אור השם מספרד: חייו, פועלו והגותו של ר' חסדאי קרשקש | בעריכת א' אייזנמן וז' הרווי

אור השם מספרד: חייו, פועלו והגותו של ר' חסדאי קרשקש | בעריכת א' אייזנמן וז' הרווי

שזר; ירושלים תש"ף

 

את השבת ביליתי במחיצת הספר אור השם מספרד. אסופת מאמרים מעולים, מקצועיים ומרתקים. לאחר מאמר מבוא של זאב הרווי, מחולק הספר לארבעה שערים: השער הראשון עוסק בהיבטים היסטוריים, תחילה במאמר של אסונסיון בלסקו מרטינס, חוקרת באוניברסיטת סרגוסה, שהעמידה תמונה ביוגרפית מרתקת כמעט רק על סמך מסמכים ארכיוניים (היא מבהירה שאינה יודעת עברית, ולכן ויתרה על שימוש במקורות רבים!). זאב הרוי מציע מהדורה לאגרת ר"ח ליהודי אביניון על פרעות קנ"א (עם השערה יפה איך נוצרה טעות בגיל בנו של ר"ח שנהרג בברצלונה על קידוש ה'), ולבסוף רם בן־שלום במאמר 'כיצד זוכרים מנהיג? הרב דון חסדאי קרשקש בעיני בני זמנו ובעיני דור הגירוש'. 

השער השני עוסק בהלכה ופולמוס, עם מאמרים על טכניקות פילוסופיות בכתביו ההלכתיים, על סמכות המסורת הדתית בעניינים מדעיים, הוויכוח היהודי־נוצרי ועוד. השער השלישי עוסק בהגות, ובו מאמרים על יחסו של ר"ח לאבן סינא, השפעתו (המפתיעה) של אבנר מבורגוס על גישתו של ר"ח לתוארי האל, תורת האהבה של ר"ח, ומאמר של דב שוורץ על תפיסת הזמן במשנתו של ר"ח בהשוואה (תמוהה לכאורה, וכבר ביקרוהו פעם בדומה ואכמ"ל) לתפיסת ר' שמריה האקריטי מביזנטיון. השער הרביעי עוסק בהשפעת משנתו במהלך הדורות, ובו מאמרים על נוכחות ספר אור ה' בפירנצה של הרנסנס, על ר"ח כמכונן אסכולה של פילוסופיה אנטי־פילוסופית, ולבסוף על ההתעניינות באור ה' במאה העשרים, בעיקר אצל רח"י פלעסנבערג, הרב הנזיר והראי"ה קוק (מאמר שעקרונית היה ניתן לחברו למבוא של הרוי, אם כי הוא מרחיב יותר). אני פחות בעניין של הגות, אז בעיקר נהניתי מהחלקים האחרים.

שתי הערות נקודתיות או שוליות. הרוי במבואו מציג את ההיסטוריה של ר"ח והשפעתו במשך שש מאות שנה עד לימינו, כולל מהדורות ספריו בכ"י ובדפוס. הוא משום מה "שכח" את מהדורתו של ר' שלמה פישר משנת תש"נ, שאמנם מציגה נוסח אקלקטי ולא־מדעי בעליל, אך בפועל היא המהדורה החדשה היחידה מאז המאה ה־19 ובה עושים שימוש כולם, לרבות הרוי עצמו שציין לה במאמר נוסף שלו בספר. יתרה מזאת, בפתח מאמריהם של מרבית הכותבים בספר מופיעה הערת פתיחה המבהירה שהציטוטים מאור ה' הם ממהדורת ר"ש פישר. היה מן הראוי לכל הפחות לכתוב כמה מלים, גם אם מלוות בביקורת, אבל התעלמות כזו נראית כהתנשאות אקדמית לא ראויה.

רם בן־שלום עוסק במעמדו של ר"ח בעיני בני זמנו ובעיני דור הגירוש, ולשם כך מנתח בהרחבה כמה טקסטים ואגרות. באחת האגרות, אשר נשלחה אל ר"ח מאחת מקהילות ארגון אל ר"ח, ישנן כמה מליצות בעניין כספים שנדרשו לשלם, ביניהן: "ובעת ההיא נשתדל להביא לפני כבודך כספנו ולא כמשקלו [במשקלו] כשלח פרע"ה". רם מסביר את המליצה "ולא במשקלו" כמו במקורה אצל אחי יוסף שמצאו את כספיהם במשקלו באמתחותיהם, ואם כן כותבי האגרת מבהירים שלא יוכלו לשלם במדויק את הסכום, אך הוא מסתבך במליצה "כשלח פרעה", מנסה לקשור לקשיות הלב של פרעה ועוד אפשרויות, אך לבסוף מבהיר שלא עמד על המליצה (עמ' 73). דומני שכל קורא בעל רקע תורני מבין מיד שזו מליצה בשימוש מושאל מפרעה המלך ללשון פירעון של תשלום שמחויבים בו, ואני מניח שנעשה שימוש במליצה זו לא מעט. נזכרתי שבשיעורים שלמדתי אצל רם הוא קרא מאוד לאט כל מקור, ניתח אותו לעומק, מצץ והתענג על כל מילה, כולל גם את ההקשרים של המליצות במקורן. כאדם נעים ועניו מאוד הוא התרגש מכל הערה או הצעה של תלמיד. דרך העבודה היסודית הזו העלתה לעתים דברים מדהימים, אך לפעמים מיקוד היתר הפריע לראות את המשמעות הפשוטה והקלילה של המליצות. [שלחתי לו הערב את הערתי זו. הוא כתב לי שממש לאחרונה הוא למד שוב את המקור, ולמרות שהתקשה למצוא פירוש מדויק הוא הציע כמה אפשרויות שעונות על ההקשר. באשר להצעתי, ביקש שאם אמצא מקבילה לשימוש ב'פרעה' כמליצה לפירעון הוא ישמח לדעת על כך.]