דוד רוזנטל | אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה: קטלוג ומחקרים
דוד
רוזנטל | אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה: קטלוג ומחקרים
מאגנס;
ירושלים תש"ע
בשנת
1896, בערך בזמן גילוי הגניזה הקהירית, רכש פרופ' ז'יל ניקול, פפירולוג
מאוניברסיטת ז'נבה, אוסף פפירוסים יווניים. המוכרים הוסיפו לו 'נספח' בדמות קופסת
פח מלאה בכתבים יהודיים, עליה נכתב: "טקסטים עבריים, קטעי קלף ונייר...
שמקורם בית הכנסת בקהיר... הם זוהו בחלקם על ידי אלבר ניקול באוקספורד ב־1898 תחת
השגחתו של פרופ' נויבאואר". אלא שקופסה זו נשכחה בספרייה, ואיש לא ידע
מקיומה. לפי כמה שנים החליטו לההדיר מחדש את פרסומיו של ניקול, ולפתע התגלתה בתוך
ממצאיו קופסת הפח. לקופסה זו ייחודיות רבה בחקר הגניזה. ראשוני החוקרים שטיפלו
בגניזה עסקו בקטעים גדולים ושלמים, וככל שעבר הזמן עוסקים החוקרים יותר ויותר
בדפים קרועים וחלקיקי דפים עד השרידים הקטנים ביותר. מציאתה של קופסה שבה אוסף
דפים גדולים ושלמים היא לא פחות מריענון מרגש של חקר הגניזה. פרופ' יעקב זוסמן יצא
לז'נבה כדי לחקור את האוסף ולתאר אותו, אלא שבהיותו בז'נבה הוא חלה ונאלץ לשוב
ארצה. לבקשתו, יצא פרופ' דוד רוזנטל כדי לבדוק במקומו את האוסף. מהר מאוד הוא נוכח
בגיוונו של האוסף ובהיותו מכיל קטעים מרוב תחומי הספרות המצויים בגניזה: מקרא,
מסורה, משנה, תלמוד, מדרש, גאונים, הלכה, תפילה, פיוט, תעודות, מכתבים, שטרות
וספרות ערבית־יהודית. מלבד הממצאים ה'עצמאיים' שנמצאו באוסף, נמצאו בו גם קטעים
קרועים שהשלימו ממצאים מספריות אחרות. למשל דף ממסכת יבמות שאותו משלים שריד קטן
המצוי באוקספורד, או דף ממסכת חולין שאותו משלים שריד קטן המצוי בספריית המוזיאון
הבריטי בלונדון.
כחוקר
תלמוד התעסק רוזנטל בעיקר בקטעים השייכים לספרות התלמודית ולספרות הגאונים. את יתר
הקטעים הוא שלח לחוקרים ידועים בתחומם, למשל שולמית אליצור חקרה את קטעי הפיוט
והשירה, יוסף עופר חקר את קטעי המקרא, אהרן ממן חקר את פירוש רס"ג לדניאל,
אברהם רוזנטל חקר את 'ספר הגלוי' לרס"ג, דוד סקליר חקר כתבי יד ספרותיים
בערבית־יהודית, ולבסוף אורי יפתח פירנקו ואלכסנדרה טרקסל חקרו פלימפססט יווני
מהמאה השישית (!) – מתחת לכתב יד עברי של פיוטים על קלף (קטע מקרובה קלירית, פיוטי
ברכת המזון וקדושתא לראש חודש), נתגלה טקסט יווני, שהוא ככל הנראה טקסט מרטירולוגי
נוצרי, המתאר פקיד מדינה רומי הכופה על נוצרי להשתחוות לאלים ואת סירובו של הנוצרי
לציית לכך.
אחת
התגליות היפות היא השלמת מידע על קינה של אב על מות בנו, שחלקים ממנה פורסמו כבר
בעבר בידי מנחם זולאי ועזרא פליישר. פליישר גם זיהה דף נוסף מן היצירה בקמברידג',
אך עקב מצבו הירוד של הדף הוא החליט לא לפרסמו. זולאי זיהה את הכותב כר' ישועה
החבר בירבי נתן, שלימים התברר שהיה דיין בעזה, שפעל במחצית הראשונה של המאה ה־11.
