מכילתא: כתב עת לתורה ולחכמה | בעריכת מ' טייטלבאום ומ"ד צ'צ'יק

מכילתא: כתב עת לתורה ולחכמה | בעריכת מ' טייטלבאום ומ"ד צ'צ'יק

גליון ה - שבט תשפ"ד

 

את הקובץ החדש של מכילתא קיבלתי בהתרגשות רבה. מאז יציאתו לדרך בשנת תש"פ אני עוקב בעניין רב אחרי ההתקדמות שלו. קבוצת ידידים חכמים, חלקם אקדמאים, זיהו צורך בכתב־עת שיחבר בין עולם מחקר מדעי היהדות ובין עולמו של בית המדרש, כנראה, בין היתר, על רקע גסיסתו של כתב־העת חצי גבורים ששחל"ח שנה קודם לכן. כתב־העת אמנם לא שפיט, אך המאמרים עוברים ביקורת צולבת וגם עריכה משובחת, יעידו על כך מגוון רחב של כותבים מפורסמים כמו גם קהל לא קטן של שוחרי תורה וחכמה. הדגשתי שמדובר בידידים, ודומה שדי בכך לצורך הגילוי הנאות כהקדמה לסקירה דלהלן. אבחר להתמקד במספר מאמרים נושאי בשורה, לדעתי, ולאחר מכן אסקור קצרות את שאר המאמרים.

לפני עשור הציע פרופ' חיים סולובייצ'יק תאוריה מחקרית מעניינת, לפיה לצד ישיבות סורא ופומבדיתא פעלה בבבל ישיבה שלישית שבניה היגרו לאשכנז, ואלו היוו את ראשית היישוב הרבני באשכנז. בטענה זו הוא פתר כמה שאלות שמעסיקות את המחקר שנים רבות. הצעתו זכתה לביקורת רבה, בעיקר מצד ירחמיאל ברודי שנזעק ממקום עיסוקו בתקופת הגאונים ומצד אברהם גרוסמן שתקף בעיקר ממקום עיסוקו בראשונים. דבריו של סולובייצ'יק נכתבו באנגלית, ובקובץ שלפנינו מוצע סיכום בעברית שכתב נתן הירש, הן של טיעונו של סולובייצ'יק הן של עיקרי הביקורת שנשמעה נגדו. וכל זה כהקדמה למאמרו של פרופ' דוד ברגר, אותו תרגם מנחם טייטלבאום מתוך הרצאה בעל־פה, אשר מתווכח עם סולובייצ'יק בעיקר במשקל הסמכות העצמית שנוטל לעצמו המרכז האשכנזי, ובייחוד רבינו גרשום שנכון לחלוק על פסיקת הגאונים.

בשורה חשובה יש בעבודתו של יהושע מאירסון שבה הוא מציב לראשונה מהדורה של 'ספר "מירב אחות יהונתן" לרבי יהונתן אייבשיץ'. זהו ספר מעניין שבנוי בצורת טריאלוג או קולוקוויום, במגוון נושאים, בין הנערה היהודייה מירב למספר נערות המייצגות דמויות ארכיטיפיות לצד קונקרטיות. על הספר הזה נודע לי לפני כמה שנים מתוך מאמרו הנהדר של מעוז כהנא על הספר ומשמעויותיו הביוגרפיות־היסטוריות (ציון, פד,ב תשע"ט). כעת מציב מאירסון מהדורה מתוקנת ומוערת של הספר (והוא אף מודה לכהנא על הנחייתו בעבודה על כתב־היד). ההערות הן בטעם טוב, וגם במקום שנרמזו עניינים ארוכים, המהדיר מקצר ומסתפק ברמיזות והפניות. אוסיף נקודה מעניינת על זיהוי המחבר. למעשה, במספר חיבורים של רי"א יש רמיזות והפניות לספר מירב, אך רק בספרו 'שם עולם' הוא מפנה לספר בשמו המפורש. מה שמעניין זה שלגבי הייחוס של 'שם עולם' עצמו התעורר פקפוק (בעיקר ע"י ר"ר מרגליות, ובניגוד לדעתו של שלום), ומאירסון מסכם זאת בקצרה במאמר אחר שפרסם בדעת (90, 2020). אולי אקדיש מקום נפרד לאירוע מלפני עשור לו הייתי עד, שבו הופעל טרור נגד מו"ל תמים של שם עולם.

מאתיים שנה חלפו מאז עלה ספר נפש החיים על מזבח הדפוס (תקפ"ד–תשפ"ד), והחל מלפני מאה שנה ועד לימינו נשמעו ונשמעות אמירות מעניינות לפיהן ר"ח העמיק בלימוד ספר התניא ואף סיגל לעצמו כמה מחידושיו ולשונותיו (אודה שגם אני נמשכתי אחרי טענה זו בעבר הרחוק). יוסף אביב"י הקדיש מאמר מיוחד – 'מערכת השערים והעיקרים בספר נפש החיים' – כדי לנתץ ולבטל מכל וכל דעה זו. אין ספק, הוא מבהיר, שר"ח דימה מילותיו אל מילותיו של רש"ז, אבל האם הוא אכן אימץ את דרכו או שמא חלק עליה? "כי אמנם הנושאים זהים והמילות דומות, אבל השיטות מהלכות בדרכים נפרדות והדעות שונות מן הקצה אל הקצה". בניתוח אנליטי, בצחות לשון ובחדות המחשבה, הוא מפרק את נפש החיים על ארבעת שעריו לשישה עיקרים שחוזרים על עצמם בכל שער ושער, כאשר הוא בוחן כל אחד מהם מול התניא ושאר ספרי החסידות. הוא לא נמנע מלחלוק ולבקר בחריפות חוקרים שמתוך שטחיות השוו בין מילים דומות, בלא הבחנה בתהום הפעורה בין הצדדים. זהו מאמר ארוך שיש ללמדו בעיון, ובכל זאת אנסה להדגים במילים ספורות. אביב"י מבחין בין שתי שאלות שונות שהעולם נוטה לבלבל ביניהן, בדברי האר"י לגבי הצמצום – האם 'צמצום כפשוטו או לא'; הראשונה, מה הצטמצם (עצמותו או כחו), והשנייה, מהי פעולת הצמצום (סילוק ופינוי או הסתר והעלם). מתוך דיון זה הוא מבחין בשוני קיצוני בין רש"ז לר"ח, כאשר בעוד הראשון מכיר באמת אחת ויחידה שהצמצום אינו כפשוטו והקב"ה ממלא הכול ובמחשבה זו יש לאדם לדבוק, הרי שהאחרון מחדש הבחנה חשובה בין 'מצדו' ל'מצדנו', לפיה האדם אינו יכול לאמץ את ההנהגה האלוקית הידועה רק למאציל לבדו (לטענתו תמר רוס שייכה הבחנה זו כבר לרש"ז, ואחרי הבלבול שיצרה נגררו לומדים, חסידים וחוקרים שאחריה, ושבשתא כיון דעל – על). מקום מיוחד נוסף הוא מקדיש לדבריו הידועים של ר"ח שאם ייפנה העולם לרגע מעסק התורה, יהיו כל העולמות לתוהו, דברים שמקורם אינו ידוע, למרות הדימוי הלשוני לדברי רש"ז על קיום העולם בדבר ה' בכל רגע ורגע. כך הוא מרחיב ופורט לפרוטות נושאים חשובים רבים ברחבי ספר נפש החיים. זו לא פעם ראשונה שאביב"י שוחט פרות קדושות, ואפילו במכילתא (גיליון א) הוא עשה זאת עם מאמר מונומנטלי שמוכיח מעל כל ספק כי ייחוסו של קול התור מפוקפק לחלוטין והוא חובר לאחר שנת תרצ"ט. 

מאמר יפהפה של משה דמביצר מוקדש ל'פרק האקדמי בחייו של ר' חיים העליר', פרק לא ידוע בקורות חייו המרשימים שבמסגרתו הוא גם עסק בחיבור הפשיטתא ובספר המצוות לרמב"ם. בנספח מיוחד הוסיף הכותב לביבליוגרפיה של חיבורי רח"ה שפרסם טוביה פרשל מאמר נוסף בלתי ידוע (בנוסף לשני מאמרים שכבר הוסיף במאמר קודם), ואף תרגם אותו מגרמנית. במאמר קצר זה מפרש רח"ה את "מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעת" (ירושלמי נדרים ט), כ"מקל ההודעה" שבו השתמשו הספרטנים למסור הודעות סודיות לפקידי המדינה שנמצאו במקומות רחוקים, כפי שמספר פלוטרכוס, ובדומה ל'מגלת סתרים' שבה הצפינו תנאים הלכות שונות. השערה נוספת שלו עוסקת בירושלמי בשביעית האוסר באופן תמוה לבער או להשתמש ב"שמן שריפה, לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות, מפני בזיון קדשים", ולדבריו בטקסט קודם היה רשום "לא בב"כ ולא בב"מ", כאשר הכוונה לבתי כסאות ולבתי מרחצאות, והמעתיק השתבש בפתיחה לא נכונה של ראשי התיבות. המעניין הוא כי השערה זו נתמכת בקטע גניזה של הירושלמי, אותו פרסמו גינצבורג וזוסמן!

ומכאן למאמרים נוספים בקובץ. המאמר הראשון הוא של פרופ' מנחם כהנא, והוא מבקש להראות כיצד הצורך בהתמודדות עם תפיסות זורואסטריות, השוללות קבורת מתים בקרקע, היווה גורם בעיצוב סוגיית הבבלי בסנהדרין באופן המפנים כמה מהיסודות הזורואסטרים ולצד זאת חולק על כמה מהם; חיים אליעזר אשכנזי, מבקש לפענח את 'הרשימות החריגות בפירוש תלמיד רס"ג לדברי הימים', ביניהן רשימות שעוסקות במספר פסוקי התורה באופן שונה בהפלגה מהמספרים הידועים; אריאל אפרים אהרונוב, שעוסק רבות בזיהוי קבצי תוספות לש"ס, הקדיש מאמר 'למהותם של חיבורי "שיטה מקובצת" לסדר קדשים ולזהותם של קובצי תוספות מאוחרים למסכת זבחים' (שני נושאים שהחיבור ביניהם מלאכותי למדי, חרף היותם שייכים לסדר קדשים); אברהם דוד כתב מאמר בשם: 'בין איטליה למצרים: פעילות מסחרית של יהודים איטלקים במצרים במאה השש־עשרה לאור מסמכי הגניזה הקהירית', ובו פרסום ראשוני של מספר תעודות מהגניזה; הקובץ נחתם במאמרו של משה מיימון, 'פירוש קדמון לפרשת בשלח: עיונים והערות בפירוש שבכת"י הונטינגטון 503', בו הוא שולל את זיהויו של המחבר כר' דוד הנגיד, וכפי שהציג זאת יהודה זייבלד במספר מאמרים, ולאידך מקרב את זיהוי המחבר כאחד מבני בריתו של ראב"ע.