אברהם גרוסמן | אמונות ודעות בעולמו של רש"י

אברהם גרוסמן | אמונות ודעות בעולמו של רש"י

תבונות; אלון שבות תשס"ח

 

השבת הקדשתי זמן נכבד לקריאת ספרו של פרופ' אברהם גרוסמן שהסתלק מאיתנו השבוע. ספר זה הוא ניסיון מורכב במיוחד לחלץ מתוך דיבוריו הקצרים של רש"י מערכת שלמה של אמונות ודעות, בהן עם ישראל וגורלו ההיסטורי, מידות והליכות, חברה ומשפחה. הקושי העיקרי במלאכה נעוץ בעובדה שרש"י הוא בעיקרו פרשן צמוד־טקסטים ולא כותב עצמאית שמביא את רעיונותיו בפירוש. הדרך לדלות מתוך מילים בודדות עמדה אישית, עוברת בניתוח מפולפל ובשאלות כמו "למה רש"י פירש X ולא Y?" אפתח במשהו על המתודה הכללית והוויכוח עם נחמה ליבוביץ, ובהמשך אציג כמה דוגמאות.

בבסיס המפעל של גרוסמן עומדת ההנחה שרש"י הכניס יסודות הגותיים או חינוכיים מלבד הפרשנות הפשטנית ה"טהורה". בעקבות דברים שכתבתי לזכרו נאמר לי שנחמה ליבוביץ הייתה חלוקה לחלוטין על הנחה זו. ואכן פשפשתי בביוגרפיה על נחמה שכתבה חיותה דויטש (בכישרון רב, אחת הביוגרפיות המוצלחות והמרתקות שקראתי), ומצאתי שהיא מספרת כי אחד מתלמידיה הראשונים של נחמה היה פרופ' יונה פרנקל, אשר בסמינר למדריכים שבו לימדה נחמה החל לפקפק מעט בעיקרון המוביל של שיטתה – "מה קשה לרש"י?" בין יתר הקושיות שהקשה הוא שאל כיצד העובדה שבכל חמשת החומשים פותח רש"י את פירושו ברעיון קבוע – חיבתם של ישראל – מתיישבת עם שיטתה? אך נחמה לא התרשמה מטיעוניו. בהערה מציינת דויטש גם לספרו של אברהם גרוסמן על רש"י (ח' דויטש, נחמה, תל־אביב 2008, עמ' 130, 430). גרוסמן אכן מזכיר את נחמה ואת החולקים עליה בספרו (עמ' 163), והוא עושה זאת גם בספר שלפנינו (עמ' 44–46; יצא לאור באותה שנה של הביוגרפיה), אך יותר היה ראוי לציין למאמר שכתב גרוסמן דווקא בספר זיכרון לנחמה ליבוביץ – פרקי נחמה (ירושלים תשס"א, עמ' 187–205), שם הוא פורס בעדינות את משנתו ביחס למשנתה של נחמה, ומבהיר כי אמנם "הבניין המפואר שבנתה נחמה ביחס לזיקה שבין פירושו של רש"י לתורה ובין לשון הכתובים, במקומו עומד. אלא שהיא חשבה, שזהו הבניין היחיד שבנה רש"י בפירושו לתורה, בעוד שלדעתי ולדעת חוקרים אחרים, יש להציב בצידו שני בניינים נוספים: התמודדות עם התעמולה הנוצרית והפרשנות הכריסטולוגית למקרא מזה ומגמה חינוכית ברורה מזה...". הוא מודה כי קשה להשיב ברורות מהו היחס הכמותי בין הקבוצה הפרשנית לקבוצה החינוכית (וראו גם באותו ספר זיכרון מאמר של שמואל פנחס גלברד המגן על עמדתה של נחמה). 

לדעתי, הקו בין השניים אינו כה ברור. ראשית אומר כי בחירה בפירוש דרשני כאשר הפשט מוקשה דומה בעיניי לבריחה ולא לפתרון, אך לא המקום להאריך בדיון שבוודאי נלעס רבות. גם אם נצעד בדרך זו, הרי שנחמה נמצאת בשאלה הראשונית "מה היה קשה לרש"י?" שלכן הוא נוטה מהפשט ומביא מדרש. גרוסמן לא תמיד מוותר או מייתר את השאלה הזו, שכן נקודת המבט שלו מתמקדת בשלב מאוחר יותר ועוסקת בהעדפתו של רש"י את מדרש מסוים על פני רעהו. כלומר, נחמה הסבירה לנו מה קשה בפשט שגרם לרש"י להביא דרש, ואילו גרוסמן ישאל מדוע הוא בחר מדרש מסוים כאשר ניתן היה "לברוח" גם למדרש אחר. בחירה זו, לדעתו, משקפת את מגמתו החינוכית. (אם נשתמש במינוח שכבר השתמשתי בו בעבר, הראשונה עוסקת בהקשר הגילוי, ואילו השני עוסק בהקשר הצידוק).

