עמינדב דיקמן | שורות אחרונות: מחקרים, מסות, רשימות | בעריכת אריאל הורוביץ ועדו ניצן
עמינדב
דיקמן | שורות אחרונות: מחקרים, מסות, רשימות | בעריכת אריאל הורוביץ ועדו ניצן
מוסד
ביאליק; ירושלים תשפ"ה
פרופ'
עמינדב דיקמן היה מתרגם שירה משלל לשונות אירופיות ופרופסור בחוגים לספרות עברית ולספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. למרבה הצער הוא חלה
בסרטן ונפטר לפני שלוש שנים. שניים מתלמידיו הנאמנים ראו להנציח את זכרו בדמות ספר
המכיל מבחר מאמרים ומסות שפרסם במשך ארבעה עשורים בבמות שונות, ולצידם גם כאלו
שמעולם לא נדפסו. נהניתי מאוד לקרוא את הספר,
וגיליתי עניין רב במרבית המאמרים.
במאמר
על 'גבולותיו של המתרגם' הציג המחבר סקירה היסטורית של תרגום הספרות לעברית.
לדבריו, "התרבות העברית נטתה להתיר את התרגום בתחומים צרים, ואת רעיון התרגום
הספרותי כפי שהוא מוכר לנו היום דחתה כמעט כליל" (עמ' 18). הסיבה לדלות
התרגומים, למעט בודדים כמו 'מחברות איתיאל' ו'בן המלך והנזיר', היא שחכמינו ראו
בקריאתם בזבוז זמן וביטול תורה. כאשר רצה מאן דהו לתרגם ספר לעברית, הוא נדרש
להקדים התנצלות מספקת לתרגום זה. גם במאה ה־18, כאשר אנשים מתנועת ההשכלה החלו
לתרגם ספרים, הזהיר נפתלי הרץ וייזל כי "בהעתקות השירים והזמירות לא תזכירו
שמות העצבים הקדמונים שזכרום היונים והרומים בשיריהם ובמוסריהם". וכך נדחו
שלל דימויים מיוחדים שרווחו בספרות האירופית, למשל 'חניך אפולו' למשורר, או 'פגוע
חץ קופידון' למאוהב וכדומה.
במאמר
הבא, 'על סודה של נשיקה, ולו מבעד למטפחת', העוסק בדימוי הנשיקה מבעד למטפחת שניתן
למלאכת התרגום, בוחן המחבר גבולות והוראות נוספים שליוו את מלאכת התרגום לעברית.
גם השמות בקלאסיקות הגדולות "הוכשרו" בעזרת שינויים לעברית, וכך הפכו
'רומיאו ויוליה' ל'רם ויעל'. לדבריו, טשרניחובסקי היה הראשון שקידם את אמנות תרגום
השירה העברית לנקודת שוויון עם תרגום השירה בספרויות אירופה. מרתק לקרוא גם על
המהפכות החשובות שאירעו במלאכת התרגום בדורות המתרגמים לאחר טשרניחובסקי.
מוקד
נוסף בספר עוסק בספרים ברמה הפיזית של המושג. מפתיע במיוחד המאמר 'על אמנות
הכריכה'. לאורך המאמר עסק המחבר בדימוי הבגד לכריכות הספרים. הספרים העתיקים,
"ישני אבק" כביטויו של ביאליק, מוכרים לנו מבתי הכנסת: "מהם גבוהי
קומה, רבים מהם חפויי עור, ועל שדרותיהם מבהיקות עדיין, לעיתים, אותיות שמותיהם
בזהב עמום. בעולם הספרים ה'רגיל' שלנו אותם ספרים יהודיים בולטים בזרות כריכותיהם
אומרות היושן ממש כשם שבולטים בהמוננו גם בעליהם, בשטריימלים ובקפוטות שלהם,
בכובעיהם רחבי התיתורה ומעיליהם השחורים הארוכים" (עמ' 110). מלאכת הכריכה
בימי הביניים נתפסה כחלק ממלאכת כתיבת הספר. בכל תקופה התבטאה אמנות זו באופן
ייחודי. בתום תיאורו ההיסטורי המלבב, הרהר המחבר בשאלה "אם חובב ספרים ראוי
לשמו, בעל ספרייה – אי אז היה זה תואר מה רם! – אינו צריך לדעת את אמנות הכריכה,
או, לכל הפחות, את יסודותיה".
מאמר
נוסף – 'זיכרונותיו של סוחר ספרים' – מבכה את ירידת ערכו של שוק הספרים מיד שנייה
בישראל. סוחרי הספרים בעבר ידעו היטב במה הם מתעסקים, הכירו את הספרים וגם ידעו
לצטט "איזה מכתם לטיני או שורת שיר צרפתי". הטרגדיה שאירעה לשוק הספרים,
לדבריו, היא השתרשותה של האספנות הריקה, אספנות חֶפצית מובהקת, שבינה ובין אהבת
ספרות אין ולא כלום. "אצלנו רוב חנויות הספרים המשומשים מושתתות על שני אדני
יסוד מוצלחים פחות: חמדנות ובורות. בדרך כלל מוכר הספרים אינו יודע מאומה על
הספרים שבידו. ודווקא משום כך הוא מאמיר מאוד את מחיריהם. וההיגיון פשוט ואיתן:
אני, המוכר, הלא בור ועם הארץ אני, ובספרים אני מתמצא פחות מאשר במלפפונים [...];
הקונה, לעומת זאת, אפשר שהוא יודע משהו, ועוד עלול הוא להרוויח על חשבוני. ולמען
הקדם רפואה למכה זו, שנוראה ממנה אין להעלות על הדעת, הנני ואתחכמה לו, אאמיר את
המחיר כל כך, שלעולם לא יצא מפתח חנותי ברווח" (עמ' 145). את הפרק הוא מסיים
בקריאת מרד נגד התופעות הללו. "אחים יהודים אוהבי ספר! קומו ומרדו בהמוניכם!
