נחום אברהם | אנשי שוליים בתקופת המקרא: ריקים ופוחזים, מצורעים, הומוסקסואלים, זונות וקדשות

נחום אברהם | אנשי שוליים בתקופת המקרא: ריקים ופוחזים, מצורעים, הומוסקסואלים, זונות וקדשות

מוסד ביאליק (ספריית האנציקלופדיה המקראית); ירושלים תשע"א

 

לאחרונה קראתי את ספרו של נחום אברהם, ושוב פגשתי בספר שיושב על המקום הסוציולוגי וגם עושה שימוש בתאוריות סוציולוגיות. הספר הזה החזיר אותי כמה שנים אחורה כשקראתי את ספרו של אפרים שהם־שטיינר, חריגים בעל כורחם: משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים (ירושלים תשס"ח). אני לא ממש זוכר את התוכן, אבל אני זוכר את התחושה המעורבת שלי בקריאתו – מחד המקורות הראשוניים היו מעניינים אך מאידך הכתיבה הייתה קצת משעממת. כעת הרהרתי שאולי פחות שמתי לב לניתוח הסוציולוגי ויותר תפס אותי התיאור העובדתי שהיה חדש לי במקרה שלו. בספר של אברהם, לעומת זאת, החומר המקראי ידוע לי היטב (אולי לא ההשוואות מספרות המזרח הקדום), מה שהקשה עליי לעמוד בהצלחה במבחן שאני עושה לעצמי מדי פעם אחרי קריאת ספר – האם קלטתי מידע חדש שלא היה לי בקופסה לפני קריאת הספר? אבל אולי דווקא זה מה שחייב אותי לעיין היטב במשמעותו של ניתוח סוציולוגי המבוסס על ניתוח מעמיק של המינוח המקראי, למרות מצוקתי הידועה מכבר עם ניתוחים סוציולוגיים. 

נהניתי מהדוגמה היפה שהוא נותן כדי להמחיש כמה הפער הלשוני בין הדורות מקשה עלינו להבין מונח משפטי או כל מונח אחר. כל ישראלי יודע מה משמעות צירוף המילים "הוא קיבל שלילה" ומהי הסיטואציה החברתית־משפטית המסתתרת מאחוריו. אבל אם ניקח אדם שלמד עברית היטב אך נולד במקום רחוק ומנותק מהציביליזציה ואינו יודע דבר על חשמל, מנועים ומכוניות, אדם כזה בוודאי היה שואל כיצד מתיישבים בביטוי זה 'הוא קיבל', שתוכנו חיובי, עם משמעות הפוכה ממנו – 'שלילה'? סביר שיניח כי מדובר בשיבוש לשוני. רק אם יטרח להעמיק חקר הוא ימצא כי מדובר במונח משפטי טכני, ואם יעמיק עוד הוא יוכל גם ללמד על החברה הישראלית במדינת ישראל. זו הקדמה יפה המאירה את המוקד הלשוני של הספר.

כך למשל מתוך ניתוח של המופעים השונים של המונח 'ריקים' במקרא הוא מגיע למסקנה שהריקים הם אנשים ש"ריקים" מרכוש, קרקע או משפחה, במקרים רבים הם "פוחזים" או "בני בליעל" שבוגדים ומורדים בשלטון, אלו מגורשים מן החברה והופכים מנותקים מהחברה ומאלוהים, לעתים הם מתאגדים בקבוצות עד שבמקרה מיוחד, הריקים של גדעון, הם הופכים לחברה מובחנת שחברת־האם אפילו מבקשת את עזרתה.

ניתוח נוסף עוסק במעמדם החברתי של הומוסקסואלים וקדֵשים גברים, ובשאלה האם יש זהות בין השניים. רק אעיר שמתוך שאלה זו הוא פותח דיון על טרנס־סקסואליים, הכוונה בעיקר לגברים שמזוהים כנשים, בנושא זה הוא מראה ש"מחזיק בפלך" (המצוי בין הקללות שקילל דוד את יואב) היא קללה רווחת במזרח הקדום ומשמעותה גבר בעל סטייה מינית ששימש זונה ממין זכר. אך המסקנה שלו שהתקיימו ניתוחים לשינויי מין היא מסקנה מוזרה ולא־מבוססת בעליל ואולי יש בה מן האנכרוניזם. לאידך גיסא, הוא מפריך היטב את הטיעון שעלה החל מאמצע המאה ה־20 בדבר היחסים בין דוד ויהונתן, והוא מוכיח זאת הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה.

בסוף הספר הוא מסכם כי הניתוח הסוציולוגי־אנתרופולוגי העלה שישנו משותף מעניין ל"אנשי השוליים", לרבות ריקים ופוחזים, זבים ומצורעים, הומוסקסואלים וקדֵשים, זונות, ואפילו במובנים מסוימים אלמנות. אלו פגעו, מרצון או שלא מרצון, בסדרים ובעקרונות הבסיסיים של החברה המובנית, לעתים די בכך שהם לא מילאו אחר ציפיות החברה, למשל זונות, אלמנות, הומוסקסואלים שלא הוסיפו ללדת. לעתים נכח אצל אלו גורם הטומאה (בעיקר מצורעים וזונות). אנשי השוליים היו במצב לימינלי, או "מצב ביניימי", שבו החברה מתייחסת אליהם יחס אמביוולנטי. הזונה, למשל, נתפסת כשייכת ל"חוץ", אך בד בבד היא נצרכת בחברה ואפילו בחברה הגבוהה. הגבול שמפריד בין חלקי החברה, הוא הגבול שבין תחום הקבע לתחום ההפקר, תחום המתואר במקרא כ"רחוב", "מחוץ למחנה", "שדה" ו"מדבר". 

לסיכום, לא לגמרי השתכנעתי שהספר הוסיף לי משהו. אני די בטוח שהוא ספר חשוב ותורם מאוד במדעי החברה, ואני יכול גם להניח שחובבי מחקר המקרא עשויים להפיק ממנו תועלת.