אהרן אופנהיימר | מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן: ארץ ישראל ובבל בתקופות המשנה והתלמוד
אהרן
אופנהיימר | מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן: ארץ ישראל ובבל בתקופות המשנה והתלמוד
מוסד
ביאליק; ירושלים תשפ"ה
אהרן
אופנהיימר (1940–2022) היה פרופסור להיסטוריה של עם ישראל. במסגרת עיסוקו בתקופת
המשנה והתלמוד, פרסם מספר ספרים ועשרות מאמרים. רבים ממאמריו, שנכתבו על פני עשרות
שנים, טרם זכו לארגון וסידור מחדש. לפנינו יצירה מגובשת, המבוססת על למעלה מעשרים
ממאמריו החשובים בנושאי ארץ ישראל ובבל בתקופות המשנה והתלמוד. הספר מחולק לארבעה
שערים: מרד בר־כוכבא; מוסדות ההנהגה – הנשיאות ובית הוועד; ארץ ישראל בימי המשנה
והתלמוד; עליית המרכז בבבל ושקיעת ארץ ישראל. את טיוטת הספר הכין אופנהיימר עצמו
בשנותיו האחרונות, אך למרבה הצער הוא לא הספיק לברך על המוגמר, והספר הושלם וראה
אור בידי עמיתיו יובל שחר, ורד נועם וישעיהו גפני. בשתי הקדמות יפות מיטיבים
העורכים לספר על אהרן אופנהיימר ה'חוקר' וה'אדם', על דרך האמצע שמצא בשאלת האפשרות
להסיק מסקנות היסטוריות מספרות חז"ל, על סגנונו הצח והבעתו העזה, המתובלת
לעיתים גם בהומור, על אודות מפעלו המחקרי הרחב ועל החידושים המחקריים הבולטים
בספר.
אחדים
מן הפרקים הופיעו בעבר באנגלית בלבד, וכעת תורגמו ונערכו מחדש. אתמקד באחד מהם –
הפרק השלישי הנושא את הכותרת 'האם הייתה הגזֵרה על המילה סיבה למרד בר־כוכבא?'.
נקודת הפתיחה של הפרק היא שאלת האמינות של טענת החיבור היסטוריה אוגוסטה, המספר כי
"היהודים יצאו למלחמה מפני שנאסר עליהם להטיל מום באבר מינם". גם אם
החיבור נכתב בצורה היתולית וניסוח המשפט הזה מבקש להעמיד את היהודים באור מגוחך,
כדרכו, משתמע מדבריו כי מרד בר־כוכבא פרץ בשל הגזרה על המילה. חוקרים שנקטו כך
הסתייעו גם במקורות יהודיים, למשל פרק ר' אליעזר דמילה במסכת שבת. נושא המשנה הוא
ברית מילה בשבת, ור"א אומר שאם לא הביא סכין למקום המילה מערב שבת, ניתן
להביאו כשהוא מגולה בשבת, "ובסכנה מכסהו על פי עדים". ר"א הלך
לעולמו ככל הנראה לפני מרד בר־כוכבא, ולכן לא ייתכן שכוונתו לגזרות השמד בעקבות
המרד. מכך למדו חוקרים כי גזרת המילה קדמה למרד. אלא שדיון פילולוגי בהרכב המשנה
מעלה את האפשרות שמדובר בתוספת מאוחרת שנכתבה לאחר המרד. בדומה לדיון במקור זה דן
המחבר לאורך כל הפרק במקורות נוספים, בחז"ל ובמקורות נוכריים, ומראה באופן
משכנע כי אין כל הוכחה לכך שהמרד פרץ בעקבות גזרת המילה, אלא להפך, גזרת המילה
הייתה תוצאת המרד. את הגורם העיקרי למרד מעדיף אופנהיימר לראות במוקד אחר. אל מול
ההיסטוריה אוגוסטה ניצב מקור כבד משקל – ההיסטוריון קסיוס דיו, המספר כי הקמת העיר
הרומית איליה קפיטולינה בירושלים, שבמרכזה מקדש ליופיטר, הביאה לפרוץ המרד. במהלך
שנות השישים של המאה הקודמת נמצאו מטמוני מטבעות שכללו מטבעות מימי המרד ומטבעות
של איליה קפיטולינה, אך לא נכללו בהם מטבעות המאוחרים למרד. ממצא זה היווה תמיכה
בעדותו של קסיוס דיו כי הקמת העיר האלילית קדמה למרד.
עיסוקו
הרחב וארוך השנים של המחבר במרד בר־כוכבא, הביא אותו לחקור בהרחבה גם את תולדות
המחקר. הפרק הראשון בספר, שנכתב יחד עם בנימין איזק, סוקר את תולדות המחקר של
המרד, וגם מהווה מעין הקדמה מחקרית יפה לכל הנושא. במהלכו הוא מראה את התקדמות
המחקר והפולמוסים שליוו אותו, בד בבד עם הגילויים הארכאולוגים ששינו את המפה
ההיסטורית. הפרק השני מוקדש לתמורות שחלו בחקר המרד בשישים שנות המדינה. גם בפרק
זה מראה המחבר את השפעת הגילויים הארכאולוגיים, אך גם את הרגשות הלאומיים שפיעמו
בקרב חוקרים אחדים. גם דמותו של בר־כוכבא התעצבה בזיקה לתודעה הלאומית של החוקרים,
זהותם הדתית ולעיתים אף נטיותיהם הנפשיות. גם את ההתקדמות בחקר דמותו ליוו
הגילויים הגדולים של איגרות בר־כוכבא בנחל חבר שבמדבר יהודה בשנות השישים. לממצא
העשיר של האיגרות הקדיש המחבר פרקים נוספים, ביניהם העיסוק בשאלת שמירת השבת וקיום
מצוות נוספות בסביבת בר־כוכבא כפי העולה מאיגרותיו.
השער
השלישי בספר, העוסק בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, מכיל עשרה פרקים עשירים
ומעניינים. אחת התמות השזורות בשער זה היא המפנה שחל מאז החורבן בהעברת המרכז
מהמקדש והפולחן אל בית המדרש, החכמים ולימוד התורה. אדגים זאת בשלוש דוגמאות.
המונח 'חבר' שימש בזמן הבית לתאר אדם המקפיד בטהרות ובמעשרות. במספר מקורות
בחז"ל אנו שומעים על הקפדה בנתינת מעשרות לתלמידי חכמים, והמחבר מראה לפי
ההקשר שמימי החורבן ואילך "פסקו הכוהנים להיות בעלי תפקיד בהנהגת הציבור,
בעוד החכמים הולכים ותופסים מקום מרכזי במוסדות ההנהגה, בצד היותם עוסקים בלימוד
התורה, שתפס במידה מרובה את מקום עבודת המקדש" (עמ' 259). עם זאת, מדגיש
המחבר, מפנה זה הודגש בעיקר בתקופת האמוראים, ואילו בתקופת יבנה עדיין נעשה מאמץ
להמשיך כל מצווה במתכונת דומה ככל האפשר לימי הבית (ובניגוד לדעת גדליה אלון).
בדומה לכך, חל מפנה מעניין במצוות העלייה לרגל. שלושה מקורות בתוספתא מעידים על
מסורת על בני אסיא שהיו עולים לרגל בשלושה רגלים למקום מושבם של מוסדות ההנהגה
ביבנה כדי לברר הלכה שנעלמה מהם. מסורת זו מהווה אף היא סמן למפעלם העיקרי של חכמי
יבנה, לאפשר את המשך קיומו הלאומי של העם בארצו לאחר החלל שנפער בעקבות החורבן.