התמקחו עד זוב דם, קפצו כל שקל באגרופכם, אל תיכנעו לשד האספנות הלוחש על אוזנכם,
היו־נא קוני ספרים ראויים לשמכם – תבעו בכל עוז מסוחרי הספרים כי ייעשו אף הם
ראויים לשמם ולמקצועם!"
מוקד
חשוב נוסף עוסק בגורלה של השפה העברית. במאמר 'גן העדן האבוד וגן העדן המוחזר:
הרהורים בשולי עברה ועתידה של העברית' הוא ביקש להצביע על הפגמים שנפלו בדמותה של
השפה העברית. הלשון העברית מעצם ברייתה, לדבריו, לשון מיוחדת היא, במקום גבוה מעל
לכל חולין. בעת העתיקה שאבה העברית מילים רבות מהיוונית, אך רק באשר לשפת היומיום,
כמו במילים אוויר, נימוס, סודר ופנקס. אבל בכל הנוגע לתרבות הגבוהה, דלתה של
העברית הייתה סגורה ומסוגרת. רק בעידן 'תור הזהב' בספרד, פתחה העברית את דלתה
לתרבות הערבית. חכמים כמו משה אבן עזרא ויהודה אלחריזי עמדו על כפל הפנים שבדלותה
של העברית, מחד הערבית התעלתה עליה בעושר לשונה ושירתה, אך ירידה זו אינה אלא
זמנית, והגורם לה הוא אשמת העם שזנח את השפה העברית. בתום סקירה יפה על מעמדו של
'חכם הלשון', הגיע המחבר לסקירת מצבה של העברית המתחדשת, ראשית במפעל החייאת
הלשון, שהיה כרוך במעשים אלימים, כידוע. ומכאן למתח בין השפה העברית
ה"כשרה" וה"מותרת" לבין השפה הרווחת בלשון העם. מהי משמעות
הסמכות של האקדמיה ללשון העברית, והאם בכלל תיתכן מערכת המתקנת את הנוהג הרווח?!
המתח הזה התבלט בקצוות, למשל אצל הבלשן חיים רוזן שבתקיפות רבה הגן על
"העברית הישראלית" הנבדלת מהעברית הקלאסית, ושבמסגרתה אין כלל מקום
לתיקוני לשון צדקניים. "רק הקריין המסכן מוכרח לדבר, כמו שאף אחד אינו מדבר.
וכאילו להוסיף על סבלותיו, יש לו עזר כנגדו בצורת מתקן לשונו, מתקן שגיאותיו...",
התאונן רוזן בפתח ספרו 'עברית טובה'. ביטוי יפה לתלונות כאלו עלה גם במערכון הידוע
של הגששים 'הכה את המומחה', שכתב דן אלמגור. השואל על הקו אינו מבין כלל את אוצר
המילים והניבים של המומחה, לא את משקלן ולא את המשמעויות המגוונות שיש למילים
דומות. "תראה, אני בכלל לא התכוונתי, אני רק רציתי לשאול: איך קוראים בעברית
לצ'ופצ'יק של הקומקום?", שואל האיש המתוסכל והעייף. דימוי האקדמיה ללשון
כשוטר מעיק, עלה גם במכתבה של נתיבה בן יהודה לנשיא האקדמיה, שבה היא מתלוננת על
המצב שבו כולנו מדברים ב'שגיאות': "אז מה פה כל כך מסובך? תשנו את החוקים
שלכם ה'נכונים', לפי איך שאנחנו מדברים, ואז כולנו נדבר 'נכון'!"
דיקמן מבהיר כי אין בכוונתו להצדיק את אחד הצדדים, אך הוא מבקש שגם אלו המצדדים בעברית מתחדשת ומנותקת משורשיה, יכירו בעברית שלו ובמשלבה הגבוה שבגבוה, ולא יזלזלו בה מפני ש"עברית של בית מרקחת" היא. לדבריו, טוב ללמוד את דקדוק לשון המקרא, לשון החכמים ולשון ימי הביניים בנפרד; לדעת את כל רובדי השפה העברית, מראשון עד אחרון. אין צורך בשיטור כלשהו, לא מצד "הנגידים" ולא מצד "העם", אך יש לשקם את דמותה של העברית ולהרחיב אותה כראוי. גם אם לא יעשה שימוש בכל רובדי השפה, ראוי לכל דובר עברית להכיר אותם ולהרחיב את אוצר המילים שלו.
ב'פתח דבר' מבהירים העורכים: "התמונה שהתקבלה כאן היא מן הסתם תמונה חלקית - נאלצנו, מטבע הדברים, לוותר על מאמרים רבים, ויתור שאף פעם איננו פשוט - אך אנו מאמינים ומקווים שלפנינו שיקוף נאמן של דיקמן החוקר, המבקר, המסאי ואיש הספרות" (עמ' 11). שיטוט קצת ברשת מעלה כי דיקמן כתב עוד מאמרים רבים, בהם גם ביקורות ספרים קולעות שלא נס לחן. בעיניי היה ראוי למצער להעמיד ביבליוגרפיה מלאה של מה שפרסם. כך או כך, מדובר בספר מרתק ובנוי לתלפיות. אין הנצחה ראויה מזו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה