חיים באר | לווייתן ברוח
חיים באר
| לווייתן ברוח
עם עובד;
תשפ"ו
בהתרגשות
רבה קיבלתי את ספרו החדש של מכובדי חיים באר – ספר מסוג שטרם נראה כמותו. "שום
אדם הפועל בתוך מעגל הספרות הישראלית ובמסגרת כלליה לא כתב ולא יכתוב חיבור כזה; ומה
גם מספר ישראלי מובהק ומקובל, מחברם של 'נוצות', 'חבלים', 'עת הזמיר' – רומנים שדיברו
אל ליבם של קהלי קוראים רחבים והודפסו בכמה מהדורות", כפי שמציין דן מירון ב'אחרית
דבר' שנידב לספר. מיד נראה אם הפליאה במקומה.
הספר מתאר
מסע בזמן ובמרחב סביב ספרון שהתגלגל לידיו של באר לפני עשרות שנים, באחת מחנויות הספרים
המאובקות שהוא אוהב לפקוד. מדובר בנובלה ביידיש של יוסף אופאטושו, מגדולי סופרי היידיש
במחצית הראשונה של המאה העשרים, בשם "אַ טאָג אין רעגענסבורג און אליהו בחור".
הנובלה ראתה אור לראשונה בניו יורק ב־1933, ותורגמה לעברית ב־1943 על ידי דב שטוק
(סדן) תחת השם "יום ברגנשפורק".
אופאטושו
מתאר יום גורלי אחד בקהילת רגנסבורג היהודית: בעיצומן של הכנות לחתונת בתו של אחד מגבירי
הקהילה, מגיע צו גירוש. אופאטושו, סופר דייקן, ערך תחקיר מקיף כדי לשחזר את חיי היומיום
היהודיים בשנת 1519, שנת הגירוש. באר נשאב אל אותם פרטים עשירים, ניסה לברר את הרקע
ההיסטורי שמאחורי התיאור, ואף נסע לגרמניה בעקבותיו. הספר כולו הוא דילוג מושלם
בין העלילה ההיסטורית הכאובה לבין המסע הביבליופילי וחדוות הגילוי של פרטים היסטוריים,
לשוניים, תרבותיים ורכילותיים. את המסע הזה אי אפשר היה לנתק ממלחמת "חרבות ברזל"
– ההתרעות הגיעו אליו ואל זוגתו גם בגרמניה, וביקור בצינוק של נידונים למוות עורר בהם
טריגרים קשים על מצב החטופים בעזה.
אחד הדברים
שמייחדים את אופאטושו הוא עמדתו נגד ההיסטוריוגרפיה האליטיסטית. בעוד רוב ההיסטוריוגרפיה
של אשכנז בימי הביניים עסקה ברבנים, במנהיגים, בבעלי התוספות ובחסידי אשכנז, הוא ביקש
להביט בשכבות הנמוכות: בשמש הזקן של בית הכנסת, בליצנים הנודדים, במוכר הספרים המחזר
על הפתחים, ברוכל שמפיץ קמיעות ותרופות אליל, ברקדניות ובזונות. לכן, כפי שמציין באר,
הזירות המרכזיות בנובלה אינן בית מדרש, ישיבה או חדרים עמוסים בספרים של למדנים ומקובלים,
אלא חצר בית הכנסת ורחובות הרובע.
עדות לכך
מצא באר גם ב"רישומי ביוגרפיה" שאופאטושו העלה בעצמו על הכתב, שם עמד על
נקודה מעניינת. לדבריו את אותן גזירות שמתועדות מימי הביניים מצא גם בתיאורי דובנוב
של סוף המאה ה־19, אבל הוא עצמו חווה אותן מקרוב, ובפועל, הוא מספר, "התחברתי
אל ילדים יהודים ונוצרים, רחצנו יחד בנהר, שיחקנו יחד, גלשנו וטיילנו יחד, ואשר לגזירות
– היו על גבי הנייר – היהודים לא שמרו על הגזירות. --- הרהרתי בלבי: 'אם המאה התשע
עשרה המתוארת תיאור אפל כל כך בידי ההיסטוריונים שלנו, מי יודע אם אין הם מגזימים בעניין
ימי הביניים?' והם הגזימו. יתר על כן נתנו לנו את 'השבת' ואת 'קידוש השם' בלבד. על
ששת ימי החול דילגו. 'החול' שדילגו מעליו דחפני לרומן ההיסטורי, דחפני לכתוב את 'יום
ברגנסבורג'" (מצוטט בעמ' 171).