הדוגמה השלישית היא המפנה שחל במונח 'עם הארץ'. בעוד בימי בית שני הוא הוסב בעיקר
על החשודים על הטומאה, על אי־קיומן של מצוות התלויות בקרקע ועל התרשלות בהפרשת
מעשרות, הרי שלאחר החורבן הוסב הכינוי לבורים בתורה. שינוי זה משקף את המהפך שחל
מחברה שבראשה עבודת ה' והמקדש לחברה שבמרכז עולמה התורה ולימודה.
פרק
נוסף בשער השלישי עוסק בגיוס חיילים יהודים לצבא הרומי. בכמה מקומות במדרש מוזכרת
מלכות רומי הרשעה "שהיא מכתבת טירוניה מכל אומות העולם";
"מכתבת" במשמעות של גיוס לפי רשימה שמית שהייתה בידם. בתלמוד הירושלמי
למסכת פסחים (פ"ד, לא ע"ב) מסופר כי הצבא הרומי היה תופס את בניהם של
אנשי ציפורי לצבא, במטרה שההורים ישלמו את מס הטירוניה כדי לפדותם. המונח
'נימורה', המציין יחידה צבאית, עשוי להזכיר לנו בצדק את המשנה בתחילת מסכת ראש
השנה: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבנומרון" (כנוסח כ"י
קאופמן ומרבית המשניות מטיפוס ארץ ישראל). אין בידינו מקורות ברורים באשר לשירות
פעיל של יהודים בצבא הרומי, אך כמה עדויות אפיגרפיות מלמדות על חיילים ומפקדים
יהודים בצבא הרומי בתפוצות, ומסתבר שבאותה מידה היו חיילים יהודים מארץ ישראל בצבא
הרומי. גם בכמה קובצי חוקים רומיים מוטל איסור על שירות יהודים בצבא, וכידוע איסור
כתוב, בוודאי כזה שנשנה, מעיד על תופעה קיימת שמבקשים לבטל אותה. אגב, באחד
המקורות הרומיים מוצגת דרישת גובה ליחידות מובחרות – "שש רגליים, או לפחות
חמש רגליים ועשרה אינץ'...", כלומר 1.78 מטר או לפחות 1.72 מטר, גובה שלא היה
שכיח בעת העתיקה. לענייננו, המחבר דן בשאלה כיצד קיימו יהודים את אורח חייהם בצבא
הרומי. לאור הקושי לקיים שמירת שבת והינזרות ממאכלות אסורים במהלך השירות הצבאי,
מניח המחבר כי המגויסים היו בעיקר יהודים עמי הארץ שלא הקפידו בשמירת המצוות קלה
כחמורה.
אסכם
בשתי הערות קצרות על המבנה של הספר. ראשית, ריכוזם של כמה מאמרים בנושאים דומים
הביא בהכרח לחזרות ולכפילויות. לא לכל אחד זה עשוי להפריע, ולמשל אני קיבלתי מכך
תועלת. שנית, העורכים השקיעו רבות בעדכון ההפניות למהדורות האחרונות, שחלקן לא
עמדו בפני המחבר, בהאחדת המאמרים ובעריכה לשונית קלה. בכל הקשור למחקר עצמו, לעומת
זאת, אין בהערות עדכונים והפניות למחקרים מעודכנים יותר. נתקלתי בכמה נושאים
שנידונו במחקר לא מעט בשנים האחרונות, אם כי לא טרחתי כעת לחפש עד כמה משמעותי
היעדר העדכונים הללו. אופנהיימר היה חוקר מבריק ודייקן, אין ספק שקריאתו את
המקורות לא נס לֵחה, ומכל מקום המחקר אינו שוקט אל שמריו כידוע וייתכן שחלו
עדכונים. אסיים כעין הפתיחה כי כתיבתו של המחבר יוצאת דופן בבהירותה ובחדותה,
וקריאת הספר היא לא פחות מתענוג אינטלקטואלי צרוף.
תגובות
הוסף רשומת תגובה