רוחמה וייס | אוכלים לדעת: תפקידן התרבותי של הסעודות בספרות חז"ל

רוחמה וייס | אוכלים לדעת: תפקידן התרבותי של הסעודות בספרות חז"ל

הקיבוץ המאוחד; תל־אביב תש"ע

 

היססתי אם לפרסם את הסקירה הבאה, כי ככל שאני מבקר יותר ספרים שחוטאים בסוציולוגיה אני מתחיל לחשוש שמא ממני הוא ריק. מאידך, קיבלתי פידבקים חיוביים גם מחכמים ממני. אז אסתפק בהבהרה זו, ואולי יבוא מישהו שסוף סוף יעמיד אותי בפינה. 

אתם בטח מכירים את הבדיחה המפורסמת (שוב אצל דרויאנוב) על המלך שביקש להחכים את בנו הטיפש באמצעות שליחתו לאוניברסיטה מפורסמת מעבר לים. בשובו לאחר שנים רבות, המלך מקבלו בסעודה מפוארת ושמחה עם כל השרים והנכבדים ממדינות מלכותו. הוא נרגש לספר כי למד את שבע החכמות, אך במיוחד מצטיין הוא בחכמת המדידה, לכן הוא מציע שמישהו מהמסובים יניח דבר מה בידו ויקפוץ אותה, ולפי מדידה מבחוץ הוא ינחש מה בתוכה. עשה כך אחד המסובים, ובן המלך נענה: "חכמתי מגידה לי, שיש לך בידך דבר עגול וחור לו באמצע." התפלא הלה על חכמתו הגדולה וביקש ממנו: "שמא תאמר לנו גם מה הוא אותו דבר עגול שבידי ואשר חור לו באמצע?" השיב בן המלך: "לפי החכמה שלמדתי מרבותי, לא נתגלה לי יותר ממה שאמרתי. אבל מסברה דנפשי יודע אני ומבין, שאותו דבר עגול שבידך ואשר חור לו באמצע הוא – אבן־ריחיים...".

אחרי שנים שהוא מתנמנם אצלי במדף גבוה, ניסיתי השבת לגשת שוב לספרה של רוחמה וייס. הספר מבקש לבחון כשמונים סיפורים תלמודיים שעוסקים בסעודות של חכמים, ולהדגיש את התפקיד התרבותי של הסעודה "ככלי לביטוי מאבק ומבחן היררכי בעולמם של חכמים", או כפי שהיא מגדירה: "מבחני סעודה". במרבית הסיפורים עולה שאלה הלכתית בדיני ברכות או כשרות המאכלים, לעתים היא מוצגת כמבחן של הרב מול תלמידיו, לעתים מבקשים להציג "אדם גדול" לפי אופן הכרעתו בשאלה זו ולעתים השאלה יוצרת תחרות בין חכמים שווים. אני מניח שכולכם נזכרים מיד בסיפורים בעלי מוטיבים כאלו, בעיקר ממסכת ברכות, ואין צורך בדוגמאות מפורטות.

אז קודם כל חשוב לומר שהפרשנות והניתוח המקומי של הסיפורים חשובים בעיניי מאוד. כשמנסים להבין היטב את הסיטואציה בסיפור התלמודי, לא תמיד מצליחים, וגם הפרשנים לעתים לא עושים זאת בשלמות. מבחינה זו, הספר הוא פרשן נהדר, וכתלמידה של מנחם הירשמן (שגם כתבה את עבודת הד"ר שבבסיס הספר בהנחייתו), היא נוטה להעמיק בקריאה ספרותית וזה נהדר. ראוי לציון גם השימוש המוקפד שעושה המחברת בכלים פילולוגיים כאשר היא מבקשת להציג את הטקסט בצורה המדויקת ביותר. אם כן הטיפול ה"מקומי" בסיפורים הוא בעיניי מרשים ויעיל. 

אבל שוב, המסגרת הסוציולוגית. וייס מנסה להכניס את הסיפורים למסגרת אנתרופולוגית־סוציולוגית, ולרבים מהסיפורים שהיא מכנה כאמור "מבחני סעודה", אלו שעוסקים ברב שבוחן את תלמידיו, היא מעניקה את ההגדרה הידועה של ון גנפ: "טקסי חניכה". ון גנפ טבע את המושג כדי לתאר טקסי מעבר ממעמד חברתי אחד למעמד חברתי אחר בכל חברה אנושית. למשל ממעמד של ילד לבוגר, מרווק לנשוי, מאדם פרטי לאיש ציבור, ואם נסתכל עלינו היהודים, אז גם ברית מילה, חלאקה, בר/בת מצוה יכולים להיחשב טקסי חניכה. המונח הזה הוא מושג בסיסי ומשמעותי מאוד בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה של הדת. כבר הזכרתי כמה פעמים את ניסן רובין כדוגמה, שבספריו העוסקים בשלבים משמעותיים בחיי האדם עושה שימוש רב מאוד במונח זה, ובצדק. נחזור לספרנו. באופן מפתיע, מבקשת המחברת למצוא מוטיבים של "טקסי חניכה" בתוך אותם "מבחני סעודה", על בסיס שלושת השלבים שהגדיר ון גנפ בטקסי חניכה: שלב ההפרדה (מהמצב הקודם); השלב הלימינלי (המעבר עצמו, שלב ביניים); שלב האיחוד (עם הקהילה החדשה), היא מביאה מספר מעשים בסגנו "מעשה בר' X וזקנים שהיו מסובים..." או "משתבחי ליה רבנן לר' זירא ברב זביד... דאדם גדול ובקי בברכות הוא" שבהם עומדת למבחן חכמתו או גדלותו של אחד האמוראים. כמה מההכרעות של אותם חכמים נתקלות בתגובה ביקורתית לפיה ההלכה היא אחרת, או לחילופין שאין חידוש מיוחד בהכרעה זו (ואם כן: "זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?!"). היא רואה בכל אלו "טקס חניכה שתכליתו, כדרכם של טקסי חניכה, לבדוק את האפשרות לצרף את האדם הגדול למעמד גבוה יותר בהיררכיה הלמדנית" (עמ' 69), זאת למרות שבשונה מ"טקסי החניכה" הרגילים מדובר בטקס קצר יותר וגם הסעודה היא המעטפת של כל האירוע ולא מוטיב שנמצא רק ב"שלב האיחוד". ככל שניסיתי להפך במשמעות ההגדרה הזו ובהתעקשות למצוא מסגרת סוציולוגית מאולצת לסיפורים שלא מוזכר בהם גרם של חניכה או עלייה באיזה סולם היררכי, לא עלה בידי.

והבדיחה של דרויאנוב אתם שואלים? נו, כבר הבנתם.