אסתי רידר אינדורסקי | מבעד לסורגים שקופים: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי | מבעד לסורגים שקופים: נשים חרדיות לומדות גמרא

רסלינג; ישראל 2024

 

ספר מעניין ומשמעותי. המחברת מבקשת להאיר תופעה מעניינת מאוד ובלתי ידועה – נשים חרדיות שלומדות גמרא. מי שמכיר קצת את העולם החרדי, את ההבניה הפטריארכלית שבו, את תכני החינוך המגדריים שלו, מבין כמה המשפט הזה – נשים חרדיות לומדות גמרא – נראה אוקסימורון וכמה פריצת דרך, יש שיאמרו חומר נפץ, הוא טומן בחובו. המחברת מבהירה כבר מראש שהספר, המבוסס על הדוקטורט שלה, הוא מעין עבודה אוטו־אתנוגרפית. המחברת היא חלק מהשדה הנחקר, וככל הנראה היא גם מכירה ומיודדת באופן אישי עם מרבית הנחקרות. הספר מוצג אמנם כספר מחקר שמטרתו לסייע בהבנת מוקדי הידע החרדיים וקהל היעד שלהם בתוך המגזר, בהבנת הסיבות להדרת נשים ממוקדי קבלת ההחלטות ובהבנת התהליכים החדשים של הפמיניזם החרדי. אבל בראש ובראשונה הכותבת, שגם מוכרת רבות מהשדה הפוליטי החרדי, מציגה את ספרה כפנייה למדינה בבקשת תמיכה בנשים אלו ובתרומה לשיפור המצב. לא לגמרי ברור כיצד המדינה יכולה לפעול בתוך יסודות החברה החרדית. מכל מקום הרשיתי לעצמי לקרוא את הספר כספר חווייתי, כסיפור על בני אדם, על נשים עם רצונות וחלומות, נשים שברובן מונעות מרצון טהור ומכושר התמדה. 

קחו לדוגמה את התיאור המפורט והמרגש של גיטי, אם גרושה, שהחליטה שבמקום שאין איש היא תדאג לבן שלה. היא ביקשה לתרום עזרת נשים לבית הכנסת בשכונתה, היא הייתה באה לתפילות ליל שבת ובין קבלת שבת לערבית לומדת עם בנה, תחילה את אותיות הא"ב, פרשת השבוע, ובהמשך גם משנה ואפילו גמרא. אולי הביטוי שמצוטט בספר ביחס ללימוד הגמרא – "לעשות פמיניזם חרדי" (עמ' 173), נאמר באירוניה מסוימת, אבל בסופו של דבר מאחורי כוח הרצון וההתמדה עומד גרעין של תשוקה טהורה ללימוד התורה. 

לימוד הגמרא הוא כמובן רק פרט אחד בתוך שורה של תופעות המבקשות לפרוץ את גבולות החרדיות הקשיחים. בניגוד לתפיסות מקובלות של המגזרים השונים כמעגלים סגורים, שונים ונפרדים, אני נוהג לתאר את המגזרים כקווים סמוכים בגובה שונה. כל תופעת שינוי שמתחילה בציבור הפרוגרסיבי, חודרת אט אט למיינסטרים הכללי, בהמשך גם לציבור הדתי וכמה עשרות שנים אחר כך גם לציבור החרדי. מטבעו של ציבור שמרן שהשינויים מגיעים בצעדים מאוד איטיים ומייגעים, הם נתקלים בחשדנות ואף בעוינות, אך רצונות של פרטים רבים גוברים פעמים רבות על הממסד הנוקשה. כמובן שישנן רגרסיות וצעדים ריאקציוניים קשים, אין צריך לומר שבכל ציבור השינויים מקבלים פנים שונים, אך אין כמעט ציבור שיכול להימלט מהשינויים הטבעיים שמביאה עמה הקדמה (הרצון לשינוי הציבור החרדי נמצא כעת במוקד החדשות, ומחמת הרצון להימנע מכתיבה פוליטית אעצור בשלב זה). 

מסיבה זו אני מבקש לתקן מעט את הניסוח בספר לפיו נשים חרדיות אלו נאבקות "בחומות בצורות שהקימו גברים בחברה החרדית המודרנית" (עמ' 36). מהתיאור הזה נראה כביכול מאז ומעולם הייתה התורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצים והרוצות באו ונטלו כראות עיניהם. אמת הדבר שהציבור החרדי בהגדרה הוא ציבור שמבקש את החומות כלפי חוץ ואף יצר ויוצר כאלו חדשים לבקרים, אך בכל הנוגע לחומות הפטריארכליות אלו "היו כאן תמיד". היו בהיסטוריה נשים בודדות שהצליחו לפרוץ את החומה הזאת. הסרט ינטל מתאר את התשוקה ללימוד הגמרא כאשר התופעה הייתה בראשיתה. החומות המגדריות החלו להיפרץ בעזרת הפמיניזם, אך בכל הנוגע לפולחן הדתי וללימוד התורה המשיכו החומות הללו לעמוד איתן בציבור האורתודוקסי עוד שנים רבות. רק בשנות השמונים או התשעים החלו החומות להיסדק ונשים דתיות עשו את צעדיהם הראשונים לכיבוש הפסגה התלמודית וההלכתית. מבחינת החומות המגדריות אפוא לא מדובר בפרי מעשיהם של גברים בחברה החרדית, אלא בחומות עתיקות שהגברים החרדים רק מטפחים ושומרים. המינוח הזה חשוב, כי אם אכן לא מדובר בחומות חדשות שהוקמו בצורה אקטיבית ומודעת, אזי טבעי יותר לצפות לתהליכים טבעיים של מסמוס החומות כשם שהדברים מתרחשים בשוק העבודה. 

שתי הערות קטנות לסיום. ראשית, אני לא בקי במתודות מחקר בסוציולוגיה ובמגדר. ובכל זאת, כקורא הדיוט הייתי רוצה לשמוע על יחסי הכוח המגדריים לא רק מפיהן של נשים שחפצות בשינוי אלא גם מפיהן של נשים שמרגישות בנוח במקום שלהן בחברה, שלמרות שהן מצליחות לטפח קריירה ומשפחה, הן חיות בשלווה עם התפיסה שהגמרא אינה שייכת להן. נכון שהספר מבקש להאיר בעיקר קבוצה מוגדרת ומצומצמת של נשים לומדות, אך כאמור אחת ממטרותיו היא גם הבנת מוקדי הידע החרדיים וקהל היעד שלהם בתוך המגזר, ולשם כך היה מן הראוי להקשיב בענווה גם לנשים חזקות השלמות עם ההיררכיה בחברה החרדית. והערה נוספת, הספר מכיל לא מעט שגיאות הקלדה, וחבל. עובדה זו לא סותרת את היותו של הספר רהוט ונעים לקריאה.