את הקינה הוא כתב לרגל מות בנו יאשיהו, ולמרבה הפליאה הוא בנוי בתבנית של קדושתא
על כל פרטיה ודקדוקיה, למרות שתוכן הפיוט אישי לחלוטין. ספק אם ביקש ר' ישועה לומר
את הקינה בבית הכנסת, או שמא כתב לעצמו ורק בחר בתבנית הקדושתא המוכרת לו. בקטע
שפרסם פליישר, האב השכול מספר ש'טרם אסיפתו' שאל הבן שאלה קשה ומבהילה, אך דווקא
שורת השאלה עצמה קשה לפענוח. פליישר הציע לשחזר כך: "[א]בי [למ]ה ימותו כל
בני אנשא?!" כלומר מדוע כל האנשים סופם למות. בצילום משובח יותר של כתב היד,
ניכרות בבירור המילים: "ביום פקודה ימותו כל בני אנשא", ובשוליים מתוקנת
תיבת 'פקודה' ל'עברה', כלומר לא למה מתים, אלא האם 'כל בני אנשא' סופם למות.
ובכן,
בז'נבה נמצא הדף החסר בין הקטע שהדפיס פליישר לבין הקטע מקמברידג' שלא נדפס, והוא
מהווה השלמה חשובה ליצירה זו. הקטע החדש מז'נבה ממשיך את הפיוט מהנקודה שבה עצר
פליישר, והוא משלים את תשובת האב. לפי המסופר בקטע זה, הילד שאל האם יגיע 'יום
עברה' שבו כל האנושות תיכחד, והאב השיב בחיוב, כפי שידוע לו ממסורות מקראיות
ומדרשיות העוסקות בקץ העולם. לשאלת הבן מי יקבור את אחרוני המתים, השיב האב כי הם
יושלכו כדומן על פני השדה. לשאלת הבן אם ישובו ויחיו, תיאר האב בפרוטרוט את תחיית
המתים. בקטע זה גם מתאר האב במילים נרגשות את רגע הפטירה של הבן: "פיו פתח
בתשבחתה / לגלי עמיקתה ומסתרתה / כל זה היה יום שובתה / גמר שבעה נאסף ביום
ערוב[תה] | אוי // צריחה אחת היתה צר[יחתו] / מעת חבלי מות אחזו אותו: / אבי,
פדיתיך! לא שינה מלתו, ואני אומר כמותו / איך לא עניתני בו כמו בי עניתו?! |
אוי..." (עמ' 198). כלומר האירוע שבו שאל הילד את שאלותיו העמוקות היה ביום
שבת, ועם גמר שבעה ימים, נפטר הבן בערב השבת הבאה. במותו זעק הבן לאביו שהוא מוכן
למות כדי לפדותו מן הדין, ואף האב השיב כמותו וביקש למות תחתיו.
נתתי לכם הצצה רק לחלק שעוסק בשירה ופיוט. אפשר לדבר גם על התגלית של יוסף עופר בעניין שמו המדויק של בעל המסורה בן נפתלי, הניצב תמיד מול בן אשר. עד כה נמצאו כמה מקורות סותרים בעניין שמו: משה בן נפתלי או יעקב בן נפתלי. מכ"י ז'נבה עולה כי שמו המלא הוא משה בן דוד, ואילו יעקב הוא סבו. הכינוי 'בן נפתלי' הוא שם המשפחה, הקרויה על שמו של נפתלי שחי לפחות שלושה דורות לפני משה בן דוד. הספר עשיר בתגליות נוספות, המוצגות בהרחבה ובניסוח השווה לכל נפש, והוא גם נדפס בפורמט אלבומי על נייר כרומו, המאפשר איכות מרבית לתמונות כתבי היד. ישוטטו רבים ותרבה הדעת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה