יעקב כ"ץ | בונים חופשים ויהודים: קשריהם האמיתיים והמדומים

יעקב כ"ץ | בונים חופשים ויהודים: קשריהם האמיתיים והמדומים

מוסד ביאליק; ירושלים תשכ"ח

 

בשבוע שעבר נפלו בחלקי כמה ספרים מספרייתו של א"א אורבך ז"ל. ביניהם תפס אותי במיוחד ספרו של יעקב כ"ץ על יחסי בונים חופשים ויהודים. זהו עותק שהתקבל ישירות מאת כ"ץ, וצורף אליו כרטיס ביקור שלו עם ברכת "מועדים לשמחה" בכתב־ידו. כיף גדול. 

מסדר הבונים החופשים ניקר לי תמיד בקצה המוח כמשהו מסתורי ומרתק, אם כי אני מודה שזה לא העסיק אותי מספיק כדי לחפש ולחקור מה למען השם הם רוצים. חשבתי שספרו של כ"ץ, למרות עיסוקו בחיבור בין הבונים ליהודים, יספר לי קצת גם על הבונים עצמם, מה בדיוק קורה שם. הבנו שמדובר במעין תנועת מוסר א־דתית שרוצה חופש, אחווה ושוויון. לרוב הם נמנעו משיוך אינהרנטי לדת כלשהי, ואף התאמצו להראות שהמסדר שייך לכל אדם שמקבל על עצמו את כללי הקבוצה, ללא הבדל דת וגזע (מין כן, אין נשים). אבל מה בדיוק קורה שם בחדר, באספות, בטקסים, באירועים, מה התנועות הנפשיות של חבר בתנועה, איך יהודי חש שם ועוד הרבה שאלות מטרידות. אלו לצערי לא קיבלו מענה מספק. קראתי את כל הספר בציפייה מסוימת לקבל תמונה גם על הפיל שבחדר, אבל כמעט כולו עוסק בשאלת ההצטרפות של היהודים למסדר, בדחייה או קבלה של הבונים כלפי היהודים, ולבסוף בקונספירציות האנטישמיות שקשרו בין הבונים ליהודים. לרגע חלף בי הרהור שחסר לי איזה 'תקצר ברו' (תגגלו, מי שלא מכיר) שבמלים פשוטות יסכם: היו יהודים שרצו להתקבל לבונים החופשים, בזמנים ובמקומות שונים קיבלו אותם בחום, באחרים דחו אותם, בהמשך היו שפיתחו קונספירציה אנטישמית שקושרת ביניהם וזהו. אני מתקשה להאמין שכ"ץ לא התעניין בשאלה המהותית הזו, למרות שכפי שיבואר זו לא השאלה שבמוקד הספר, ואפשר אולי שהתשובה להתעלמותו נעוצה בתודות שלו בהקדמה למספר ספריות של הבונים החופשים שהקדישו עבורו זמן רב ופתחו בפניו את אוצרותיהם. שמא האפשור הזה נעשה מתוך אמון שהוא לא יהרוס להם את הילת המסתורין. 

לא זו בלבד, מן הצד היהודי חיפשתי בספר התייחסות רבנית לתנועה וגם כזו לא מצאתי. רק במקרה מצאתי הערת שוליים אחת (לא ממש שוליים, למרבה הצער ההערות מופיעות בסוף הספר, ודעתי על כך ידועה), בה מצוטט החיד"א שבשנת תקל"ד נשאל בתוניס בסתר האם מותר להרוג יהודים איטלקים שנזדמנו לשם והיו ידועים כ"פראנק־מאסון", והוא משיב: "שודאי אסור להורגן אף להוראת שעה, כי לא ידענו שום איסור בדבר והם אומרים שאינו נגד דת משה וישראל וזה יהיה כמו קומדיא א' שודאי אני מודה שאף לקומדייא אסור וכ"ש זה, אבל מה ס"ד יש לרודפם עד הריגה ח"ו" (עמ' 190 הערה 38). אגב, על התייחסות יהודית כתב לאחרונה מעוז כהנא בספרו המרתק 'תרנגולת בלי לב', שם הוא מראה השפעות הדדיות אפשריות של ר' יהונתן אייבשיץ ולשכות של הבונים החופשיים בפראג ובווינה.

אז אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אחרי ההבנה שלא תקבלו בספר תשובות מדויקות על המהות הפנימית של המסדר או על החוויה האישית של יהודים במסדר, ניגש למה שכן. הסיבה שכ"ץ, היסטוריון רציני שכבר דרשתי בשבחו כאן לא מעט, נדרש לנושא כה מסתורי וחריג, מבוארת בהקדמת הספר. לדבריו הוא לא תכנן כלל לכתוב על כך, אבל אחרי עיסוק רב בשאלת השתלבות היהודים באירופה המודרנית, הוא נוכח כי כניסת היהודים למסדר הבונים היא נקודת מפתח חשובה בשאלה זו. השאלה המנחה אפוא לאורך כל הדרך היא שאלת ההשתלבות של היהודים, שאלה זו נבדקת הן מצד הניסיונות שלהם להשתלבות הן מצד החברה הנוכרית הנכונה (או מסרבת) לקבל אותם. 

