אלעד נבו | תוגת צעצועיך הקדושים

אלעד נבו | תוגת צעצועיך הקדושים

פרדס ומכון הקשרים; תשפ"ג

 

וואו איזה ספר. אפשר בעצם לסיים בקריאה זו, מכאן אני יכול רק לגרוע. ובכל זאת, בואו נלעס יחד כמה פיסות מהספר המרגש, המגניב, המוזר והכיפי הזה. מדובר ברומן ספרותי משובח שבמרכזו מקובל ירושלמי בשם רבי יוסף חיים. אבל הוא לא מקובל מן השורה, הוא חייב תמיד לעשות "בעיות". הסיפור מתחיל לאחר פטירת רבו, כאשר הוא עוזב את תורת האר"י והרש"ש כפי שקיבלה מרבותיו ופונה לתורת הרמח"ל. מרבית התלמידים פונים לו עורף, "מי שמע על קבלת המקובל האיטלקי, המשורר והמחזאי, היהודי המוחרם מפדובה, הרמח"ל? מקובל פילוסוף, קבלה פילוסופית. היעלה על הדעת לדרוך בשדות לא מנוכשים, בדרך המבכרת את הנמשל על פני המשל?" (עמ' 30). יוסף חיים מבקש את הממשי, את המעשי, את היישום של הנשגב בעולמנו הנמוך.

אבל לא הרבה זמן הוא ממשיך לשקוד בתמימות על התורה וסודותיה. יום אחד זה קרה, הוא הציץ קצת החוצה, הציץ ונפגע. הוא נחשף לעולם הספרות ומתחיל לחטוא בכתיבה ספרותית. הכישרון שלו הולך לפניו, הוא מתבקש לשיתופי פעולה ולנאומים בכנסים אקדמיים, ולבסוף גם להקמת כתב־עת ספרותי בשם 'עתיק יומין'. בחציו השני של הספר אנחנו נשאבים לעלילה כמעט בלשית כאשר נכנס לתמונה מקובל שרלטן שהחל את דרכו במחקר קבלה אקדמי ובמהלך ניסוי מדעי ב"תודעה מורכבת אותיות" הוא קפץ למים, שינה את שמו, עטה על עצמו את גלימת הבבא והחל לסחוף המונים.

לא אעשה כאן ספוילר, רק אציין שלטעמי האישי הדרמה בספר לא נמצאת ב'אקשן' הבדיוני והשובבי משהו שבסופו, אלא בחלקו הראשון, בראשו של יוסף חיים, בקונפליקט הנפשי העמוק שלו, בין הישן לחדש, בין הקודש לחול, בין מילים עם ממד נסתר למילים ספרותיות, בין בית המדרש אפוף הסוד לשוק הספרות והחיים. בלבטים שלו איך לעמוד מול אשתו ולרסק מול עיניה את תדמיתו הקדושה. כשהיא מגלה כי בעלה המקובל הצדיק מבלה את זמנו בכתיבת סיפורים קצרים, כמעט שהתעלפה. "רבי יוסף חיים רצה לספר לה הכול, איך הטקסטים מתהווים מול עיניו באנשים בכל רגע, כמו אטומים, שוטפים את תודעתו בלא הפסק. הוא כותב כשנגלות לפניו השיטין האנושיות שעולות מתהום שיתי היקום, מביט בתנודות החיים הכתובות, מריץ מהרה עט על הדף, אוחז משפטים והופך אותן למסת דיו. המשפטים האלה, אולי יש בהם פתח להיכל הכתיבה של מעלה, ביטוי של שירת הבורא הנכתבת בכל עת. אם כך, כיצד הוא יכול להפקירם, להניח להם להתנדף ברוח?" (עמ' 67). הנה כי כן, שוב מתגלה יוסף חיים הארצי, זה שמבקש אמנם את הנשגב, אך בדרך של מימוש ויישום בארציות ובממשיות.

הרקע של הספר והחיבור שלו למציאות הסבו לי עונג רב. התמהיל המדויק בין דמיון למציאות, עשוי להוסיף לקריאה ריגוש של הבנת הרמיזות והקריצות הרבות. הסופר עשה עבודת שטח מרשימה, הן בתחומי הקבלה והמקובלים הן במחקר הקבלה. כבר הזכרתי את המפנה מתורת האר"י והרש"ש לתורת הרמח"ל, שמהווה נקודת מוצא מעולה לבניית הדמות של יוסף חיים (במוסגר אציין שיש קשר בין המפנה לתורת הרמח"ל ובין החיבור לספרות. ראו במאמרו של המחבר על הספרות במשנת הרב קוק, שבו הוא מביא את דברי ביאליק על הרמח"ל כמבשר הספרות העברית. למעשה משותף לרמח"ל ולראי"ה הרצון לחתור יותר להבנת ה'נמשל', גם אם הם צועדים בדרכים שונות, וככל הנראה יש לכך קשר לראיית העולם המתבטאת גם בחיים ובספרות. הספר שלנו נטול מגזריות מפורשת, אך אילו היינו בוחרים מגזר ליוסף חיים, היינו מצמידים אותו לרב קוק, אולי זו השתקפות בלתי־מודעת של המחבר, ומכל מקום הדברים מתחברים יפה). במהלך הספר נמצא גם את האר"י משוטט לצדו של גרשם שלום, את רמח"ל לצד יוסף וייס, ואפילו מחלוקת בין חביבה פדיה למשה אידל בטיבה של קבלת ספורטה, מחלוקת פיקטיבית כנראה אבל למה לא לסכסך אם אפשר, כאילו אין מספיק מריבות במחקר הקבלה... וכך גם כותר של מאמר שנשמע אמיתי למדי מתוך כתב העת 'דעת', מס' 98; למעשה ה'דעת' האחרון שיצא הוא 91, ובאווירת המסתורין עולה בקורא המחשבה "מה יודע המחבר שאנחנו עדיין לא יודעים..." הרצון השובב של המחבר להתגרות במציאות הביא אותו גם לפנק את אחת השחקניות בשם איילת לאש, השם שהכי רחוק מהדמות שקיבלה את השם הזה, וכך גם עם הקריצה לסצנת חנויות הספרים שבמרכז העיר. "בחנות שעל רחוב יפו פתח הבעלים עם הראסטות הג'ינג'יות בדיוק בתחילת הסיפור החדש שתרם רבי יוסף חיים לקובץ, קרא כמה שורות, ומיד פצח במונולוג נלהב ונחרץ על תפקיד הכתיבה החרדית בימינו" (עמ' 180). כפרה על הולצר.

לסיכום, מדובר בספר מופתי. כאמור, העלילה ההרפתקנית שבסוף הספר היוותה מבחינתי דווקא נחיתה מסוימת מפסגת היצירה, מהמסע הנפשי והאנושי של הגיבור. ועם זאת, יש תענוג מיוחד בקריאת עלילה דמיונית הבנויה על סצנת מקובלים אמיתית ועל עולם חקר הקבלה המוכר והאהוב. ומה שחשוב לא פחות, המחבר שלנו הוא אשף של מילים ומשפטים. אפשר לקחת כמעט כל משפט וללעוס בהנאה.