חיים פוטוק | המיועד (מאנגלית: שי סנדיק) / ההבטחה (מאגלית: אופירה רהט)

 

חיים פוטוק | המיועד (מאנגלית: שי סנדיק) | ידיעות ספרים; 2017

חיים פוטוק | ההבטחה (מאגלית: אופירה רהט) | בוסתן; תל אביב 1974

 

~ א ~

הסקירה הבאה תהיה קצת שונה. אכתוב מעט על הספר הזה, אבל ארחיב יותר על ספר ההמשך שלו, ואסיים בהצעה.

לפנינו יצירה מיוחדת במינה שנכתבה בידי הרב והסופר חיים פוטוק. פוטוק חי ופעל בארה"ב עד לפטירתו בשנת 2002. ספר זה הוא ספרו הראשון. אחריו באו ספרים נוספים, שהמשותף לרובם הוא המתח בין שמרנות למודרנה, כפי שהתבטא בקהילות היהודיות בארה"ב.

במוקד העלילה, המתרחשת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, זוג חברים טובים – הראשון דני סונדרס, בנו של אדמו"ר קנאי אנטי־ציוני ומועמד לרשת את כיסאו. השני הוא ראובן מאלטר, בנו של חוקר תלמוד, הפועל רבות למען מדינת ישראל המתהווה. ההיכרות ביניהם מתחילה כאשר במשחק בייסבול בין קבוצת בית הספר של ראובן לקבוצת הישיבה של דני, נפגע ראובן בעינו מכדור שדני חבט בעוצמה. דני הנבוך חש לבית החולים לבקר את ראובן, בתחילה ראובן דוחה את התנצלותו, אך לאחר שאביו גוער בו הם נעשים חברים טובים. בעוד ראובן שואף להיות רב ומנהיג, דני מעוניין לנטוש את ההנהגה הצפויה לו ולהיות פסיכולוג. מאחורי גבו של אביו הוא מתגנב לספרייה ובולע ספרים אקדמיים, בדגש על ספרי פסיכולוגיה. לאחר שהשניים מסיימים את לימודי התיכון, הם מתחילים ללמוד יחד בקולג' 'הירש'. על רקע סיומה של מלחמת העולם השנייה, מתחילה פעילות ציונית ענפה בארה"ב. בניגוד לאביו של ראובן, שמשקיע את כל מרצו בנאומים ובכתבות למען מדינת ישראל, אביו של דני פותח במלחמת חורמה נגד הציונות, ואף כופה על בנו לנתק את קשריו עם ראובן.

לא אעשה ספוילר יותר מדי. מטבעי נמשכתי לחלקים המתארים את עבודתו של האב דויד מאלטר התלמודיסט. עבודתו עומדת במוקד המלחמה בין אורתודוקסים מודרניים לשמרנים קנאים. דני מספר לראובן, כאשר הם דנים על קטע גמרא מוקשה, שבוודאי אביו עשוי לפתור את הקטע באמצעות הצבעה על טעות נוסח. "הוא דיבר בשקט וחייך חיוך רחב: קראתי כמה מאמרים של אבא שלך. הגנבתי אותם מהשולחן של אבא שלי [...] הוא מלא בדברים אפיקורסיים" (עמ' 159). דני אומר זאת בקריצה, אך כאשר ראובן נפגש עם אביו של דני, האדמו"ר הרב סונדרס, הוא מתבטא בחריפות יותר: "אבא שלך תלמיד חכם גדול. אבל מה שהוא כותב, אוי, מה שהוא כותב! [...] ביקורת. ביקורת מחקרית. אוי! לכן כשהוא סיפר לי שעכשיו אתם חברים, דאגתי. [...] אבל אבא שלך שומר מצוות ויש לך ראש כמו שלו, ואני שמח שאתם חברים [...] טוב שהוא קנה חבר. ובלבד שהחבר הזה לא ילמד אותו ביקורת מחקרית של הגמרא" (עמ' 179).

חזית נוספת שבה התמודד ראובן עם מחקרו של אביו הייתה מול הרב גרשנזון שלימד גמרא בישיבה. כאשר דרש הרב מהתלמידים להכין היטב את הגמרא, שקד ראובן רבות על הכנת הגמרא עם הראשונים, וכפי שחונך בבית גם בדק בעדי נוסח נוספים. כשביקש ממנו הרב לקרוא את הגמרא ולהסביר אותה, הוא הפליא לפרוס את כל הסוגייה עם הראשונים. בהמשך השיעור, בקטע קשה במיוחד, ביקש מהתלמידים פתרון. "לרגע כמעט התפתיתי לומר לו שהנוסח משובש ולתת לו את הנוסח ששחזרתי בכוחות עצמי בעזרת הנוסחים המקבילים", מספר ראובן. "אבל לא עשיתי זאת. חששתי. זכרתי שדני אמר לי שהרב גרשנזון בקיא היטב בביקורת האקדמית של לימוד הגמרא ומתעב אותה. ולכן המשכתי לשתוק" (עמ' 304). לאחר השיעור קרא הרב את ראובן לשיחה אישית, והתעניין בשלום אביו החולה. לאחר שהפציר בו להסביר את הקטע המוקשה מהשיעור, הסביר לו ראובן איך שחזר את הקטע לאור הטעות שנפלה בו וכיצד הנוסח המתוקן מתאים בשלמות להסבר הפשוט ביותר. הרב שתק דקה ארוכה, ולבסוף הוסיף: "עליי לבקש ממך שלעולם לא תשתמש בשיטת ההסבר הזאת בשיעור שלי".

בחלק השלישי אכתוב מעט על זיהוי הרקע האקדמי. הספר תורגם לשפות רבות, ואף עובד לגרסה קולנועית מעולה ('הנבחר', 1982). המהדורה שלפנינו היא תרגום חדש של שי סנדיק שעשה עבודה מצוינת, ואני ממליץ עליה בחום.

 

~ ב ~

בעבר שמעתי על ספרו של המחבר 'ההבטחה', שעליו כתב פרופ' הבלין. עתה הבנתי שמדובר בספר המשך לספר 'המיועד', וטרחתי למצוא אותו. התברר לי כי הספר תורגם לעברית בידי אופירה רהט, בשנת 1974, ויצא בהוצאת 'בוסתן' (ראו בסוף הסקירה).

הספר מלווה את דני וראובן בשנותיהם הבאות. דני מימש את תשוקתו והלך ללמוד פסיכולוגיה. ראובן, במקביל, לומד באוניברסיטת 'הירש', שילוב של ישיבה להסמכת רבנים עם קולג' ללימודים אקדמיים, והוא עושה חיל לקראת המבחן הגדול לשם קבלת 'סמיכה' לרבנות. בשנים אלו הוא מכיר נערה בשם רחל גורדון, שהיא כמתברר אחיינית של פרופ' אברהם גורדון, מרצה לתאולוגיה ומחבר ספרים פורה, שהשקפותיו על היהדות כבר זיכו אותו ב'חרם' מצד הקהילה האורתודוקסית. בנו מיכאל מתמודד עם בעיות נפש, וראובן יחד עם רחל מנסים לסייע לו. בהמשך מגויס דני, שכבר התקדם בלימודי הפסיכולוגיה שלו, והוא מנסה על מיכאל שיטת טיפול חדשנית המבודדת את המטופל מסביבתו. במהלך הטיפול דני פוגש את רחל והם מתחילים לצאת. עד כאן סיפור העלילה בקווים כלליים.

במוקד העלילה עולה שוב שיטת הלימוד האקדמית של ראובן ואביו. אם בספר הקודם הכרנו את דמותו של הרב גרשנזון, המסתייג משיטת הלימוד האקדמית, כעת נכנס מורה חדש לתמונה – הרב קלמן, לשעבר תלמידו של ר' נתן צבי פינקל 'הסבא מסלובודקה' ור"מ באחת מישיבות וילנה. עם פרוץ השואה עבר חוויות קשות מאוד, משפחתו נרצחה לנגד עיניו, הוא הובא למחנה השמדה והצליח להימלט, ומשם הצטרף לשורות הפרטיזנים הרוסים. הוא היה מורה זועף, ללא שמץ של הומור, והתגלה גם כקנאי נוקשה למען שמירת מסורת הלימוד בטוהרתו וכנגד כל שינוי או רעיון אקדמי.

וכפי שמספר ראובן: "הרהרתי על השינוי שגרמו אודים ניצולים אלה ממחנות ההשמדה. הם היו האודים הניצולים, שומרי הגחלת הקנאיים. ועתה כל הכרוך במסורת נשרף בזרם קנאותם. הם הביאו אתם את התמורה בעצם העובדה ששרדו וחצו את האוקיינוס. הם הביאו את הניצוץ לרחובותיה הפגומים של וויליאמסברג ואנשים כמו הרב קלמן, שלא היו חסידים, נגררו אחריהם והשתכנעו שהם עצמם שומרי גחלת קנאיים לא פחות מהם, ושום איש ב'ישיבת הירש' לא יהין לצאת נגדם, כי הגחלת יקרה מכל, והיא היחידה שנותרה לאחר שפיכות הדמים וההרג, והם השתכנעו שהלוחם במגנים מעיב את אורה של הגחלת. לגבי היה זה רק עניין של זמן. עד עתה לא הבינותי את המצב נכוחה. אבל אין זה אלא עניין של זמן עד שידם תשיג אותי" (עמ' 158).

כאשר מגלה הרב קלמן כי ראובן הוא בנו של חוקר התלמוד הנודע, הוא מתחיל לרדת לחייו, ולרמוז לו כי לא יוכל לקבל 'סמיכה' אם ישתמש בדרך הלימוד של אביו. הרב קלמן גם מבקש מראובן להסביר לו כמה פרטים בספרו ה"אפיקורסי" החדש של אביו "התהוותו של התלמוד: עיונים בביקורת המקורות". זאת, כך מתברר, כהכנה למאמרו הביקורתי בשבועון האורתודוקסי 'די ג'ואיש גארדיין' נגד הספר החדש ה"מאיים על יהדות התורה". במאמר זה, וגם במאמר ההמשך שהתפרסם בגיליון הבא, הוא האריך לבקר את היומרה של החוקר לתקן את הטקסט או לפרשו בניגוד לפרשנויות המקובלות של הראשונים. הוא הציב מספר שאלות אל מול הסכנות הגלומות בשיטת מחקר כזאת: האם תיקונים אלו אינם מעמידים בשאלה את ההשלכות ההלכתיות? האם אפשר לשנות את ההלכה בכל פעם שמגלים הלכה המבוססת על טקסט שאיננו מדויק? האם ישנו גבול לשיטה זו או שמא ניתן להחילה גם על המקרא? ועוד. שיטה זו עלולה אפוא להמיט שואה על קיום ה'יידישקייט', לא רק ליהודים אלא גם לגויים הדבוקים בטקסטים המקודשים שלהם.

ראובן נמנע אומנם משימוש בשיטה זו בשעת השיעורים והלימוד המשותף, אך הבהיר כי אין בכוונתו לוותר עליה. לקראת ה'סמיכה' המתח הולך וגובר, הוא נדרש לידיעות בהיקף עצום, אך הוא חש מוכן ומזומן. הבחינה ארכה מספר שעות, במהלכה הוא הרשים את שלושת הבוחנים – הדיקן, הרב גרשנזון והרב קלמן – בידיעתו וביצירתיותו. הרב קלמן גילה אי נחת ואף כעס כאשר השתמש ראובן בתיקוני נוסח כדרכו של אביו, אך שני הראשונים התפעלו מאוד. למרבה ההפתעה, הצטרף גם הרב קלמן לתעודת ה'סמיכה'. לדבריו, חרף הסכנה שבשיטת הלימוד שלו, הוא שמע 'אהבת תורה' מיוחדת בקולו, והוא לא יכול שלא להעניק לו את ה'סמיכה'. בטקס שהתקיים לרגל קבלת ה'סמיכה', פגש הרב קלמן את אביו של ראובן. "'לבנך יש חוצפה', אמר לאבי. 'מעולם לא היה לי תלמיד מלא חוצפה כמוהו'. אחר כך חייך חיוך קלוש. 'וכל כך הרבה דרך ארץ יש לו'" (עמ' 299).

נקודה חשובה נוספת שעולה בסיפור היא יחסי ילדים־הורים. ברגע של גילוי לב שוטף ושוצף, מספר מיכאל, בנו של גורדון, כי הוא אוהב את אביו ושונא אותו בו זמנית. "אני שונא אותו על כל מה שעבר עלי בגללו. לא רק בגלל שמו, השם שהם תקפו [...] גם את שמי! גורדון. גורדון. כמעט מעולם לא נאמר אברהם גורדון. הם אמרו גורדון. [...] גורדון הורס את היהדות. גורדון הוא כופר. כשימות ילך גורדון לגיהינום. גורדון משומד. [...] איש לא רצה לדעת מה אני מרגיש. הוא כתב. שנאתי את הספרים האלה. כל פרסום של ספר נוסף פירושו היה עוד התקפות. אהבתי אותו. והם התקיפו אותו. ונפגעתי מפני שהוא הותקף" (עמ' 294). התסבוך הנוראי הזה אירע גם מול אימו, שלדבריו עודדה את אביו לכתוב עוד, בלי לראות בסבלו של הבן. כבן וכהורה, שאלת המתח בין המימוש העצמי לבין החשש מפני השלכות שעשויות לפגוע בילדים, מעסיקה אותי רבות, והמבע הספרותי העז נתן ביטוי להרהורים הללו.

 

~ ג ~

כעת לשאלת הרקע האקדמי של הספר. פרופ' שלמה זלמן הבלין השתמש בסיפור של פוטוק כדי להביע את ביקורתו על שיטת הלימוד של דוד הלבני. פוטוק מודה בפתח ספרו לפרופ' הלבני, ואכן גישת הלימוד המשתקפת בספר היא זו של הלבני. במאמר באנגלית סיפר אהרון כ"ץ ('Some Reflections on Chaim Potok’s "The Chosen"', מגזין טאבלט, ‏5 במרץ 2017) כי בשיחה עם הלבני, הוא אמר לו בחיוך: "אני ראובן מאלטר". גם הבלין וגם כ"ץ מציינים כי השם מאלטר ניתן לגיבור בהשראת פרופ' הנרי (צבי הירש) מאלטר, שנודע על שם מהדורתו המדעית למסכת תענית. הם לא מזכירים כי משום מה פוטוק ראה צורך להתייחס לזיהוי זה בגוף העלילה. כאשר רות גורדון, אשת אברהם, שאלה את ראובן האם הוא קרוב משפחה של החוקר הנרי מאלטר, השיב הלה בשלילה והבהיר כי למרות נדירותו של השם, אין ביניהם קשר, שכן מאלטר הוא קיצור של שמם המקורי מאלטובסקי שמוצאו מרוסיה (עמ' 73). הבלין מוסיף לזהות כי 'הישיבה ע"ש הירש' שבסיפור היא ישיבה־יוניברסיטי בניו יורק, הרב גרשנזון הוא הגרי"ד סולובייצ'יק, הרב קלמן הוא רבי ירוחם גרליק, והדיקן הוא נשיא הישיבה הרב שמואל בלקין.

על זיהויים אלו אבקש להוסיף בזהירות כי פרופ' גורדון המתואר בספר אינו אלא אברהם יהושע השל. בספר הוא מתואר כפרופסור לפילוסופיה יהודית, "ובעיני הרבנים בבית ספרי, שהיה אורתודוכסי מאוד, היו ספריו לבוז ולתועבה" (עמ' 13). בין היתר מספר גיבור סיפורנו על ספרו של גורדון: "נושא הספר היה התפילה. אותו חלק מן הספר שקראתי אחר הצהרים עסק בהסבר מרגש ופיוטי על התפילה. מה היתה משמעותה פעם ומדוע ניטלה ממנה משמעות זאת כיום" (עמ' 232). איני מכיר די הצורך את הגותו של השל ואת דמותו הציבורית, ולכן אני לוקח בחשבון שהזיהוי שלי שגוי.

