חיים נבון | תתיישנו: שש סיבות למה כדאי ללמוד מהעבר ולהפסיק להתעלם ממנו

חיים נבון | תתיישנו: שש סיבות למה כדאי ללמוד מהעבר ולהפסיק להתעלם ממנו

ידיעות ספרים; 2024

 

את הרב חיים נבון נדמה לי שמיותר להציג. כמו בחלק גדול מספריו, גם ספרו החדש, ה־17 במספר, פורס באופן רחב ובהיר את אחד מהעקרונות החשובים של ההגות השמרנית – מתן כבוד לעבר, למוסדותיו ולערכיו, וזהירות משכרון כוח של קִדמה. הספר מבקש לנתץ את ההנחה הרווחת בלב רבים לפיה "מיושן" הוא כינוי גנאי ואילו ה"מתקדם" הוא המובחר והרצוי. 

הפרק הראשון בספר סוקר את תולדות רעיון הקדמה כדבר מבורך ומפריך אותו מכמה זוויות. לדבריו אנו מקישים מההתקדמות הטכנולוגית לתחומים נוספים. בעוד בתחום הטכנולוגי הידע הוא נצבר ועובר מדור לדור, הרי שבתחומים אחרים כמו מדעי הרוח, ספרות ואמנות יכולה בהחלט לחול נסיגה משמעותית ביחס לעבר. את הידע באשר לנפש האדם למשל קשה מאוד לשמר בנוסחאות פשוטות, ולכן הברירה היחידה שנותרה היא שימור הידוע והמוסדות הוותיקים. אבל אפילו בתחום הטכנולוגי הדברים אינם כה פשוטים: ישנו מידע שאבד בהיסח דעת של דור או שניים, כך למשל עם נפילת רומא אבדו טכנולוגיות שעד היום לא יודעים לשחזר; לקדמה הטכנולוגית יש לעתים מחירים כבדים שמביאים לנסיגה; ביחס לציפיות לאור ההתקדמות המדעית העצומה במאות ה־19 וה־20, אנחנו חווים כיום נסיגה טכנולוגית. ששת הפרקים הבאים בספר מציגים כל אחד סיבה לכך שכדאי לנו ללמוד מהעבר: בגלל האמת; בגלל התורה; בגלל המציאות; בגלל הילדים; בגלל החינוך; כי הוא שם (כלומר למול עינינו, בניגוד לעתיד שאיננו "שם"). 

למרות חשיבות הספר, ואולי דווקא בגלל חשיבותו, ארשה לעצמי לתהות או לחדד כמה נקודות שחסרות לי. כפי הידוע לכם, ההגות הפוליטית והחברתית אינה בתחומי ענייני, ולכן אני מציג את הדברים מנקודת מבטי ההדיוטית. אפתח בדיון על הדרך ואסיים בדיון במסקנה, כאשר קו ישיר עובר ביניהן.

במשך הקריאה חיפשתי בספר את ההבחנה הפשוטה בין שני סוגי שוחרי קידמה, שתהום פעורה ביניהם. יכולים להיות שניים הסבורים שהקדמה היא הדבר הטוב ביותר, אבל האחד נוקט בעמדה זו מתוך זלזול בעבר ומתוך רצון פרוגרסיבי לנתץ את מורשתו, ואילו השני סבור שהקדמה חשובה בזכות העבר, על גביו ומכוחו, וכצעד נוסף בדרכו של העבר. לפי תפיסה זו הקדמה חשובה לא משום שאנשי העבר פחותים מאנשי העתיד, אלא משום ההנחה שעל ציר הזמן אנחנו מתקנים דברים ולא מקלקלים. כמובן שאפשר לקלקל ומקלקלים הרבה, וכפי שמראה המחבר יש גם תחומים שבהם חלה נסיגה או שנשכחו דברים, ועדיין מתוך עצם המושג של 'תקווה' נגזר שהעתיד יהיה מתוקן וטוב יותר. אין במסקנה זו משום פחיתות כבוד לעבר, אלא להיפך, אחיזה בתקוות של אנשי העתיד והמשך המפעל שלהם לתיקון. 

רק בעמ' 91 מצאתי בספר את משל הננס הידוע (מצוטט מפי ר' ישעיה די טראני, החכם האיטלקי בן המאה ה־13). הפילוסוף ממשיל לתלמידו את משל הננס שרוכב על צווארי הענק, שלמרות שהענק צופה למרחוק יותר, אך כאשר הננס רכוב על גביו, הוא רואה בזכותו מעט יותר. "כך אנחנו ננסים רכובים על צווארי הענקים, מפני שאנחנו ראינו חכמתם ואנו מעניקים עליה, ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים, ולא שאנו גדולים מהם." היה מן הראוי להוסיף לכך את הכלל ההלכתי לפיו "הלכה כבתראי", המושתת על ההנחה, כפי שמנסח אותה הרא"ש, שהאחרונים מכירים את הסברות של הראשונים ויודעים לשקול את התמונה המלאה. בספר עומדת הנחה זו כסעיף באחד הפרקים, הוא דן בה כחלק מתפיסות תורניות, מנסה לסייג אותה לתחומים מצומצמים ולבסוף להציג דעות חולקות. אבל בעיניי זו הבחנה שצריכה לעמוד בבסיס הספר. התפיסה הזאת מכירה מאוד בערך העבר, אבל מניחה שכאשר אנחנו רואים את עצמנו כחלק מאותו עבר, אנו עשויים להגיע לקדמה טובה ומתוקנת יותר. כאמור איני מומחה לשמרנות ואיני הוגה דעות, אך דומני שזו תפיסה שמרנית די בסיסית ורווחת. בספר לעומת זאת, מוצגות שתי עמדות דיכוטומיות לכאורה, או שהעבר הוא חשוב ואין עוד מלבדו, או שהקדמה היא שחשובה והעבר דינו לגניזה. להבנתי מדובר בערפול מושגי. 

מתוך הערפול הזה מסתבך המחבר למשל עם גישתו החיובית של הרב קוק, והקבלה בכלל, לקדמה ולעולם שמתקן ומעלה את עצמו. לאור התזה של הספר הוא נדרש לסייג את גישת הרב קוק בשלושה סייגים: הרב קוק ביכר התקדמות הדרגתית וזהירה על פני גישה מהפכנית הדוחקת את הקידמה בכוח; הקדמה אינה כוח מוחלט ששולט בכול, לעתים ההמונים הולכים ומתעלים ואילו אנשי המעלה הולכים וקטנים; מלחמת העולם הראשונה זעזעה את הרב קוק וכנראה גרמה לו לשנות במידת מה את השקפתו בנוגע לקדמה (עמ' 86–91). אילו היה המחבר מבחין בין שני שוחרי הקדמה, לא הייתה מטרידה אותו כלל עמדת הרב קוק. אין צל של ספק שלרב קוק היה כבוד עצום כלפי העבר, אבל דווקא מתוך תפיסת המשכיות ביחד עם העבר, הוא שאף לעולם שמתקדם ומעלה את עצמו עוד יותר.

ומכאן למסקנת הספר. במשך כל הקריאה בספר הייתי במתח, מה למען השם אפשר באמת ללמוד מהעבר? מן הסתם יש להקדיש לכך פרק או לפחות כמה עמודים. הגעתי כמעט לסוף הספר והמידע איננו. בדברי הסיום לספר כבר אין ברירה כנראה ויש להשיב על השאלה "מה אפשר ללמוד מן ההיסטוריה?", אבל שוב נראה שהמחבר דוחה את הקץ, הוא מבקש קודם להדגיש דווקא "מה אי אפשר ללמוד ממנה: אי אפשר ללמוד מההיסטוריה תבניות סדורות, שיעזרו לנו לנבא את העתיד [...] אי אפשר לחזות אירועים היסטוריים; אפשר בהחלט לחזות אילו מידות נפש ואילו מוסדות חברתיים יסייעו לנו להתמודד עם האירועים הבלתי צפויים העתידים להתרגש עלינו." רק בפסקאות האחרונות של הספר מציע המחבר כמה לימודים מאבותינו, ביניהם: שכדי להיות מאושר צריך חיי משמעות, שפרסום ותהילה מתפוגגים במהירות, שבמסגרת חיי משפחה אדם מוצא יותר אושר מבכל מקום אחר ועוד דברים בסגנון זה (אסתפק בדוגמאות הראשונות כדי שלא לחטוא בספוילר). 

בעיניי מדובר בערכים אמורפיים שאנחנו יכולים ללמוד אותם מניסיון החיים שלנו ומאינטואיציה בריאה. מאיפה באה לנו האינטואיציה הזאת? כמובן מאבותינו! הלמידה מהעבר אם כן אינה נעשית כדרך שלומדים מספר של בני גורן, אלא מתוכנו ומתוך המורשת שקיבלנו מהעבר. "העבר מתנועע בתוך ההווה," כלשונה של זלדה. באמצעות העבר אנו שואפים לקדמה מבורכת ומתוקנת יותר, אנשי העבר עצמם שאפו לתיקון הזה, ואנחנו באמצעות הערכים המוטמעים בנו ממשיכים ומשפרים את אותו מפעל עבר־עתיד.

אפשר כמובן לערוך הבחנה בין לימוד אינפורמטיבי מההיסטוריה לבין לימוד כללי מערכי העבר, אבל דומה שהמצב בשניהם די דומה. ניסיתי כמה פעמים לבקש מחברים דוגמאות לדברים קונקרטיים שניתן ללמוד מההיסטוריה, עלו כמה נושאים כמו מינונים משתנים של סוציאליזם וקפיטליזם, דת כמציתה מלחמה או כמשקיטה מלחמות, אבל תמיד הסתבכנו בסתירות ובקשיים, אפילו מול הנתונים עצמם. מתברר שההיסטוריה רחוקה מלשמש חומר לימוד ברור, וכפי שאמר פעם מישהו בהלצה ש"מההיסטוריה אפשר ללמוד רק היסטוריה". כשלמדתי היסטוריה גיליתי שוב ושוב שלאותו אירוע מציעים היסטוריונים מספר הסברים שונים ולעתים הפוכים. אפילו מאירועים לא רחוקים, כמו השואה או הקמת מדינת ישראל, תבקשו לשמוע מה אנשים לומדים מהם, ותשמעו מגוון דעות סותרות. ההיסטוריה היא סך של אינספור קשרים והקשרים, זרמים והשפעות, גאוגרפיה וכרונולוגיה, תרבויות ודתות, אנשים וחיכוכים, אינטרסים וגחמות. ההיסטוריה המלמדת אינה הנתונים וההחלטות שהיו ברגע נתון בעבר, אלא מורשת ותודעה שנסוכות בנו באופן אינטואיטיבי. הנסיבות מתחדשות בכל דור, וברגע האמת ההחלטה שלנו מתקבלת על סמך שקלול נתונים שלא היו קיימים בעבר.

גם דרך המבקשת ללמוד מערכי העבר הגדולים לא תמיד תהיה סלולה. אציע רק דוגמה קטנה שגם עולה בספר שלפנינו. האם התא המשפחתי הוא דבר חשוב ונחוץ? די ברור לנו שכן, ונדמה לי שאנחנו לא צריכים להוכיח זאת מנקודה מסוימת בהיסטוריה, גם כי לא נמצא וגם כי רק במאה האחרונה עולות תהיות נגד ההנחה הזו. הניסיון של הפרדת הילדים מהוריהם בקיבוצים מוצג כעת כניסיון שעלה לא יפה וכמחיר כבד ששילמו ילדים רבים לדורות. הנישואין המאוחרים או עליית אחוז הגירושין אף הם נוגסים בערך המשפחה. האם נכון לזעוק נגד תופעות אלו בסיסמה הפשוטה של "ערך המשפחה"? הלוא אי אפשר להתעלם מעליית האינדיבידואליזם במאות האחרונות אשר מבקש לתת מקום ליחיד ולצרכיו הנפשיים והפיזיים. אמת שבעבר הלא־רחוק הכול היה "פשוט". ההורים קבעו לילדים עם מי להינשא ומתי להינשא. גירושין לא היו באחוזים גבוהים. אולי היו אז מאושרים יותר (ואולי לא). אבל האינדיבידואליזם שעלה לא מאפשר את המודל המיושן. המחיר שלו הוא אפשור של נישואין לפי בחירה וגם גירושין כאשר העסק לא עובד. האינדיבידואליזם גם מיקד תשומת לב גבוהה מאוד לצרכי הנפש של האדם, אין ספק שככל שתחום הנפש מתפתח כך יש יותר בעיות נפשיות ודיכאונות, אבל מדובר במחיר של תחום הנפש ולא בהכרח ברגרסיה של האנושות. אם נחזור ללינה המשותפת בקיבוצים, מלבד העובדה שהנתונים והסקרים כיום אינם מציגים תשובה חד משמעית, הרי שהמחיר הנפשי של הלינה המשותפת צץ רק שנים רבות אחר המאורעות, כאשר תנאי החיים והערכים והאידאולוגיות הגדולים של קום המדינה כמעט ונשכחו. 

אם כן נניח לצורך הדיון שבמאה ה־18 וה־19 התא המשפחתי תפקד באופן מרהיב, מה אני עושה עם המידע הזה במאה ה-21? לא הרבה. אני כמובן מכיר בערך המשפחה, אבל כעת נכנסו למגרש גורמים חברתיים ונפשיים נוספים, ועליי לאזן ביניהם בצורה מושכלת. אני אמנם יודע דבר אחד חשוב, שינוי מהיר וחד הוא אף פעם לא מומלץ, אבל ההערצה לעבר אינה יכולה להקפיא ולבטל את הרצון לשפר. השיפור נעשה ביחד ולשם העבר, ומתוך אמונה אמיתית שגם אנשי העבר ציפו לנו שנמשיך לקדם את האנושות.

לסיכום, הספר מציג עושר גדול של נתונים ושל מקורות שערכם לא יסולא בפז. כאמור, מוטב היה לחדד במי הדברים אמורים. כפי שהצעתי, לא ניתן לערב אנשים שאינם לומדים מהעבר מתוך תפיסה פרוגרסיבית עם אנשים שאינם לומדים מהעבר מתוך הבנה שהעבר אינו חומר לימוד אלא כוח מניע שנמסך ומובלע באינטואיציות הערכיות והנפשיות שלנו. כקורא קבוע של הפוסטים של הרב נבון, בהתפעמות ומתוך שאיפה להפנים את תובנותיו החשובות, אני די משוכנע שאנחנו מסכימים, אבל אין לי אלא מה שראיתי בספר, ובספר החידוד הזה חסר בעיניי. הבחנה כזו הייתה מייתרת כמה דיונים במקורות ובעמדות שונים וגם הייתה מחדדת טוב יותר את הצורך שלנו לכבד את העבר. מלבד הנקודות שהזכרתי, מדובר בספר קולח ומרתק, ואני ממליץ עליו מאוד.