סטיבן גרינבלט | התפנית: הולדת המודרניות | מאנגלית: יפתח בריל

סטיבן גרינבלט | התפנית: הולדת המודרניות | מאנגלית: יפתח בריל

מאגנס; ירושלים תשע"ח

 

אפתח בכך שהספר הזה כישף אותי והתקשיתי להניחו עד לסיום קריאתו. אתאר כאן את העניין שלי בספר, למרות שאולי מדובר בנושא משני. מדובר בספר שהוא גם רומן סוחף ועוצר נשימה אבל גם ספר מחקר היסטורי. במוקד הספר החיבור בן המאה הראשונה לפנה"ס 'על טבע היקום', שנכתב בידי המשורר הרומי לוקרטיוס, שיר דידקטי ארוך המגולל ומסכם את תורת האסכולה האפיקוראית מתוך ביקורת עמוקה על הדתות הממוסדות. בין פרקיו הוא סוקר מגוון הנחות והיגדים מדעיים על העולם, ביניהם גם תנועות האטומים, קשר גוף־נפש, ברירה טבעית וחסרת תכלית של הבריאה ועוד. לאחר שהספר נעלם ונשכח במשך מאות רבות של שנים, מצא אותו בשנת 1417 הומניסט איטלקי בשם פוג'ו בארצ'וליני. המחבר, פרופ' סטיבן גרינבלט, רואה במציאתו מחדש של הספר אירוע מכונן בעידן החדש בתולדות המערב. גילויו מחדש של הספר תרם לערעור על הדוקטרינות הדתיות כמתארות ומסבירות את טבע העולם, ערעור שאפשר את בנייתו של עולם מדעי המבוסס על אמפיריות. על טבע היקום, אגב, נדפס בתרגומו של שלמה דיקמן לעברית כבר בשנת 1962.

יותר משהתעניינתי בחיבור עצמו ובמשמעות הגילוי שלו רותקתי לדרך שהובילה לחשיפת הספר, אם כי ראוי לציין שגם המחבר מקדיש אחוזים ניכרים מספרו לאותה הדרך. חלקו הראשון של הספר מדבר בכלל על המנזרים והכותבים של שלהי ימי הביניים, על בארצ'וליני, תפקידיו וגלגוליו הרבים, ומתוך פריזמה זו, בצעד אחר צעד, הוא חושף טיפין טיפין מתוך השיר המסתורי שעומד במרכז הסיפור. ממש כמו בארצ'וליני שגישש באפלה, כך גם הקוראים שרויים במתח סביב התוכן המסתורי של אותו שיר עתיק שנעלם. בדרך נפגוש תיאורים ציוריים, לעתים מדכאים ולעתים משעשעים, של ה'סקריפטוריום' – אותה סדנה שבה יושבים נזירים שהוכשרו לשבת שעות ארוכות ולהעתיק ספרים, נבין את המעמד החברתי והנפשי של אותם סופרים, היחסים המתוחים שבין ספרן המנזר למעתיקים שלו, נלמד על דרכי ייצור חומרי הכתיבה בעולם שכבר אין בו פפירוס ואילו הנייר טרם נעשה מקובל. 

אחד התיאורים המדהימים בספר מוקדש לכפר הנופש הרקולאנום, שנחרב עד יסוד בהתפרצות הר הגעש בפומפיי הסמוכה לו בשנת 79 לספירה. האזור כולו שקע מתחת עשרים מטרים של פסולת וולקנית. שקיעתו של האזור גם תרמה לשימורו המופלא של כל השטח. רק במאה ה־18 החלו לחפור ולחקור את האזור, תחילה בידיים גסות ובהמשך במעט יותר עדינות. החופרים גילו פתאום חדר מעוטר ברצפת פסיפס שהיה מלא אינספור עצמים "באורך של טפח בערך ובצורה עגולה, שדמו לשורשי עצים... שחורים לחלוטין ונראים כעשויים מקשה אחת". הם חשבו בתחילה שמדובר במצבור לבני פחם, והדליקו כמה מהן כדי להתגבר על צינת הבוקר, אך כאשר אחד העצמים נפל ונבקע לשניים, הם גילו בתוכו אותיות. כך התברר שמדובר בשרידים של ספרייה פרטית שהכילה כ־11,000 ספרים. פגעי הר הגעש ופגעי הזמן כבר לא אפשרו קריאה בספרים, אבל במהלך השנים נמצאו טכניקות של חישוף ופרישת המגילות החרוכות. בשנת 1987 הצליחו לראשונה לפתוח ולפענח שני פפירוסים במצב גרוע מאוד, והתברר כי פפירוסים אלו הכילו את היצירה 'על טבע היקום'. כמובן שהצליחו לשחזר מתוך הפפירוסים רק מילים בודדות או חלקי מילים, לא מספיק חומר שיכול לסייע לחיבור שכבר התגלה בתקופת הרנסנס, אבל למציאת החיבור בספרייה פרטית נודעת גם משמעות היסטורית וחברתית חשובה. איך התגלגל החיבור להרקולאנום, איך בדיוק גילו אותו ומהן המשמעויות של הימצאותו שם? גם הסיפור הזה מגולל כמסע ספרותי עשיר ומרתק. 