אגש כעת לדוגמאות, ואפתח בפנינה נאה לפרשת השבוע, פרשת שמיני. על הפסוק (ויקרא יא, ב) "זאת החיה", כותב רש"י: "לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום." דרשה זו רחוקה מן הפשט. פרשני רש"י ציינו שהוקשה לו מדוע נאמר "זאת החיה" ולא 'זאת הבהמה', אך גרוסמן מראה שניתן ליישב זאת על פי פשוטו בנקל, ומכל מקום דרשה כזו אינה פותרת באמת את הקושי בפשט הפסוק. רש"י ביקש, לדעת גרוסמן, "לקשור את פירושו עם שבח ישראל ועם גנות אומות העולם, ובמיוחד זו של הנצרות, כחלק מן הפולמוס הדתי... המסר העולה מפירושו הוא שרק עם ישראל 'הדבוק' בקב"ה, הוא זה שיש בו חיות... סטייתו של רש"י מפשט הכתובים נובעת מתוך מגמה חינוכית שנראתה לו בעלת חשיבות ראשונה במעלה" (עמ' 49).

כבר הזכרתי בדברים שכתבתי לזכרו של גרוסמן ביום פטירתו את דבריו על הפתיחות של רש"י בכל החומשים בשבח ישראל (כפי שציטטתי מהביוגרפיה על נחמה עולה כי כבר יונה פרנקל האיר נקודה זו). בדומה לכך מפנה גרוסמן את תשומת לבנו לפירושו של רש"י על הפסוק במשלי (לא, כז): "צופיה הליכות ביתה – נותנת לב על צורכי בני ביתה, איך ינהגו באמת וצניעות". צניעות מתפרשת אצל רש"י כענווה. מדוע בחר רש"י מכל תכונות האדם והליכותיו דווקא את שתי אלו? "הוא עשה כן כיוון שהן נראו לו בסיס ושורש לעולמו האידאי והמוסרי ולהליכותיו של האיש היהודי... בחירת שתי התכונות הנזכרות (אמת וענווה) משקפת במובהק את דמותו של רש"י עצמו. לדעתו, הבית נשען עליהן יותר מאשר על תכונה אחרת" (עמ' 181, וכעין זה עמ' 49–50). דומה שגם דוגמה זו הולמת את גרוסמן עצמו.

מקום מיוחד יש לעמדתו המחודשת של רש"י ביחס אל האישה. כבר מפסוקי בריאת האישה בוחר רש"י בפירושים שמורים יותר על השוויון בין האיש לאישה. באופן שיטתי מעלה רש"י על נס את מעלת האישה. בתשובה הלכתית נזף רש"י באדם שביקש לגרש את אשתו מבלי לשלם לה כתובה, על סמך הטענה שהיא הסתירה ממנו "שומין" בפניה. רש"י פסק לרעתו על סמך עדויות סותרות שהגיעו אליו, אך הוא ביקש להוסיף נזיפה בשואל: "והראה האיש מעשה לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חינה עליו..." (עמ' 316–317). רש"י פסק שהייבום הוא כעין מעשה וולונטרי מצד האישה ואין לנקוט נגדה סנקציות כלכליות אם מסרבת לכך מנימוקים שונים. זאת בניגוד לפשט התלמוד ולדעתם של ראשונים רבים לרבות נכדו ר"י. המעניין הוא שבמקרה זה הוצעה דווקא בבית המדרש הצעה נסיבתית ולא פרשנית־פנימית. היה זה הרלב"ח (ממגורשי ספרד ומגדולי ירושלים), שהציע הסבר ביוגרפי לפיו רש"י "כאב הבנות הפך בזכותן בכל", אך החוקרים מציעים לכך רקע היסטורי של עליית מעמד האישה והסברים נוספים. [גרוסמן מקדיש מקום קצר יחסית לדיון בסיפור ברוריה הידוע שמופיע ברש"י, סיפור מפליא ביותר בעיניו בעיקר על רקע יחסו של רש"י לנשים, והוא מבקש להציג מסורת שונה לסיפור כנוסחת ר' ניסים מקירואן. אפנה רק למאמרו הידוע של איתם הנקין באקדמות כ"א, תשס"ח, שמראה כי הסיפור חדר לרש"י מאוחר מאוד ואינו ממנו ואכמ"ל.]

הרבה הוא מראה את רגשנותו של רש"י ועדינות נפשו הבאות לידי ביטוי בפירושיו. ציטוט שאהוב עליי מילדותי הוא מהקדמתו לפירושו לשיר השירים, קטע הקרוב "לדברי שירה ופיוט" כדברי גרוסמן: "ואומר אני שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה, אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה" (אצל גרוסמן רק חלק מהציטוט. אגב, דומני שזהו מהטקסטים הארוכים ביותר שכתב רש"י מנפשיה בתוך חיבור פרשני).

הספר חובר בשלב די מאוחר ביצירתו של גרוסמן, לאחר עשרות רבות של מאמרים ופרסומים על רש"י, ולכן רוב החומר הופיע בצורה זו או אחרת במקורותיו הקודמים. כמו כן, החלק שעוסק ביחסו של רש"י לאומות העולם ובכללן הנצרות, זכה בהמשך להרחבה לכדי ספר שלם. עובדה זו לא גורעת כמובן ממעלת הספר, החומר כאן עבר עריכה והתאמה, והוא בעיניי ספר יסוד מומלץ.