רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח | מהדורה ומבוא מאת שמחה עמנואל

 

רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח | מהדורה ומבוא מאת שמחה עמנואל

מקיצי נרדמים (הפצה: מאגנס); מהדורה שנייה עם תיקונים והוספות: ירושלים תשפ"ו

 

לפני עשרים שנה הוציא לאור פרופ' שמחה עמנואל את דרשת רבי אלעזר מוורמייזא בעל ה"רוקח" במהדורה עשירה בהערות ובתוספת מבוא נרחב. מלבד התרומה שבעצם פרסום החיבור לארון הספרים היהודי, ההערות של עמנואל והמבוא הנרחב שכתב תרמו תרומה גדולה לחקר הספרות הרבנית באשכנז של ימי הביניים. עד למהדורה זו ראו אור בדפוס רק חיבורים בודדים מתורתם ההלכתית של חכמי אשכנז, כגון ספר הרוקח וספר ראב"ן, ומבחינה זו הגשת דרשת הרוקח מאפשרת לנו הצצה למוסד הדרשה של חכמי אשכנז, אשר כמעט ולא נותר ממנו זכר בכתובים.

הדרשה חושפת כמה ידיעות חדשות על ר' אלעזר מוורמייזא, על רבו ר' יהודה החסיד ועל מנהגי אשכנז בהלכות הפסח. מלבד זאת מתועדים בה לראשונה כמה מנהגים אשכנזיים ידועים, ובראשם איסור קטניות בפסח שהדרשה מהווה את המקור הקדום ביותר הידוע לו. ראשוני צרפת בדורות מאוחרים יותר נבוכו בטעם האיסור, אך בדרשה שלפנינו ר' אלעזר מתייחס לאיסור קטניות כאל דבר פשוט ורגיל ואינו מרחיב בעניין, אלא מסתפק במילים ספורות: "ומה שאין אוכלין פולין ועדשים, מפני שיש בהן חיטין". זהו טעם שונה ממה שהציעו חכמי צרפת מאוחר יותר. מנהגים נוספים המופיעים בדרשה קשורים לסדר ליל הפסח, בהם המנהג לטפטף שש עשרה טיפות יין בזמן אמירת ההגדה, והשמטה של קטע בהגדה שנהג באשכנז עד לזמנו.

מעבר לענייני הפסח, עולה מתוך הדרשה זהותו של חותנו של ר' אלעזר, ר' אלעזר ב"ר יעקב הכהן – שם החותן זהה לשם החתן, ובניגוד לצוואת ר' יהודה החסיד שהיה מורו המובהק של ר' אלעזר מוורמייזא. ר' אלעזר התחתן כנראה הרבה קודם שריה"ח כתב את צוואתו ולא עבר אפוא במפורש על דברי רבו, אך לדברי עמנואל, העובדה שלא ידע על דברי רבו או שלא חש להם, מלמדת כי קפידה זו של ריה"ח לא הייתה מקובלת אצל קהילות אשכנז מקדמת דנא, וריה"ח חידש זאת מדעתו.

בנוסף למהדורה עצמה, במבוא למהדורה הסב עמנואל את תשומת הלב לחיבורים נוספים של הרוקח שנתגלו בכתבי יד. תחילה הוא מפרט את הידוע לנו על חיבורים שהיו ואבדו, ובהמשך הוא עוסק בעניינם של שני חיבורים הידועים לנו בכתבי היד. הראשון הוא "שערי שחיטה וטרפות", אשר נדפס באופן משובש, והוא אינו אלא חלק קטן מתוך חיבור גדול ומקיף על כל הלכות שחיטה וטרפות. השני הוא "מעשה רוקח", אף הוא נדפס רק בחלקו הקטן, ואילו רובו שרד בכתבי יד באופנים שונים וחלקים ממנו כנראה אבדו. עמנואל תר בדקדקנות אחר כל פריט מידע שעשוי לשפוך אור על החיבורים הללו, כמו למשל מה ידוע לנו על התוכן ועל ההיקף שלהם או לפני מי מן הראשונים הם עמדו.

חשיפת חיבורים ימיביניימים אבודים הפכה לאחת ממשימות חייו של עמנואל, ובשנים הבאות הוא פרסם חשיפות נוספות כאלו, למשל בספרו "שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות" (תשס"ז), שהוא למעשה עיבוד של עבודת הדוקטור שלו; במאמרו על החיבור "בשר על גבי גחלים" (תשע"ט); ובחיבורים שחשף בגניזת כריכות על אודותם כתב בשני ספריו "מגנזי אירופה" (תשע"ה, תש"ף).

לקראת חג הפסח תשפ"ו, רואה אור מהדורה חדשה של החיבור, הכוללת הוספות ותיקונים שהצטברו במשך עשרים השנים שחלפו. אלו לא שולבו בגוף הספר אלא נדפסו בנפרד בסופו (עמ' 153–167). דרך זו לא מומלצת בדרך כלל, אך חשיבותו של הספר הביאה לכך שהוא צוטט במחקרים רבים מספור, מה שהקשה על שילוב ההוספות בתוך הספר ללא שינוי מספרי העמודים. הבחירה בדרך זו מאפשרת לרבים המחזיקים בידם את המהדורה הראשונה להסתפק בהשלמת עמודי ההוספות, אותם העלה בטובו עמנואל לדף שלו באתר 'academia.edu'. רבות מן ההוספות מובאות בשמם של חכמים ומלומדים שטרחו והעירו על המהדורה הראשונה, ביניהם למשל הרב יעקב ישראל סטל, מומחה לתורתם של חסידי אשכנז ולספרות הראשונים בכלל, שעבר על הספר בעיון רב ותרם לו הרבה.

אחת ההוספות היפות במהדורה החדשה היא התוספת לרשימת העדויות החדשות שמופיעות בדרשה. על אלו שנמנו קודם לכן, מוסיף עמנואל את מנהג אכילת גבינה בשבועות, שהתיעוד הקדום ביותר שלו הוא בדרשת הרוקח.

אסיים בנימה אישית. זכיתי ללמוד רבות מפיו של פרופ' שמחה עמנואל, וגם למדתי ואני עדיין לומד בספריו זה שנים רבות. על משקל האמרה המפורסמת של רבי חיים מבריסק, שללמוד אפשר גם מספרים, אבל 'רבי' צריך כדי לדעת מה לא לומר, חשתי פעמים רבות שהלימוד הישיר בשיעורים לימד אותי – בעיקר – מה לא אומרים. היושרה המחקרית והמחויבות לאמת הן מסימני ההיכר המובהקים של עמנואל, ואני מקווה שתהיה לי הזכות להיות תלמידו בכך. הוצאת הספר מחדש היא שמחה לכל שוחרי תורה וחכמה, אבל במיוחד עבורנו, מכריו ותלמידיו הרבים.