פרק מיוחד מוקדש לנתונים בלתי נתפסים של חיבורים שאבדו במהלך ההיסטוריה, וברשותכם אני סוטה קצת מהספר. על ספרים אבודים דווקא בהקשר היהודי (איך לא) קראתי לראשונה בספרו של פרופ' שמחה עמנואל, שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, ספר שמטרתו לחשוף חיבורים שנעלמו מתוך ציטוטים ורמיזות בחיבורים אחרים כמו גם מתוך כתבי יד וחומרים ארכיוניים. בראש הספר מצטט עמנואל נתון של קולאט סיראט לפיו מתוך כמיליון כתבי יד עבריים שנכתבו בימי הביניים, שרדו רק כחמישים אלף! נתון שמגיע מתרבות אחרת, בידי חוקר הספרות הגרמנית בימי הביניים, מדבר על יחס בין כתבי היד שאבדו לאלו שנשתמרו של אחד ל־150! גם אם נתונים אלו מופרזים, כפי שטוענים חוקרים אחדים, אין ספק שמדובר בכמויות עצומות של ספרים שאבדו. ואם כבר סטינו לחיבורים יהודיים, אזכיר כאן את סיפורו המיוחד של התלמוד הירושלמי שאמנם מסכתות אחדות ממנו מצויות בכמה כתבי יד אבל ברובו הוא נשתמר בכתב יד יחיד, "כתב יד ליידן" הנודע, שממנו הדפיסו מדפיסי ונציה. כלומר לפנינו חיבור קנוני ממדרגה ראשונה שרק כתב יד אחד הפריד בין הימצאותו בידינו לבין שכחת נצח. אפשר כמובן שבפני המדפיסים עמדו כתבי יד נוספים, אבל כיום יש לנו לחיבור זה רק שריד אחד מתקופת כתבי היד, ואף הוא נשמר באורח פלא חרף מנהג המדפיסים להשליך את העותקים שמהם הדפיסו את החיבורים (הערה למתקדמים: מלבד חסרונם של סדרי זרעים וטהרות בירושלמי, חסרים גם שבעה פרקים בסדרים שבידינו. אין להוכיח מכך שלא היו בפניהם כתבי יד אחרים לשם השלמת פרקים אלו, שכן כפי שמוכיח זוסמן במאמרו 'פרקי ירושלמי', פרקים אלו היו כבר חסרים לכל הפחות בראשית תקופת הראשונים. לסיפורו המלא של כ"י ליידן ראו יעקב צ. מאיר, דפוס ראשון, ירושלים תשפ"ב). 

ובחזרה לספר שלנו. ככל שאנו חוזרים בזמן לאחור הנתונים לגבי ספרים שאבדו גדלים לאין שיעור. גרינבלט מספר על המלומד דידימוס מאלכסנדריה שמכל 3,500 ספריו (!) לא נותר כלום מלבד פרגמנטים בודדים. באנתולוגיה שנערכה במאה החמישית לספירה מצוטטים 1430 מגדולי הכותבים של העת העתיקה, מתוכם 1,115 מובאים מיצירות שאבדו בינתיים. בפרק זה מוצג גם סיפורה של ספריית אלכסנדריה, הספרייה הקוסמופוליטית החשובה ביותר בעולם העתיק, שהוקמה כדי לשמר את נכסי הרוח של כל התרבויות הגדולות של העולם העתיק. בספרייה זו גם נוצר תרגום השבעים הידוע. סופה של הספרייה מתואר ומוסבר כתוצאה של שלל תהליכים מורכבים שראשיתם בהתנצרותה של רומא.

הפרק האחרון בספר מוקדש להשפעותיו של 'על טבע היקום' על העולם החדש. מדענים כמו דרווין או איינשטיין לא תלו אמנם את התאוריות שלהם בחזון של לוקרטיוס, אבל הספקולציות הללו הכשירו את הקרקע לקראת ההוכחות האמפיריות שהביא עמו המדע המודרני. כאמור, אני לא מצוי בנושאים אלו, ודי בכך שאבהיר שמנגד לתפיסתו של המחבר על משמעותו של החיבור והשפעתו קיימות עמדות חולקות (ראו סיכום בביקורתו של מוטי בנמלך במגזין סגולה, יולי 2018).

אחד המוטיבים הבולטים לאורכו של כל הספר הוא מוטיב האהבה והתשוקה לספרים. "זהב וכסף, עדיים, בגדים של ארגמן, בתים של שיש, אחוזות מטופחות, ציורים של יראת שמים, סוסים מפורכסים וכיוצא באלה – הנאתם היא הפכפכת ושטחית; ואילו עונג הספרים חודר לעצמות. הם מדברים אלינו, הם מסיחים עמנו, ונפשם נקשרת בנפשנו בקשר חי ועז," כפי שמצוטט בספר המשורר והמלומד פטררקה, בן המאה ה־14 (עמ' 127). יש מי שימצא את החיבור שלו לספר דרך הפילוסופיה והתאולוגיה של 'על טבע היקום', ויש מי שהמסע הבלשי והביבליוגרפי ידבר אליו יותר. אלו כמו אלו ימצאו בספר את האהבה הגדולה לספר הכתוב. היכולת לספר סיפור היא בהחלט בין התכונות הדרושות להיסטוריון, ובמובן זה הספר שלפנינו מוכיח לאיזו הרמוניה של שלמות יכולים להגיע מחקר היסטורי וסיפור משובח. מיותר לציין שלכתיבה הסוחפת תרם רבות גם המתרגם המוכשר, והוא בהחלט ראוי לכל שבח.