בהרצאה בכנס השנתי לחקר התלמוד באוניברסיטת בר־אילן (תשס"ו), ניתח הבלין את הסיפור וזיהה כי התאוריה שהציג ראובן במהלך המבחן אינה אלא רעיון של הלבני. במהלך הבחינה פירש ראובן כמה סוגיות בעזרת תיקוני נוסח הנסמכים על מקבילות במסכתות אחרות או בתלמוד הירושלמי, ועל פי כתבי יד או דפוס ראשון דווקא. לפי התיקון שלו במשנה, הוא ביקש להציע כי האמוראים הכירו את הנוסח השגוי ולכן נדחקו בהסברים שונים. הבלין, המצביע על מקורותיהם של הטענות בספריו של הלבני, מאריך להראות שכל הטיעון מבוסס על השערות רחוקות, שגויות וגם מיותרות. בהזדמנות זו הוא מתקיף את כל גישתו של הלבני, בייחוד בטענה (שאינה רק שלו) שבספרו של הלבני על נשים הוא לא מצא אף לא דוגמה אחת מסדר זה לכך שחכמי התלמוד שגו בהבנתם עקב נוסח שגוי, והוא נאלץ להביא דוגמה מפוקפקת מסדר נזיקין. הבלין ביקש להשתמש דווקא בספר של פוטוק, כדי להעניק צבע להרצאתו, אך כתלמודיסט יבש הוא לא התרגש מהרומן, לאור אכזבתו מהבסיס האקדמי הרעוע שלו. בעיניי, האתגרים הדתיים שהוצבו בספר אינם נזקקים לשיטת הלבני דווקא, ודי בסתם דיוני נוסח אקדמיים בתלמוד כדי לבסס עליהם את הסיפור. ניתוחו של הבלין ארוך ואני מפנה אתכם לקראו בספרו 'מסורת התורה שבעל פה' (ח"א, פרק ח, נספח 2, עמ' 304–325).

זעמו של הבלין מונע כנראה גם מההצגה המוטה, לטעמו, של החרדים הקנאים. בהערת שוליים הוא מתמצת את העלילה, ומוסיף כי "בלא משים מתגלה חוסר הסובלנות גם מהצד השני, אצל בעלי הומאניות והליברלים. הם כשלעצמם גם כן אינם מודעים ואינם חשים את סבלו של הצד השמרני כאשר דעותיו ואמונותיו מותקפות, או גם כאשר ההשפעה המודרנית עושה בקיעים במשפחתם [...] ובו בזמן אינם מוכנים לקבל ביקורת נגדית, ומרגישים נרדפים" (שם, עמ' 311 הערה 38). הבלין אינו היחיד שחש כעס מול הצגת ה"מאבק" באופן מוטה. בשנת תשל"ו, קיבל פוטוק מכתב נזעם מר' גרשון נוף (גרשוני), שמחה נגד הזלזול בעולם החרדי, שנעשה לדבריו מתוך מניעים פסולים, למשל הרצון "לעשות נפשות לריפורמה", "מתוך נקמה אישית באישיות דתית", או "פשוט – לשם 'עשיית כסף'". לא זו בלבד, הוא מאשים אותו בנגיעות אנטישמיות, לא פחות, זאת משום שקטע בספרו צוטט מתוך 'מיין קאמפף'. פוטוק הגיב לו קצרות, אך הוא שלח לו שנית מכתב ארוך (ראו: ג' נוף, אני מאמין באמונה שלימה, בני ברק תשל"ו, עמ' 48–54).

*

משהו על הדפסת הספר. כאמור הספר ראה אור בשנת 1974 בהוצאת 'בוסתן'. הוצאה זו כבר אינה קיימת, ונראה שהוצאת 'מודן' ירשה חלק מהזכויות והיא משווקת כיום את המהדורה הישנה הזו. בהנחה שספר זה יעניין יותר מיטיבי לכת שיתעניינו ברקע התלמודי שלו, היה ניתן להסתפק בתרגום הישן. עם זאת, יש בו לא מעט ליקויים, וכדי להנגיש את הספר לקהל הרחב, יש מקום לתרגום מעודכן (גם במכתב ששלח נוף לפוטוק העיר על כמה אי דיוקים, ופוטוק השיב לו שטעויות אלו מקורן בתרגום הלקוי). להבנתי, תרגום מחודש דורש אישור מבני המשפחה, וכמובן תקציב מכובד. מתרגם טוב כבר יש... לאור חשיבותו של הספר, אני ממליץ מאוד לכל מי שבידו להיחלץ למשימה זו.