מִגּוֹ [ב]: כתב עת לשירה | בעריכת משה שוסהיים

 

מִגּוֹ [ב]: כתב עת לשירה | בעריכת משה שוסהיים

ישראל תשפ"ה

 

"מִסְפָּרִים שֶׁל דָּם וָאֵשׁ / חֲקוּקִים לְאוֹת עַל יָדְךָ, / נֶאֱבָק בְּמַלְאָךְ / לֹא עוֹלֶה הַשַּׁחַר // מִחוּץ יֶהֱמוּ פְּרָאִים צְמָאָם יַשְׁלִיכוּ / פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן / שֶׁבַע לְמַטָּה / אֶחָד לְמַעְלָה // וְדְּמָמָה דַּקָּה". שירו של אליעזר רוזובסקי, המזכיר לנו את אחד הרגעים הקשים של השבעה באוקטובר, הוא שיר אחד מתוך עשרות שירים שנכתבו בידי בוגרי ישיבות חרדיות ונכללו בגיליון החדש של כתב העת לשירה 'מגו'.

מגו הוא תוצר ייחודי ואיכותי של קהילת יוצרים חרדית שפועלת כבר כמה שנים. את דרכה החלה הקבוצה בפלטפורמה וירטואלית. לפני כשלוש שנים החליטה הקבוצה לצאת עם הבשורה לקהל רחב יותר, ולשם כך הקימה כתב־עת שיאגד בתוכו מגוון שירים בעלי אוריינטציה חרדית־ישיבתית. לדברי העורכים, טבח שמחת תורה, מלחמת הקיום המתמשכת בארץ ישראל, בשורות האיוב מן החזית והקרע המכאיב בעם, העלו בקרבם הרהורים על הדפסת קובץ נוסף בעת כזאת. הבחירה להוציא לאור את הקובץ, נבעה מההבנה שדווקא בעת כזאת שפת השירה חשובה ונצרכת מתמיד.

החלק הראשון בגיליון מתכתב עם המצב הלאומי העגום שלנו. החלקים הבאים מבקשים נקודת אחיזה ברוח, בתורה ובהווי בית המדרש. בין השירים עולה גם הגעגוע לישיבה החרדית על סימני ההיכר והדקויות שלה. "מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁנִּרְדַּמְתִּי רָאִיתִי תְּמָרִים. // נְהַרְדְּעָא יָפָה לְעֵת זְרִיחָה / אֶת הַשְּׁבִילִים אֲנִי מַכִּיר / כְּמוֹ אֶת חוֹם יָדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל / בֵּית בּוֹץ בְּמָבוֹא מְפֻלָּשׁ / חָצֵר וְאַכְסַדְרָא / וְקוֹלות שֶׁל רִבְבוֹת דַּפִּים מִתְהַפְּכִים / וְחִיבּוּקִים שֶׁל כְּרָכִים וַאֲנָשִׁים / וְצוּשְׁטֶל שֶׁל נְעָרִים / עִם צ'וּפּ קָטָן, שֶׁלֹּא רוֹאִים / וַאֲנִי נִכְנָס / וַאֲנִי יוֹשֵׁב וְ - / מַאי שְׁמַעְתְּתָא דְּמַר / וְדִלְמָא דְּלָא כְּהַאי / תָּא שְׁמַע דְּתַּנְיָא / וּבְדִילֵיהּ אִיתָא / וּבַחוּץ אֲנִי אוֹמֵר לְרַב נַחְמָן / אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי // וְלֹא מַצְלִיחַ לְדַבֵּר / וּכְשֶׁנִּרְגָּע אֲנִי כִּמְעַט מִתְעוֹרֵר אֲבָל מַסְפִּיק לוֹמַר / תּוֹדָה" (אברהם מילר, "שקוע").

על שלושת חלקי הגיליון, העוסקים בשבר וחורבן, נחמה וריפוי, נוסף חלק מפתיע וחשוב המוקדש ליצירתו של המשורר יוסף צבי רימון, ובו נכללו גם חמישה שירים שמעולם לא נדפסו. רימון היה תלמיד ישיבות, בין היתר למד גם בישיבתו של הרב קוק ביפו, ולמרות ששירתו המודרנית הושפעה מן הסתם גם מברנר וחבורתו, שאותם הכיר באופן בלתי אמצעי, שירתו היא דתית לחלוטין. לא ייפלא אפוא שעורכי כתב־העת רואים בו השראה הולמת ודמות לחיקוי. בנספח לחלק זה נפרסות בהרחבה תולדותיו של רימון ושל שירתו. בשיר שמתפרסם כאן לראשונה, מביע רימון את געגועיו העזים לבית המדרש ולאותיות התורה: "אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל אוֹתִיּוֹת עוֹלָם / אֶל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה / הֵן מַחְכִּימוֹת פֶּתִי. / רֹאשִׁי חוֹלֶה, לִבִּי דַוָּי / וַאֲנִי רוֹצֶה לְשַׁנֵּן אוֹתָן. / בִּלְעָדָן אֵין חַיִּים, תֹּהוּ הָעוֹלָם / הֶבֶל וָרִיק / וּבָהֶן עוֹלָם וְנוֹטֵעַ".