפיה עשירה ומורכבת. עלי היה אמנם מנהיג של קהילה אחת, קהילת פסטאט, אבל הייתה לו עמדת מפתח שמתוכה הוא בא במגע ובקשרים עם כל אנשי המפתח היהודים באגן הים התיכון בתקופתו ואף הייתה לו השפעה בלתי מבוטלת עליהם. מתוך התכתובת הענפה על אודותיו שנמצאה בגניזה ניתן לשרטט את דרכו למנהיגות, את מאבקיו השונים, קשריו עם קהילות אחרות ועניינים נוספים. 

דיוקנו של עלי ניצב לנגד עינינו במלוא הדרו, ועושר התעודות שהגיע לידינו מאפשר לנו לקבל תמונה מספקת. אעיר רק שלעתים נדמה שהרצון להשלים את דמותו של עלי הוביל למסקנות חפוזות מדיי וכמו בסיפור הבא. מאבק שאירע בבית הכנסת של הירושלמיים בפסטאט בשנת 1039, בין תומכי הגאון שלמה בן יהודה לתומכי יריבו נתן בן אברהם, הביא להתערבות השלטון הפאטימי ולסגירת בית הכנסת למשך שלוש שנים. "ייתכן מאוד כי ידו של עלי בן עמרם, שנמנה עם תומכי נתן בן אברהם, הייתה בדבר. [...] עלי כתב קינה על בית הכנסת הסגור. יש להניח שעלי הצטער על מעשהו הפזיז, כי לא היה מודע להשלכות החמורות שיהיו ליוזמתו לסגור את בית הכנסת" (עמ' 107). לעניות דעתי המחברת נקטה בקפיצה נמהרת מדיי להאשמה חריפה זו, וגם אצל משה גיל שמתאר את סגירת בית הכנסת, אליו היא מפנה, אין רמז להאשמה כזאת. הקינה של עלי לא משקפת בשום אופן נקיפות מצפון או רמז כלשהו על חלקו בסיפור. 

מתוך הבנת דמותו, אנחנו עוברים, בחלקו השני של הספר, לערוצי התקשורת הפנים־יהודיים. באופן מפתיע נבחן מקומם של המשוררים כגיבורי תרבות של חברת ימי הביניים, תוך השוואה מעניינת לגיבורי התרבות בימינו ('סלבס'). לשם כך נבחנים לעומק השירים שנכתבו כפתיחה לאגרות ולכבוד אישים ואירועים שונים, הצופנים שבהם נעשה שימוש באגרות אלו, הדימויים השונים ועוד מגוון אמצעים ספרותיים ופוליטיים. לצד זאת נסקרים מספר מעגלי תקשורת שבהם פעל עלי בן עמרם, תחילה אישים בקהילת פסטאט, אישים וחצרנים בפסטאט ובקהיר, ולבסוף אישים בקהילות הים התיכון בכלל. 

בסיומו של החלק השני, פותחת המחברת דיון נרחב וחשוב בשאלה האם קהילות ישראל בכל האזור היו קהילות עצמאיות ונפרדות או שמא הן ראו עצמן שלוחות של גוף אחד ואחדות אחת. חוקרים רבים עסקו בשאלה זו לגבי החברה הים תיכונית הכללית, אך המחברת מבקשת לדון בשאלה זו לגבי הקהילות היהודיות. כמה חוקרים מסיקים כי הקהילות היהודיות של אגן הים התיכון ראו את עצמן חלק מהחברה היהודית כולה למרות שהן שמרו על מאפיינים ייחודיים. מרים פרנקל תיארה את הקשר בין הקהילות במעין תמונה של ארגון־על יהודי שמטרתו לשמור על קשרים הדוקים בין הנהגות הקהילות היהודיות השונות. ארגון זה שאף מחד לשמור על הקשר האחדותי של העם היהודי, ומאידך נזהר להסתיר קשר זה מהחברה הלא־יהודית הסובבת שדגלה באתוס של אחדות העם. אך בספר שלפנינו נטען לעומת זאת שלמרות שהתקיימה רשת של תקשורת המוּנעת מכוחם של אינטרסים משותפים, לא ניתן לתאר מערכת זו כהתארגנות מובנית ויזומה. 

השאלה המעניינת יותר שעולה מתוך דיון זה, שאלה שלצערנו תוקפת אותנו שוב ושוב בתקופה זו, היא השאלה האם היהודים הם אומה או דת בלבד. המחברת מצטטת את משה גיל, מגדולי חוקרי הגניזה, שלדעתו היה פשוט ליהודי התקופה שהם אומה. למרות היעדר הריכוז הטריטוריאלי הם היו בעלי תודעה עצמית של שותפות גורל, סולידריות פנימית, עבר משותף ושורשים תרבותיים עמוקים. "המלט הרוחני המלכד את קהילות ישראל הייתה התורה, שפירושה אמונה זהה ומשותפת בכוח עליון שהוא כול יכול ולו זיקה מיוחדת לעם ישראל". קהילות ישראל נשענו על מערכת משותפת של דינים ומנהגים, מערכת שיפוט נפרדת ומערכת סעד – אלו שימשו מכנה משותף בין כולן. המחקר על עלי בן עמרם חושף את התקשורת הרצופה שניהלו הקהילות, תקשורת המלמדת על בסיס משותף רחב, מצוקות משותפות, שאיפות דומות ואפילו צורת חשיבה דומה (עמ' 252).

החלק השלישי של הספר מציג את הקורפוס הרחב של התעודות שבגניזה הקשורות בעלי בן עמרם, תכתובות עם אישים, שטרות בית דין וכתבים. החלק הרביעי, שנכתב בעיקרו בידי טובה בארי, מציע מהדורה מדעית ומבוארת לשיריו של עלי בן עמרם. הביאור מתומצת ונעים לקריאה, ועם זאת נדמה שהוא מבוסס על קורפוס צר מדיי של מקורות. כך למשל בשיר י"ד שנכתב לכבוד רבנים ונכבדים בסעודת ברית מילה, בין הברכות והאיחולים לרך הנימול מפייט עלי: "ויהיה אח לשבעה גם שמונה / ויתנהר כשמש ב[מאורים]" (עמ' 412). מה פשר האיחול בחציו הראשון של הטור? בביאור נכתב: "שיזכה לראות בביאת המשיח על פי מיכה ה, ד: 'והקמֹנו עליו שבעה רֹעים ושמֹנה נסיכי אדם'". זה עשוי להיות פירוש נחמד (ואולי נגררה המפרשת אחר שיר ט, עמ' 395), אלא שהתמצאות בנוסח התפילות הארץ ישראלי הייתה חושפת כי ברכה זו מבוססת על נוסח ברית מילה של הקהילות הארץ ישראליות, נוסח שנהג לכל הפחות מתקופת הגאונים והותיר רושם גם בנוסח רומא ורומניא שהושפעו תדיר מנוסח זה. בין הפסוקים והברכות שמופיעים לאחר ברכת המילה, נהגו לומר גם: "יהא אח לשבעה וגם לשמונה". יסוד הנוסח הוא במדרש תהילים, הוא נזכר גם בכמה וכמה סדרי הלכות מילה של הראשונים והוא גם מופיע בקטעי גניזה וכתבי ידי מימי הביניים (ראו ש' אליצור, 'כהיום הזה בירושלים', תרביץ פה,ב [תשע"ח], עמ' 298 הערה 18, שם היא מפנה לחוקר שכולכם מכירים…). 

לסיכום, מדובר בספר חשוב שממלא עבורנו חלל היסטורי, וזאת בעזרת עושר עצום של תעודות, שחלקן גם מובאות כתמונות בצבע. השילוב של שתי חוקרות דגולות, האחת מתחום חקר הגניזה והשנייה מתחום השירה והפיוט, מתגלה כשילוב מדויק ומושלם. כתיבתו של הספר אף היא רהוטה ומעניינת, ולא נותר לי אלא להמליץ עליו בחום.