הוא פותח ברקע מועט על ראשית המסדר. למרות שהיו כאלו, בעיקר מתוך המסדר, שניסו למצוא את השורש למסדר כבר בימי הביניים, כ"ץ מציג את ההתחלה בשנת 1717 באנגליה (עמ' 21). ולא מדובר באיזו התחלה דרמטית. מדובר בכמה קבוצות, מעין גילדות, של בעלי מלאכת הבניה, "בונים" כפשוטו, שביקשו למלא את ההתאגדות שלהם במשמעות, בחינוך חברתי גבוה יותר, אפילו עם ניחוח של רוחניות. הם ארגנו לעצמם מערכת של סימנים וסיסמאות שנשמרו בסוד, ערכו טקסים של התעלות דתית, וכמובן זה המקום לדחוף סיפורים ואגדות, ככה לחזק את המיתוס. זה יכול להזכיר לנו אופי של דת, אולי תנועה דתית מוכרת, אולי חסידות סגורה, מי יודע, אולי גם אלו התחילו כקופת חולים.

התנועה מתפשטת עד מהרה לכל עבר, כמויות עצומות של מצטרפים, בכל מקום היא מקבלת אופי ייחודי ומתאים לסביבה. המאה ה־18 היא גם המאה של עליית ההשכלה, גם בציבור היהודי, ויהודים רבים, כנראה בעלי מעמד גבוה, לא רואים שום סיבה שלא להצטרף לתנועה. חלקם משכילים שעושים זאת כנראה ככרטיס כניסה לחברת הרוב הנוצרית. כבר ב־1756 נדפסה בין תפילות של הבונים, "תפילה שאומרים אותה בפתיחת הלשכה וכדומה לשימושים של בונים חופשים יהודים" (עמ' 25). וכאן מתחיל מתח שמלווה את התנועה במשך שנים רבות, בין הרצון לקבל כל אדם ללא התבוננות לדתו, ובין הרצון של נוצרים אחרים, חלקם אנטישמים, שלא לקבל לשורותיהם את היהודים. הדבר מלווה בפרשיות רבות הכרוכות בוויכוחים תאולוגיים ופרשניים. בעוד הלשכות האנגליות מאפשרות חופש דת מוחלט, הרי שהלשכות הצרפתיות והגרמניות מזהות את התנועה כנוצרית יותר ולכן גם לא מאפשרות הצטרפות יהודים. לקראת סוף המאה ה־18 מוקמות לשכות יהודיות שמוותרות על "טובות" הנוצרים. מהידועות שבהן היא הלשכה שמוקמת בפרנקפורט בשנת 1807, בד בבד עם מאבקם של יהודי העיר על זכויות אזרח. בין חברי הלשכה ייצוג נכבד למשפחות החשובות של פרנקפורט, דוגמת אדלר, שפייער, גולדשמידט ורוטשילד (עמ' 56). 

לקראת סוף הספר עוסק כ"ץ בנקודת מפנה חשובה – הקישור שעשו אנטישמים בין היהודים לבונים החופשיים. לרוב באה ההתנגדות לבונים מתוך פחד מהתפוררות החברה או סמכות הכנסייה, ומה יותר פשוט מלחבר לזה את היהודים, הם כל מה שרע והם גם אויבי הנצרות משכבר. כ"ץ חושף את שורשי הסיסמה "בונים חופשים ויהודים", את דרכי תפוצתה, את אופן אימוצה בפרוטוקולים של זקני ציון ולבסוף את השפעתה על היטלר בפרויקט השמדת העם היהודי. את השער השלישי מייחד כ"ץ לחפירה במשמעויות היסטוריות של התהליכים שתוארו לאורך הספר. הספר מסתיים בסיום ההיסטוריה של הסיסמה "בונים חופשים ויהודים" לאחר השימוש שעושה בה היטלר: "משל לנוסחה של קסם שנפלה ביד אשמדאי, שמשגילתה את כוח ההרס הגנוז בה התפקעה לעיני הצופים אחוזי הבלהות והזוועה" (עמ' 184).

הנושא של הבונים החופשיים מסקרן מספיק כדי למצוא עניין בספר, ומאידך הספר כאמור עוסק יותר בנתונים ש"מסביב". אני מניח שדי לגשת לספר מתוך הבנה שעיקר עיסוקו הוא במה שמסביב, בעיקר כמקרה מבחן להשתלבות היהודים באירופה.