נקודה
זו מתחברת יפה ל"תאוריית השפילמאן" שנידונה בספר עוד קודם לכן. לפי התיאוריה,
שפיתח מאקס עֶריק, שורשי ספרות היידיש נעוצים באשכנז של שלהי ימי הביניים, וראשית היווצרותה
בקרב להקות נודדות של זמרים, ליצנים ובדחנים יהודים, שבהשראת יצירות בגרמנית, ניגנו
וביצעו ברחבי אשכנז יצירות ולהטוטים ביידיש. דעתה של ההנהגה הרבנית, שרוחו הסגפנית
והמחמירה של ר' יהודה החסיד הדריכה אותה בכל מעשיהם, לא הייתה נוחה מאווירת החופש ומרוח
ההפקרות ופריקת העול שאפיינה את אותן להקות נודדות. אופאטושו נשבה בקסמי תיאוריה זו
ואימץ אותה בכתיבתו, כאשר העמיד ברקע הסיפור להקת ליצנים וזמרים נודדים שבאו מפראג
כדי לשעשע את באי החתונה. אלא שעד מהרה התחוור לבאר כי חוקרי יידיש בני ימינו, דוגמת
חנא שמרוק, מבטלים מכול וכול את התאוריה הזאת, שכן לא ניתן להצביע אפילו על דמות ממשית
אחת של שפילמאן יהודי שהיה קיים בימי הביניים, וגם אימוץ דמותו של אליהו בחור, על סמך
עיבודים ביידיש שפרסם לשתי יצירות אירופיות נודעות, אין לו על מה שיסמוך. אילו היו
קבוצות כאלו, היינו מצפים למצוא לכך עקבות בספרי המוסר היהודיים שהרבו לגנות כל תופעה
פסולה, בוודאי לאור העובדה שבספרות הגרמנית מופיעים שפע של גינויים נגד השפילמאנים.
גישתו
של אופאטושו להיסטוריה היהודית דרך שכבותיה הנמוכות, הזכירה לי את מתודת מיקרו־היסטוריה,
עליה למדתי בין מגמות שונות בכתיבת ההיסטוריה. במתודה זו בודקים פרשה היסטורית אחת
שמקומה בשולי החברה, ודרכה מתארים את התרבות של אותה תקופה. במסגרת זו למדנו על
"הגבינה והתולעים" של קרלו גינצבורג, על "שובו של מרטין גר" של
נטלי זימון דייוויס, אפילו גליקל מהמלין הוזכרה בהקשר זה, כמי שיומנה המפורסם מעניק
חרך הצצה לתרבות שלמה, ולא פלא שגם באר בספרו מזכיר אותה לא פעם בהקשרים שונים.
הספר היווה
עבורי אתגר מעניין בתחום היידיש. באר מנצל כל הזדמנות אפשרית לרקוד עם היידיש האהובה
עליו. אני מצדי הלכתי לספר המקורי של אופאטושו. ניצלתי את ישיבתי בספרייה הלאומית,
ב"משכנה החדש והמפואר למרגלות בית השפתותיים הלאומי", כפי שמתאר אותה באר
בעקבות כינויו המלגלג של עגנון לבית המחוקקים שלנו, ועיינתי בספרו של אופאטושו – הן
במקור היידי, בעותק שמופיעה בו הקדשה מאת המחבר: "שרה'ן, מיט פֿרײַנטשאַפֿט, י.
אַפאַטאָשו", הן בתרגום של סדן.
עד מהרה
נוכחתי בחשיבותו של העיון במקור. באר מספר בשמו של אופאטושו כי מוכר הספרים שסובב בעיירה
היהודית הציע ספרי תפילות בתרגום ליידיש. השו"ב דרגנשבורג ניגש והביע זלזול:
"לא די לכם בהדפסת סיפורי אהבהבים... שעכשיו החלטתם להדפיס גם סידורי תפילות בלשון
אשכנז. תגידו, מי בכלל צריך לסידורים ממין זה?" אדם אחר ניגש לרחרח את הספר ותהה
מדוע איש לא טרח לפרסם בעמוד השער את שם המקום שבו נדפס. "המוכר, שככל הנראה לא
היה בפיו מענה של ממש, השיב תשובה כל כך חמקמקה ומתחכמת שלא דב סדן ובעקבותיו כמובן
גם לא אני יכולנו למצוא לה חלופה עברית ראויה, והוסיף בלי להניד עפעף כי בניגוד לשם
המקום שבו נדפס הספר שנשאר עלום, שמו של המדפיס יוסף בן טֶנהוֹיזן ידוע ומפורסם בפי
כול" (עמ' 71).
ובכן,
במקור היידי נכתב כך: "וואו געדרוקט?... איר פַארשטייט, פעטער־ליב, עס דריקט מיך,
דרום דרוק איך. וואָס מיך דריקט איז השם־יתברך באַקאַנט, יוסף בן טענהויזן בין איך
גענאַנט" (עמ' 41). התרגום המילולי הוא: "היכן נדפס?... אתה מבין, דוד אהוב,
לוחץ עליי, לפיכך אני מדפיס. מה שמציק לי ידוע לשם יתברך, יוסף בן טנהויזן אני מכונה".
תשובתו של המדפיס היא שמקום הדפוס אינו חשוב; הוא עצמו, בכינויו הנודע יוסף בן טנהויזן,
המדפיס; כשלוחץ לו משהו, הוא מדפיס.
אבל סדן
תרגם: "היכן נדפס?... אתה מבין, דודי ורעי, צער מרובה תפסתי על כן דפסתי. מה צערי
יודע השם יתברך ויתרומם, יוסף בן טנהויזן שמי מפורסם" (עמ' 32). בהערה מבאר סדן
כי יש כאן משחק מילים ביידיש, שכן "דרוק" פירושו גם לחץ גם דפוס. סדן ראה
שהמדפיס מדבר בחרוזים תפלים, וביקש למצוא חרוזים גם בעברית, למרות שלכאורה שם בפיו
משלב גבוה יותר. על דרך שתי המשמעויות ל"דרוק" היידי, חרז סדן את "תפסתי"
ב"דפסתי", תוך שהוא משלב הרמז למימרת חז"ל "תפסת מרובה לא תפסת".
תרגום זה בהחלט משעשע, אך מערפל את המשמעות הפשוטה, ולא פלא שהביא לתחושה כי חסרה המילה
הנכונה בעברית. ידידי המלומד שמואל זינגר הציע כי כדי לשקף את רוח ההתחמקות
המחורזת היה מתרגם אחרת את דברי המוכר: "עת המצוק יחשיך יומיי, אל בית הדפוס אחיש פעמיי; צרותי כלפי שמיא גלויות,
ושמי טנהויזן בפי הבריות".
לסיום
אחזור לפליאתו של מירון על הספר, ואשרטט תמונה רחבה הלוכדת גם את ספריו הקודמים של
באר. אם יורשה לי להכניס ראשי בין ההרים, צודק מירון בכך שהספר ייחודי, אך לא בפליאתו
על באר. אבהיר שבהמשך דבריו מירון צועד בכיוון דומה, אך אציע ניסוח על פי התחושות שלי
מאז נחשפתי לספריו של באר. כבר בספריו הראשונים בלטה בפנַי העובדה שאין העלילות עיקרם
של הספרים. באר הוא אמן הסיפור והלשון, ובכל סיפוריו הוא מטייל בין עשרות ומאות אנקדוטות
קטנות מחיי היומיום, והכול בלשון מעורבת מן המקורות, משנה, מדרש ומוסר, ומן סביבת ילדותו,
היידיש הז'רגונית מן הניב הירושלמי. מעין עגנון עכשווי. קוראַי כנראה יתקשו למצוא
משמעות חיובית בשורש פטפ"ט, ועל כן אאמץ לגבי ספריו את הביטוי החז"לי: "שיחת
חולין של תלמידי חכמים". העלילות הן רק התירוץ, לא רק בספרים "נוצות",
"חבלים", "לפני המקום" ו"בצל ידו", אלא גם בספרים לכאורה־עלילתיים־יותר
כמו "עת הזמיר", "אל מקום שהרוח הולך" ו"בחזרה מעמק רפאים".
באר הוא ארכיבאי של הזיכרון, הלשון, ההומור והחידוד היהודיים. בנוסף מתבלטת בספרים
דמותו של באר כביבליופיל מושבע, במיוחד בספרים העוסקים בנושא באופן מובהק, דוגמת
"גם אהבתם גם שנאתם", "חלומותיהם החדשים", "חדרים מלאים ספרים",
ובוודאי בספרים המוקדשים לרשימות – "מזיכרונותיה של תולעת ספרים",
"מסע דילוגים", או ברשימתו הנאה שהופיעה בספר "הספרייה: ספר פתוח",
אותו סקרתי לא מכבר. תהיה זו הגזמה לראות את הספר הנוכחי כ"צפוי", אך הפתעה
גדולה בוודאי שאין כאן. באר מתעד כאן מסע בן עשרות שנים הסובב כולו סביב סיפור אחד
של אופאטושו, וכדרכו מטייל בכל הסמטאות הספרותיות והלשוניות שנקרות בדרכו. אם סוקר
מן הצד מתבונן בפליאה על שבירת המבנה הקנוני של הרומן הישראלי, אני רואה אבולוציה טבעית
של סופר בחסד שזיקק את חיבתו לספרים בתוך רומנים או קובצי רשימות, וכעת מרשה לעצמו
להסיר את מסכת ה"רומניסט" ולכתוב את הדבר האמיתי – מונולוג ביבליופילי טהור
המדגיש כמה ירחיק נדוד אחר המלה הכתובה. זהו חיים באר – מראשיתו ועד היום. ולוואי נזכה
לעוד הרבה מן הטוב הזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה