אלי ויזל | הלילה ועוד שני סיפורים: השחר, היום

אלי ויזל | הלילה ועוד שני סיפורים: השחר, היום

ידיעות ספרים; 2005

 

זה יהיה קצת קשה ונוגע בנקודות רגישות, וסליחה מראש. את ספרו של אלי ויזל מצאתי בספריית רחוב בשבוע שעבר. באופן נדיר קראתי את הספר בתוך שבוע, הוא נגע בעמקי נפשי והעלה או הציף בי תהיות רבות. קודם על המסגרת. עיקרו של הספר הוא 'הלילה', ה-סיפור של ויזל, מהנפוצים והמוכרים ביותר בנושא השואה, שגם נחשב חלק מתוכניות הלימודים במדינות רבות ולא פלא שתורגם לעשרות שפות. כבר אגיע אליו. חלק זה הוא בתרגומו הישן של חיים גורי, ואילו שני הסיפורים הנוספים תורגמו בידי ישעיהו בן־פורת (שלטעמי הביא תוצאה גבוהה יותר מבחינה ספרותית).

הסיפור השני הוא 'השחר', סיפור דמיוני, שבו ויזל מספר על עצמו כלוחם מחתרות בשנה שלפני קום המדינה, הנוטל חלק בפרשת הסרג'נטים. הוא נבחר להיות התליין של החייל הבריטי בתגובה על תליית לוחמי האצ"ל בידי הבריטים. לאורך כל הלילה הוא מתחבט עם עצמו ועם כל ההיסטוריה שלו האם ואיך הוא מסוגל להרוג אדם. לקראת גזר הדין, מעט לפני עלות השחר, נצבות לצדו נשמות המתים שלו: "דלת התא נפתחה בלי רעש והמתים מילאו אותה בשתיקתם... אבי היה פה. אמי היתה פה. וגם המורה הקשיש בעל הזקן הצהוב היה פה אף הוא. וכן ירחמיאל. כולם הסתכלו בי. שתיקתם התבוננה בי" (עמ' 195). בסיפור הזה יש איזו סגירת מעגל כשהוא מצליח להתנקם בייצוג הנוכחי של אויבי העם היהודי.

הסיפור השלישי הוא 'היום', כנראה מעוגן יותר ביוגרפית, בו הוא מספר על חייו הצעירים בניו יורק, לאחר תאונת דרכים קשה ששיתקה אותו למשך זמן רב. לאורך הדרך הוא מנהל דיאלוג כפול, בגלוי עם קתלין אהובתו, וכאשר הוא פולט בתוך הזיותיו את שמה של "שרה", הוא מסביר לקתלין שזו אמו, אך למעשה הוא מתכוון לאהובה קודמת שלו שבמהלך היכרותו עמה התברר לו שכנערה היא שימשה צעצוע מין של כל המפקדים במחנה הנאצי בו שהתה. היא פיתחה לעצמה דימוי הכי נבזה שאפשר, אך הוא מתעקש מולה שהיא קדושה ולבסוף לא מסוגל להכיל את הסיפור שלה ובורח. זהו סיפור מזעזע, שמציף אצלו את הזעם על הרוע של היקום.

אז מה קורה בסיפור העיקרי – 'הלילה'? הסיפור מתאר את מסע האימים של ויזל בימי השואה, החל מילדותו בסיגט, פריצת השואה, הגטו בעיר, הגירוש לאושוויץ, ועד לצעדת המוות לבוכנוואלד, שם גם איבד את אביו. אלוהים נוכח־נעדר לאורך כל הספר. מאדם מאמין שאלוהים נמצא מולו בכל רגע הוא הולך ומאבד אותו. בראשית הייתה האמונה הפשוטה. אלוהים הוא מקור הטוב והצדק. אבל פתאום יש סדקים. עוד ועוד תלאות פוצעות באמונתו, וזו הולכת ומתפוגגת אט אט בעשן הלהבות של המשרפות. "לעולם לא אשכח את הלילה הזה... לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי... לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומי שהיו למדבר שממה. לעולם לא אשכח כל זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם" (עמ' 45). באחד משיאי הזוועות, הוא רואה ילד שנתלה על גרדום בתהליך ארוך ומייסר. הוא שומע מאחורי גבו קול של איש שואל: "היכן, אפוא, אלוהים?", ובתוכו הוא חש קול עולה ומשיב: "היכן הן? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה..." (עמ' 72). 

הדימוי הניטשיאני הזה של מות האלוהים תפס הרבה בשיח על השואה. בשנות ה־80 כתב חיים חפר שיר מזעזע ומצמרר על מות האלוהים בשואה, בכך הוא מסביר כי יהודים חרדים ודתיים אינם מבקרים באושוויץ, המקום שבו מת האלוהים שלהם. מאמינים רבים נבהלו מהשיר ואפילו ניסו "להשיב לו כגמולו". אם כי חפר, שגם ככה היה בו משהו בוטה, לא עבר בעצמו את השואה, הרי שוויזל רואה את המוות של אלוהים בעיניו עמוק מתוך נפשו המיוסרת אל מול כבשני האש. ואכן, הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ בספרו אמונה לאחר השואה מקדיש מקום מכובד לוויזל. כאשר הוא מצטט את שאלתו של בן המחנה "איפה נמצא אלוהים עכשיו?", הוא כותב: "באמת, זוהי השאלה שצריך לשאול באותה שעה. לא לשאול אותה היה חילול השם. האמונה אינה יכולה להשלים בשתיקה עם זוועה שכזאת. האמונה, מפני שהיא ביטחון באלוהים, דורשת מאלוהים משפט צדק." (עמ' 65), והוא ממשיך להדגים מאברהם ואיוב שלא מוכנים לשתוק. בעיניו, ויזל לא מוכן לנטוש את אמונתו לטובת תפיסתו של קאמי שהיקום אדיש לסבלם של בני אנוש, הוא מצפה למשמעות גם בזוועות הללו, לכוח מכוון שצריך לתת דין וחשבון על שואה זו.

לרגע אני שב למסגרת הספר ולחיבור בין שלושת הסיפורים. משה שנר מתאר את שלושת החיבורים כטרילוגיה בעלת משמעות של תהליך התפתחותי, מעולם רווי השגחה לעולם כאוטי, נטול השגחה וללא נחמה טרנסצנדנטית (בראשית הייתה השואה: הגות יהודית מתמודדת עם משמעות הקיום היהודי לאחר השואה, עמ' 207). אבל בקריאה שלי אני מזהה משהו אחר. עוד הרבה אחרי שאלוהים של ויזל מת בשואה, הוא ממשיך לכתוב עליו ולפנות אליו, כביכול הוא מתעלל בגופה, אולי לא כופר בקיומו של אלוהים, אלא מאמין בקיומו של אלוהים שהוא "מת". בסיפור השני הוא אמנם מציג את הצורך של האנושות לקחת על עצמה את האחריות לצדק, אבל רוחו של אלוהים מרחפת גם שם. בסיפור השלישי במיוחד הוא שב וכועס עליו לא מעט. כאשר הוא מתעורר מתרדמת לאחר התאונה, הרופא נרגש לראותו ואומר ש"צריך להודות לאלוהים", אך גם ברגעי טשטוש אלו הוא שואל את הרופא "כיצד מודים לאלוהים?", ומהרהר בליבו במשפט קשה מאוד: "מדוע להודות לו? זה מכבר לא יכולתי להבין מה עשה אלוהים כדי להיות ראוי לאדם" (עמ' 212). לימים הוא משחזר את מה שאמר לו מורו המקובל שכה גדול כוחו של האדם שאלוהים זקוק לו כדי להיות אחד, כדי להביא את הגאולה. אבל ויזל מפרש את הצורך הזה, באופן בוטה ומלא זעם וכאב, כצורך של אלוהים בצעצוע כדי להשתעשע בו וללעוג לו, "בראשית לא היה הדבר, לא היתה האהבה, אלא הצחוק, הצחוק הגדול והנצחי שהדיו מכזיבים יותר מחזיונות־השווא של המדבר" (עמ' 231). 

לכן איני חושב שיש כאן תהליך של איבוד האלוהים לחלוטין. דומה שהגדרה מדויקת יותר תהיה תהליך התפתחותי של חיפוש האלוהים מחדש, אלוהים אחר. למעשה, שנר עצמו מצטט את ויזל בחיבור מאוחר יותר, שבו הוא מנסה לעמעם את המסר של "מות אלוהים" העולה כביכול מכתביו המוקדמים. הוא טוען ש"חסידי הרעיון ש'אלוהים מת' עשו שימוש בלתי־הוגן בדברי כדי להצדיק את דחייתה של הדת. אבל אם ניטשה היה יכול לזעוק אל הזקן ביער שאלוהים מת, היהודי שבי אינו יכול לעשות זאת. מעולם לא ויתרתי על אמונתי באלוהים. התקוממתי נגד הצדק שלו, מחיתי על שתיקתו ולפעמים על היעדרו, אבל כעסי עולה במסגרת האמונה ולא מחוצה לה" (מצוטט אצל שנר, עמ' 214–215 מתוך כל הנחלים הולכים אל הים). בסיפור האחרון הוא מספר לרופא שבגיל 12 הוא עבר ניתוח בשקדים, וכאשר הוא התעורר לאחר ההרדמה הוא משיב לשאלת הרופא כי הוא בוכה מפני שהוא ראה את אלוהים. "ראיתי אותו בבהירות כאילו עמדתי סמוך אליו... סוף סוף! חשבתי. עכשיו תוכל להציג את השאלה המפחידה את כל חכמי ישראל: מהי משמעות הסבל? אך התביישתי... אז פנה אלי אלוהים... השיב על כל שאלותי ואף למעלה מזה...", אבל למרבה הצער הוא שכח את התשובות (עמ' 258–259). אם כן בספר הוא עדיין מחפש, לימים הוא אולי ימצא משהו, אבל בשלב זה הוא נושא בנשמתו תשובה אלוהית שהוא אינו יודע אותה. אולי הסבל האנושי הוא משהו נשגב ששייך לחזיון לילה, לא בעולם הנסתר מול הזוועות והייסורים.

לימים יטען ויזל שהשואה היא סוג של "מעמד הר סיני" חדש, היא מאורע מכונן אצל כל יהודי, וכשם שכל יהודי מאז ומתמיד חיפש בסיני הדרכה רוחנית להווה שלו, כך עתה על האדם להפנות את מבטו למאורע ההיסטורי המכונה שואה ולחפש הבנה למציאות חייו. זה קצת מזכיר לי שאת אותו דימוי לשואה כתב גם פרופ' דוד הלבני – אף הוא כוויזל יליד סיגט – בספרו שבירת הלוחות: תאולוגיה יהודית לאחר השואה. לדבריו "שני אירועים תיאולוגים מרכזיים התרחשו בהסטוריה היהודית; ההתגלות בסיני וה'התגלות' באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה העדרותו של האל. ההתגלות בסיני הצביעה על קרבת האל אלינו, ה"התגלות" באושוויץ על ריחוקו מאיתנו." השואה בעיניו היא מעמד בעוצמה של מעמד הר סיני, כנראה משום שהיא מחייבת תפיסת אלוהים חדשה, אלוהים של הסתר, אלוהים שמאפשר את הרוע הגדול ביותר. 

ויזל גדל כילד טוב סיגט, אלוהים נוכח, מדברים איתו, הוא גומל טוב ורע איש לפי דרכיו, ישנה הבחנה ברורה בין "הטובים" ל"רעים". אבל אז באה השואה ו"הורגת" את האלוהים הזה. כעת הוא נדרש למצוא את אלוהים מחדש, אלוהים אחר לגמרי. 

ביקרתי באושוויץ ובבירקנאו לפני כמה שנים. למרות שמשפחתי איבדה בשואה לא מעט, לא חשתי מוטרד מהשאלה הזאת (אולי משאלות אחרות), אולי נולדתי לעולם שכבר ענה לעצמו על שאלת השואה וגם מצא אלוהים אחר. אבל מאז עברנו אירועים נוספים, ומתברר שבכל זאת אלוהים הישן עדיין כאן, מעורר שאלות קשות מנשוא ומחייב חשיבה ועבודה מחודשת. לא תמיד קל למצוא תשובה, למצוא את אלוהים מחדש.

*

המלצה נוספת לצפייה: https://youtu.be/9uvaSZgNK3M?si=1UrGPGzh4mOrxuXd (ותודה לחנוך רוזנברג על השיתוף).