רם בן־שלום | המכתב של סלומאה
רם
בן־שלום | המכתב של סלומאה
מאגנס;
ירושלים תשפ"ה
"טרנופול,
7 באפריל 1943. יקירַי, לפני שאני מסתלקת מן העולם הזה ברצוני להשאיר לכם כמה
מלים. אם יגיע מכתבי זה אי־פעם לידיכם כבר לא אהיה אני וכולנו פה בחיים. קצנו
מתקרב והולך. מרגישים אנו ויודעים זאת. כולנו נידונים למוות ככל אותם היהודים
החפים מפשע שכבר הוצאו להורג. שארית הפליטה נשתיירה עוד מהטבח ההמוני, תורה יגיע
בזמן הקרוב ביותר (תוך ימים או שבועות). הדבר איום, אולם זאת האמת לאמיתה.
לדאבוננו אין מנוס ומפלט מן המוות הנורא [...] לא קל הוא להיפרד לעולמים. אולם כבר
אנו הולכים למות בצחוק על שפתינו. חיו בשלום, הצליחו, ואם תוכלו ביום מן הימים –
הנקמו!, מושיה".
מכתב
מזעזע זה, שרק את תחילתו וסופו העתקתי, נכתב בזמן אמת, בשעת השמדת הקהילות
היהודיות בגליציה, בידי סלומאה אוכס לבית לופט (1912–1943). במכתב הארוך מתארת
סלומאה את תלאותיה ואת תלאות משפחתה, החל מהחיים בטרנופול, לקיחת בעלה בידי
הנאצים, הפינוי לגטו ולמחנה העבודה, ועד להשמדה השיטתית בידי הנאצים. סלומאה עצמה
התחבאה אצל פולנים, אך אלו הסגירוה לידי הנאצים, והיא נכלאה והוצאה להורג ביולי
1943.
פרופ'
רם בן־שלום הוא היסטוריון של ימי הביניים, אך הרקע המשפחתי שלו הביא אותו לעיסוק
משמעותי גם בחקר השואה. סלומאה הייתה דודתו, אחות אביו, וברבות השנים הוא מצא את
מכתבה במגירת שולחנו של אביו בתל אביב. בן־שלום ביקש להבין באיזו סיטואציה כתבה
סלומאה את מכתבה, כיצד הגיע המכתב לידי אביו, ומהן המשמעויות הכרוכות בו. בתהליך
שהתמשך מספר שנים, צעד אחר צעד, הוא גילה עד כמה התמונה מורכבת. התברר כי דרך הגעת
המכתב לאביו היא החלק הקטן בסיפור, ואילו החלק המשמעותי יותר הוא לאן התגלגל המכתב
כבר בשנים שלאחר המלחמה. הוא גילה כי עוד בשנת 1944 נפל המכתב לידי קצינים בצבא
האדום שכבשו את טרנופול מידי הגרמנים. אלו ראו במכתב עדות ייחודית שגם מסתיימת
בקריאה לנקמה, ועשו בה שימוש של עידוד החיילים במלחמתם נגד הגרמנים. הסובייטים הם
אלו ששיגרו את המכתב אל הכתובת שרשמה סלומאה. אבל הגלגול המרתק יותר של המכתב היה
בגרמניה בשנת 1954, כאשר במרכזו של ערב שארגן אריך קסטנר לציון עשור להתנקשות
בהיטלר הוקרא המכתב בציבור. תדהמה גדולה יותר אחזה את בן־שלום כאשר גילה שהמכתב,
שהוצג בתערוכה של אומנית מברלין בשנת 2005, הגיע לידיה מבתו של גנרל הוורמאכט אוטו
קורפס. בעותק זה מחקו הגרמנים את הקריאה לנקמה. בספר הוא מפליא לפרוס את גלגוליו
של המכתב, תוך בחינת מלוא ההקשרים ההיסטוריים הכרוכים בהשמדת יהודי גליציה ובתיעוד
הגרמני של השואה.
כשהתחלתי
לקרוא את הספר, התקשיתי להגדיר אותו. יש בו ממד מחקרי, לרבות עיסוק מעמיק במקורות
מחקריים ובתעודות ארכיוניות, אך גם סיפורו של תהליך המחקר נפרס בו בהרחבה. וכאן
נכנס גם הממד האישי העוצמתי – ספר זיכרון אישי ומשפחתי, לא רק בנושאי הספר, כמו
חוויות השמחה מול הגילויים או לחלופין האכזבה מהכישלונות או הקושי במפגש עם צאצאים
של נאצים, אלא גם חוויות משפחתיות רחבות יותר של בן הדור השני לשואה. למשל הייחוס
המשפחתי לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב מכאן ולרבנים שלום ואהרן משה טויבש מכאן, חוויות
הורים וילדים בצל השואה ולאחריה, החיבור של המשפחה ושל המחבר לדת והעיסוק בשאלות
התאולוגיות שעלו בעקבות השואה ועוד.
משהו
על המחבר. אצל רם בן־שלום זכיתי ללמוד כמה קורסים בהיסטוריה של ימי הביניים. גם
בספר הוא מספר על בחירתו בתקופת ימי הביניים, זאת למרות שהוא תמיד נמשך לחקר השואה
ואף הוסיף ללמוד על השואה ולחקור אותה. אוכל לספר כי התרשמתי עמוקות מאצילותו
וארשת פניו הנעימה. לא יכולתי שלא לשמוע את קולו העדין דרך שורות הספר. כך למשל,
כאשר הוא מזכיר בספר את מוסד 'יד ושם', בהקשר למפעל ההנצחה 'לכל איש יש שם' על שם
שירה של זלדה, הוא נדרש לצירוף 'יד ושם' במקורו בספר ישעיהו ובפירוש הרד"ק
שם. בדיוק כך היה בשיעורים. כאשר הזכרנו מובאה מן המקורות, הוא נעצר ובחן את הפסוק
או המימרה במקורותיה ועם פרשניה, וכך יכולתי בקריאת הספר לדמיין אותו לנגד עיניי
בסקרנותו ובחתירתו לתמונה המלאה. ועוד משהו. פרק הסיום מתאר סצנה שבה המחבר מאתר
פושע נאצי שהסתתר כנגן כינור בהמבורג, ובאקדח שבחיקו הוא מתכונן לביצוע הנקמה
המושלמת. הפרק נועד לשמש כנראה סיומת בדיונית, אם כי חסרה משום מה הבהרה כזו, אך
בזכות היכרותי עם המחבר הבנתי מייד שמדובר בדמיון מוחלט.
לסיכום,
קשה לקטלג את הספר הזה בין מגוון סוגות הכתיבה על השואה. סביר מאוד שהתחברתי לספר
בעיקר לאור היכרותי את המחבר, אך דומני שכל אחד עשוי למצוא בו עניין רב, הן כתעודה
היסטורית ומחקרית הן כספר חווייתי של הדור השני לשואה, על מגוון משמעויותיו
וגלגוליו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה