דוד הנשקה | לְבַקֵּ֥שׁ תְּפִלָּ֖ה: תפילות הקבע בתלמודם של חכמים מאגנס; ירושלים תשפ"ה (שני כרכים) פרופ' דוד הנשקה מתבלט בין חוקרי התלמוד הגדולים בימינו. המוקד העיקרי שלו הוא ספרות התנאים, אך מטבע הדברים מחקר כזה נעשה ברובו בעזרת ספרות האמוראים. אחד האתגרים הגדולים שהציב לעצמו הנשקה הוא לבודד את מכלול הטקסט התלמודי ליחידות היסטוריות מובחנות. הוא מבחין לא רק בין תנאים לאמוראים אלא גם לדורות שונים בתוך התקופה, למשל 'משנה ראשונה' ו'משנה אחרונה'. אם נבקש למצוא את הייחודיות של הנשקה בין שורה של חוקרים דגולים, הרי שהוא מצטיין בלמדנות חריפה שכמותה כמעט ולא מצויה בין כותלי האקדמיה. בכך הוא משלב הן מתודות פילולוגיות קפדניות, המבוססות על שימוש נרחב בקטעי גניזה וכתבי יד, הן למדנות אנליטית וישיבתית. בהערת שוליים אחת נוכל למצוא אצלו את אלבוגן לצד הרב מבריסק, את אורבך לצד ה'רוגטשובר' או את אלבק לצד ה'שפת אמת'. הופעת ספרו החדש, שכבר כמה שנים רוחשות על אודותיו שמועות, היא בשורה של ממש לעולם חקר התפילה. עד כה פרסם הנשקה עשרות רבות של מאמרים שחלקם הגדול...
שיחה עם פרופ' בנימין בראון לרגל הופעת ספרו 'המנהיגות החסידית בישראל' פרופ' בנימין בראון הוא פרופסור מן המניין בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. תנובתו המחקרית מעוררת השתאות, והוא בולט במיוחד במחקריו הרבים על החברה החרדית ועל תנועת החסידות. לא אגזים אם אומר שכיום הוא גדול חוקרי החברה החרדית, כשם שהיה פרופ' מנחם פרידמן בזמנו. ספרו החדש – 'המנהיגות החסידית בישראל' – הוא מחקר מרשים ביותר על המבנה החברתי והמנהיגותי של תנועת החסידות. בספרו בחן את דוקטרינת הצדיק כפי שגובשה בייסודה של תנועת החסידות בדור תלמידי הבעש"ט, בתמורות שעברה דוקטרינה זו בדורות הבאים, ובעיקר בשלב השיקום של התנועה בארץ ישראל מזמן מלחמת העולם השנייה ועד לימינו אנו. קראתי את הספר בעיון ונהניתי מאוד, אך נותרו בידי כמה שאלות פתוחות. לאור ידידותי עם המחבר, בחרתי הפעם לחרוג ממתכונת הסקירות הקבועה ולשבת לשיחה פתוחה עם יוצר הספר. לשמחתי נענה פרופ' בראון להצעתי, והקדיש מזמנו היקר לשאלותיי על הספר. פרופ' בראון, שלום רב. ראשית, אבקש להביע ברכת 'מזל טוב' לרגל הוצאת הספר החדש והמ...
מנחם נאבת | חרדים אל דברו – חרדיות: בין מגזר לתנועה חכמה ומכון ון ליר; ירושלים תשפ"ה מאידאולוגיה לסוציולוגיה: מפת המחקר לא מעט ספרים ומחקרים כבר יצאו על החברה החרדית. בדרך כלל השאלה הגדולה, שאלת ההגדרה, נענית במונחים סוציולוגיים: המחקר נצמד יותר למדדים חיצוניים, כמו פוליטיקה, אנטי־לאומיות או ציונות, מוסדות, לבוש, שפה, ואפילו מבנים של דעת תורה, אידאל חברת הלומדים, חברת הקדושה ועוד. אך המחקר לא מגדיר את החרדי במונחים אידאולוגיים. נטייה זו לא מתחשבת כל הצורך בתודעה העצמית של החרדים, המזדהים ככאלה על בסיס אידאולוגיה, ועל בסיס ערכי התורה והמצוות. אפשר להניח שהחוקרים היו מבכרים את האידאולוגיה על פני הסוציולוגיה, אלא שמבחינה מעשית כל הגדרה אידאולוגית נתקלת בקשיי הבחנה לעומת מגזרים דתיים אחרים, ולכן הברירה שנותרה היא לברוח לסוציולוגיה. הגדרות סוציולוגיות מן הסתם מקיפות את מירב הפריטים בחברה החרדית. נאבת בספרו מבקש להתעמת עם הבחירה הזו והוא מתעקש להצביע על מאפיינים מהותיים, רוחניים, אידיאליסטיים, המבחינים את בני החברה החרדית כקבוצה ייחודית. האם הניסיון עלה בידו? ובכן...
לכאורה יש לומר במוה"ר - ב'=בן.
השבמחק